yed300250
הכי מטוקבקות
    פריים מהטלוויזיה
    חדשות • 19.06.2017
    מחיר למשתכנת
    "תכנית חיסכון", ערוץ 2, 19:20
    עינב שיף

    חני נחמיאס לא אוהבת שמזלזלים בתלונותיה העקביות נגד מגדלי גינדי במתחם שרונה בתל־אביב, היכן שהיא מתגוררת. אתמול, למשל, כשטל ברמן ואביעד קיסוס העזו לעשות זאת ברצועת הרדיו הפופולרית שלהם, היא ניסחה תגובה זועמת בעמוד הפייסבוק של התוכנית, תהתה אם השניים "שדרנים או ליצנים" ודרשה התנצלות. הם העדיפו להציע לה לעבור לפנטהאוז החדש של יהודה לוי ושלומית מלכה.

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    ניתן להבין את השחקנית הוותיקה. בית הוא יותר מחתיכת נדל"ן, ואף אחד לא רוצה להשתכן במקום שלא מעניק לו יציבות וביטחון, או לכל הפחות לא משווק את עצמו כ"פרויקט יוקרה" ונראה כמו אזור אסון. וכשלועגים לצרותיה — בין אם מול חברת הבנייה או מול עיריית תל־אביב — כמו שוללים ממנה את הזכות ליחס הוגן וסביר בשל היותה אישיות מפורסמת.

     

    אולם נדמה כי נחמיאס אינה ערה לאפשרות שדווקא הופעותיה בנושא, כמו אמש ב"תכנית חיסכון", מייצרות את האפקט ההפוך. היא מצפה לאמפתיה מהאדם הממוצע, בעוד הוא חוזה בכתבה נוספת על חיים שלא יהיו זמינים לו לעולם. הפער בינו ובין "חני נחמיאס" ו"מתחם שרונה" כה גדול, עד שאין לו אלא למלא את החלל הזה בהומור. ככה מצחיקנים חדים ומיומנים כברמן וקיסוס יודעים איזו סחורה לספק.

     

    הטרמינולוגיה של נחמיאס ב"תכנית חיסכון" רק הקצינה את התחושה הזאת: "גטו", "עיריית תל־אביב פושעת בנו", "אם חס וחלילה האש הייתה מתפשטת — ככה היינו המגדל בלונדון" ועוד. ייתכן שהמציאות תומכת באמירות אלו. רק חבל שזו טלוויזיה, שם הדימוי תמיד מנצח. והדימוי הוא של אישה אמידה הנאבקת על תנאיה בקומפלקס שנוגע בשמיים ולא הקרב של דיירי גבעת עמל נגד יצחק תשובה.

     

    "כולנו עבדנו קשה, לא גנבנו כלום", התגוננה נחמיאס נגד התפיסה שלה ושל שכניה בתור "העשירים המפונקים". היא צודקת, אך שוב מפספסת משהו מהותי: הפריבילגיה שלה היא לא בהכרח ההון אותו הרוויחה ביזע וביושר. היכולת לתרגם בנקל את מעמדה לנוכחות של מצלמות ומיקרופונים — עבור מאבק שאין לרוב מוחלט של הציבור דבר וחצי דבר עמו — היא זו שמולידה אנטגוניזם.

     

    לכן כשלנחמיאס ולכתבת אדוה דדון לוקח 18 דקות ו־14 שניות להגיע לפתח הבניין, מבחינת מרבית הצופים לא מדובר בפארסה מחרפנת, אלא בטלנובלה עם ממד לא מבוטל של קאלט. נחמיאס לא קולטת שמלחמתה לא מעוררת הזדהות, אלא חשק לפופקורן.

     

    בקטנה

    עונת הבכורה של "סיפורה של שפחה", שפרק הסיום שלה שודר אמש בהוט, לא הייתה חפה מפ־ גמים כגון פרקים פחות הדוקים ועריכה מוזיקלית שטחית להפליא. אולם אלה בטלים לעומת האפקט העצום שהותיר העיבוד הטל־ וויזיוני המרהיב לספרה של מרגרט אטווד. העיסוק הנרחב בסדרה נבע כמובן מהקשרים אקטואליים, אבל גם מהיותה טור דה פורס של בימוי, עיצוב אמנותי וכמובן משחקה הפנומנלי של אליזבת מוס. מעל הכל, "סיפורה של שפחה" הכריחה את הצופים להתמודד עם המדרון הריאליסטי שמאיים גם על דמוקרטיות חזקות ויציבות כבי־ כול. לכן, למרבה הצער, השאלה היא לא האם גם עונתה הבאה תהיה רלוונטית, אלא עד כמה.

     


    פרסום ראשון: 19.06.17 , 00:35
    yed660100