לו היה מקבל לידיו מו"ל של הוצאת ספרים טיוטה לספר חדש, ובו מסופר על חוקרי יחידת העילית של המשטרה שנכנסים בלי למצמץ להוצאת ספרים השוכנת בליבו של עיתון גדול בישראל, מחרימה מחשבים וחומרים, ומורה למנכ"ל ההוצאה שהוא גם עיתונאי ותיק המחזיק בתעודת עיתונאי, להתלוות אליה לחקירה — היה אותו מו"ל פוסל מיד את הטיוטה. "זה דמיוני לגמרי, שייך לקטגוריית מדע בדיוני", הוא היה אומר ודאי לסופר הנרגש, "דבר כזה לא יכול לקרות בישראל".

אלא שדבר כזה קרה בישראל. חמישה חוקרים, לא פחות, של היחידה הארצית לחקירת פשיעה בינלאומית נכנסו ביום חמישי למשרדי הוצאת "ידיעות ספרים" השוכנת בקומה השלישית של "בית ידיעות אחרונות", לקחו איתם מחשבים ובהם כתבי יד (של ספרים רבים, לא רק זה של אולמרט הנמצא במוקד המחלוקת ושלגביו ניתן הצו), הורו לעיתונאי בכיר להתלוות אליהם לחקירה במשרדי להב 433, ובמקביל פשטו על ביתו של עורך ספרים בהוצאה. וכל זה למה? כדי להתחקות אחרי הסודות ש"הדליף" האסיר אולמרט.

כשהבינו אנשי המשטרה והפרקליטות בראשות פרקליט המדינה שי ניצן שהסתבכו, מצאו לעצמם פראייר חדש, המלמ"ב האימתני, הממונה על הביטחון במשרד הביטחון. כבר בסוף השבוע, ושוב היום בתדרוך של "בכיר בפרקליטות", ניסו להפיל עליו את התיק. אלא שהמלמ"ב, ניר בן משה, לא מוכן להעמיס את התיק הזה על כתפיו הרחבות. הוא לא ידע על אותה פשיטה וממילא לא בסמכותו לאשר אותה. הנציג שלו אמנם ישב בדיון בו עלתה סוגיית ספרו של אולמרט והמסמכים המדוברים, אולם מכאן ועד להפיל עליו את התיק? זה לא.

ובכלל, ה"בכיר בפרקליטות" נתלה אתמול בצו בית המשפט. אבל צריך לשאול: איזה שופט נותן בכלל צו חיפוש גורף למחשב שלם של עיתונאים, של עורכים, של בית הוצאה לאור? אילו ראיות הוצגו לו כדי שיאשר צעד מרחיק לכת כל כך? וזה לא חשוב אם שופט אישר להם את ההחרמות הללו. זה חמור שהם בכלל מגישים בקשות להחרמות כאלה.

והרי אותו "בכיר בפרקליטות" לא יודע שכך בדיוק עובדת השיטה כבר דורות? בידי עיתונאים יש חומר רב, חלקו סודי. כל עיתונאי וכל הוצאת ספרים פועלים כחוק, מול הצנזורה הצבאית. הם מגישים אליה את חומריהם. מה שנפסל — לא רואה אור יום. במקום להתחפר עוד יותר בגרסתו, לפזר רמזים על סודות נוספים שאולמרט הדליף לכאורה (ושוב צריך לומר: הדליף למי? הרי הטיוטה ממילא מוגשת לצנזורה), טוב היה עושה ה"בכיר בפרקליטות" אם היה מודה: טעינו. הלכנו רחוק מדי. אם אולמרט עבר עבירת משמעת — שייענש. אם רוצים לטפל בו — שייטפלו. אבל לצעוד כך לתוך הוצאת ספרים, להחרים חומרים ולחקור עיתונאים — זה כבר אובדן גבולות.

קשה קצת לומר שלמחול השדים של הפרקליטות נגד אולמרט יש מוטיבציה פוליטית. רחוק מכך. אבל זה לא צריך להיות פוליטי כדי שיהיה לזה ריח רע. משום שאנשי הפרקליטות אף פעם לא חכמים גדולים על אנשים חזקים. הם מחכים לרגע שבו הפוליטיקאי הידוע, הגדול, הכל יכול, מתחיל בנפילה. או אז הם מצטרפים. שנים ידעו רבים שריח לא טוב עולה מההתנהלותו של אולמרט. הדברים פורסמו. שום דבר לא עזר. אולמרט היה אז ראש ממשלה פופולרי וחזק. הפרקליטות לא העזה לצאת נגדו. ההתערבות המשפטית נכנסה לפעולה בדיוק כאשר מעמדו הציבורי התערער, בעקבות מלחמת לבנון השנייה. איזה עיתוי נפלא.

לא היה שם זדון. לא היו זקני פרקליטות שתיכננו מזימות בלילות. מדובר בבני אדם. הם פועלים לפי הרוח שנושבת בינותם. אולמרט הפך מסלע מוצק לשק חבטות. אבל הם לא נרגעו. נדמה להם שהכל מותר להם. גם לפלוש להוצאת ספרים, גם להחרים כתבי יד. היה נדמה שהעידן הזה, שבו הכוח משכר את אנשי הפרקליטות, כבר נגמר. הרי שנים הם החזיקו תיקים פתוחים נגד אנשי ציבור, כדי לשלוף אותם ברגע הנדרש. ראובן ריבלין, צריך להזכיר, היה אמור להיכנס ללשכת שר המשפטים. אנשי הפרקליטות צצו עם איזה חשד מפוקפק וההמשך ידוע. זו לא רדיפה. זו לא עבירה. הם יכולים להמשיך לגלגל עיניים לשמים. אבל זה היה מסריח.

סהדי במרומים שאינני מחסידיו של אולמרט. אבל כאשר מתבוננים בעצלנות של הפרקליטות מול ראש הממשלה ובאנרגיות המדהימות מול אולמרט — התחושה רעה. בארה"ב מדברים בימים הללו ללא הפסקה על "שיבוש הליכי חקירה". מה שעושים בימים אלה בכירי הפרקליטות, בהתנהלות שלהם שכולה איפה ואיפה, שייך למחלקת השיבוש. אין כאן עבירה פלילית. יש כאן שיבוש זועק לשמים של כללי הצדק ומראית העין של הצדק.

כבר לא ברור אם טחנות הצדק טוחנות לאט או מהר. הרי ברצונן הן עושות כך וברצונן בדיוק להפך. זה כן ברור שהן טוחנות את הצדק.