רביעי 18 באוקטובר 2017
ידיעות אחרונות
'לא לזוז', ג'פרי סמית. מתוך מגזין 'פלייבוי', 2008
7 לילות • 20.06.2017
נפילת מתח
הנואר היעיל של דניס ג'ונסון מגלם את האובססיה של התרבות האמריקאית לדמויות של עבריינים
אריק גלסנר

לא לזוז // דניס ג'ונסון (מאנגלית: ברוריה בן־ברוך, בבל, 192 עמודים)

 

 

 

זה לא סתם ספר פוסטמודרני, זה ספר פוסטמודרני בריבוע. לא רק שהוא נכתב כחיקוי מודע לעצמו של ז'אנר ספרותי מן העבר, אלא שהוא נכתב כחיקוי של ז'אנר ה"נואר", שנחשב באופן מסורתי, כלומר באופן מודרניסטי, לז'אנר "נמוך". בז'אנר הזה — שקרוב לספרי הבלש של תחילת־אמצע המאה ה־20 (צ'נדלר, האמט וכו') — העלילה מהירה, אלימה ונמרצת, הדיאלוגים שנונים, היפהפיות יפהפיות, והגיבורים הם פושעים ולא בלשים. כך נראה הז'אנר במיטבו. ודניס ג'ונסון, כך נראה לי, כתב חיקוי של הז'אנר במיטבו. חיקוי מוצלח.

 

גיבור הרומן הצנום הזה, שמתרחש בשנות האלפיים, הוא ג'ימי לונץ, מהמר כושל שחייב כספים לעבריין בשם חוארז. כשהגובֶה האימתני של חוארז מגיע כדי להעניש אותו על אי־תשלום החוב, ג'ימי מצליח להימלט ממנו — לא לפני שהוא מרסק את רגלו בעזרת אקדח. כאן מתחילים מצוד ומנוס מהירים, שבמהלכם פוגש ג'ימי חֲברה לצרה — אניטה, יפהפייה הורסת כמובן, שבעלה הפליל אותה בהונאה שהוא עצמו ביצע, ורוצה כעת להימלט עם המיליונים שגנב. אניטה מבקשת לנקום וגם לשים את ידה על הכסף. בסדר הזה. פגישתה בג'ימי מולידה רומן קצר, רווי תשוקה. ג'ימי לא רק נמשך לאניטה, אלא שתוכניתה להשבת הכסף הגנוב תוכל אולי גם לחלץ אותו מרודפיו, ולכן הוא מצטרף אליה. כל זה מסופר בקצב נהדר, בקלילות מבורכת ובדיאלוגים שנונים ("למה את איתי?" שואל לונץ את אניטה. "אני אוהבת גברים רעים ששונאים את עצמם", היא עונה).

 

בקיצור, קראתי את 'לא לזוז' בהנאה. בהנאה ובבוז. מדוע בוז? משום שהספר הזה מגלם את המשיכה הכפייתית של התרבות האמריקאית לדמויות של עבריינים. האובססיביות הזו דוחה אותי; מה גם שלא מדובר במחקר מעמיק על חיי הפושעים, אלא בהשתעשעות חצי פרודית בז'אנר. מכיוון שכולנו הפכנו זה מכבר לאמריקאים, נראה לנו טבעי שבמרכזה של התרבות - ודאי בקולנוע ובטלוויזיה — יעמדו שוב ושוב פושעים ועבריינים. זה לא הכרח. זו תופעה אמריקאית בבסיסה והיא נובעת אולי, כפי שאיבחן הסוציולוג דניאל בל, מכך שהעבריין מגשים למעשה את דרך החיים האמריקאית שיש ביסודה משהו אנטי־סוציאלי. העבריין הוא מי ש"עשה את זה", כלומר הגיע למה שמטיפה לו התרבות הזו באופן לגיטימי: התעשרות שמאפשרת התנתקות מהחברה (ע"ע הסיפור הגאוני 'יהלום גדול כמו הריץ' של סקוט פיצג'רלד, למשל). בעיניי, בהיקסמות הזו מפושעים ומחיי פשע, שמנגנת על הפנטזיה שלנו, יש משהו זול ולא מוסרי.

 

אבל עזבו מוסר. מה שהציק לי יותר בקריאת 'לא לזוז' הוא היעדר מעורבות או הזדהות רגשית. ג'ונסון כותב על גיבורים שמצוקותיהם אינן מצוקותיי. לא נמלטתי מעולם מגנגסטרים אלימים, לא הצלתי יפהפיות מנוכלים מתוחכמים, לא ניהלתי דיאלוגים שלמים באופן מלוטש. לא יצא. זה לא אומר כמובן שכתיבה מסוג כזה אינה לגיטימית; זה רק אומר שהספר מציע חוויה מהנה מסוג אחד, ולמי שמחפש חוויה מהנה מסוג אחר — נגיד, עומק פסיכולוגי ו/או פילוסופי, עיסוי של כאבים נפשיים - אין מה לחפש פה.

 

דניס ג'ונסון, שנפטר לפני כמה שבועות, נחשב באמריקה לסופר מרכזי. את 'עץ עשן' שלו, שזכה ב־2007 בפרס הספר הלאומי בארה"ב, קראתי בהערכה אבל גם בתחושה של אי־רלוונטיות עמוקה של הנושא המרכזי שלו, מלחמת וייטנאם, לזמננו. בקובץ הסיפורים הקצרים שלו מ־1992, 'הבן של ישו' — גם הוא אחד מספריו הידועים והאהובים — מככבים, כמו כאן, פושעים זעירים ו/או גיבורים מסוממים. אבל בניגוד ל'לא לזוז' המשחקי, סיפורי 'הבן של ישו' נכתבו בריאליזם קארברי (ג'ונסון נחשב לתלמידו של ריימונד קארבר), והם מבוססים, יש לשער, גם על התנסויותיו שלו עצמו בסמים.

 

אולי חלק מההערצה לג'ונסון נובע מכך שהנושאים והגיבורים שלו נראים אותנטיים ו"מגניבים" (סמים הרי תמיד עושים את העבודה). המגניבות הזאת מתבטאת כאן, למשל, בכך שעלילת הספר פורסמה בהמשכים ב'פלייבוי' — עובדה שמוזכרת לא לחינם על הכריכה. ג'ונסון, שבישראל לא ביסס לעצמו עדת מעריצים גדולה, נחשב בחוגים מסוימים ל"סופר פולחן". עליי, לפחות, בעקבות מה שאני מכיר מיצירתו, טרם זרח האור. •

עוד 3 ספרים של דניס ג'ונסון שתורגמו לעברית
הבן של ישו 1992
השם של העולם 2000
עץ עשן 2007

 


פרסום ראשון: 20.06.17 , 09:16