"היינו לוקחים את התינוקות לאמבולנס בריאים ושלמים לעפולה, והיינו חוזרים בלי כלום, כאילו זה לא קרה… היו מקרים שתינוק לא הרגיש טוב, ולא היה רופא, אבל רוב המקרים היו בריאים לחלוטין. ואני עמדתי בדילמה יום אחד, באתי לקחת את התינוקות, ועמדו משפחות, ואני ראיתי שלוקחים את הילדים, אני לא האמנתי, אני עד היום מקבלת צמרמורת על דבר כזה.

"והייתי שואלת... איפה התינוקות, היו אומרים שאינם, מתו. מה זה מתו? אבל הם היו בריאים? לא היה להם שום דבר. ...היום שאומרים שהם נפטרו, זה לא נכון, זה לא נכון, מסרו אותם לאימוץ".

את הדברים האלה סיפרה רוזה קוצ'ינסקי, אחות מתלמדת במחנה עין שמר בשנים 1949־1950, במסגרת עדותה בפני ועדת כהן־קדמי ב־25 באוקטובר 1995. העדות כולה, ומאות מסמכים נוספים, זמינים מאז דצמבר האחרון לעיון הציבור בארכיון המדינה, תחת הכותרת "פרשת ילדי תימן ואחרים". כל דכפין ייתי ויתפלץ.

ובכל זאת, לקראת יום המודעות והזיכרון לפרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן החל היום, יש מי שמתעקש שלא היה ולא נברא. זה לא חדש, כן? כבר שנים יש מי שטוען שלהד"ם וחלאס עם הקונספירציות. עובדה, צוהלים המבקרים: איך זה שאף ילד חטוף לא מצא את הוריו? מה, הם מחייכים חיוך זחוח, הוא לא שם לב שהוא חום וההורים שלו לבנים?

כשאת אומרת להם שדווקא יש ילד כזה, הם משיבים שמקרה אחד לא מייצג. כשמתברר שיש יותר ממקרה אחד, הם אומרים בסדר, כמה מקרים זה לא "תופעה", וממשיכים לדבר על "בלגן" ולטעון שהעולים לא ידעו עברית ולא באו לקחת את הילדים — לא משנה שתימנים דווקא כן ידעו עברית ולא משנות מאות עדויות של הורים ואחים שמספרים איך באו יום אחרי יום לחפש את הילדים. עדויות על אמהות שכל חייהן התאבלו על התינוקות שנלקחו מהן. זה לא משנה כי מי שמתעקש לא לדעת — לא יודע.

אבל איך אפשר להתעלם מגוף עצום כל כך של עדויות? למשל מעדותה של יהודית היבנר, פקידה בכירה במשרד הפנים בדימוס, שסיפרה ביוני 1996 איך ההורים ה"מאמצים" שינו את פרטי התינוק כך שאי־אפשר יהיה לאתרו: "באו ההורים בצורה מאוד דיסקרטית אצל פקיד האימוצים, ואמרו הילד הזה, אנחנו רוצים שהשם שלו יהיה עכשיו כזה וכזה". וכשהחוקר שואל אם רק את השם החליפו, היא משיבה: "גם את מספר הזהות. ...כדי לא לגלות את העקבות של הילד". ואלה רק האימוצים ה"רשמיים".

ומה עם עדותה של חנה גיבורי, פקידת סעד ראשית בשנים 1948־1954, שלפיה "רופאים העבירו ילדים לאימוץ ישירות מבית החולים בדרך שלא מקובלת ומבלי שגורמי האימוץ החוקיים יהיו מעורבים"? או מכתב ששלח באפריל 1950 מנהל המחלקה לבתי החולים במשרד הבריאות, שלפיו: "קרו מקרים שילדים עזבו את בתי החולים מבלי שהגיעו חזרה להוריהם. כנראה נמצאו אנשים זריזים שהיו מעוניינים לאמץ ילדים. ההורים 'השכולים' חיפשו את ילדיהם ואינם". מה עם זה?

איך אפשר לקרוא את המסמכים ולהמשיך לטעון שלא היו דברים מעולם? שלוש ועדות חקירה קמו לעניין היעלמות הילדים, ושוב ושוב נשתתק הדיון הציבורי ושקע. רק המשפחות המעונות נותרו בצערן. היום הן יפגינו בירושלים בתביעה להכרה ולצדק שמעולם לא ניתנו להן. הגיע הזמן לתקן את העוול המחריד הזה שנעשה להן. √