עכשיו כבר אפשר לקבוע במידה גדולה של ביטחון כי האשמים העיקריים בכאוס ההזוי השורר במחלקה ההמטו־אונקולוגית ילדים של בית־החולים הדסה הם הרופאים המתפטרים. אחרי חודשים ארוכים של שימוש ציני, אכזרי, מסוכן וחסר תקדים בילדים שהם חולים קשים ובבני משפחותיהם, יוצא המרצע מן השק.
בדיעבד מתברר כי המאבק שניהל מנכ"ל בית־החולים, פרופ' זאב רוטשטיין, בניסיון להשאיר את הרופאים בהדסה נועד מראש לכישלון. נראה כי לשום דבר שהיה אומר או עושה, לשום הצעה שהיה מציע בניסיון להגיע לפתרון המשבר, לא היה סיכוי של ממש להצליח. מהרגע הראשון הם היו נחושים בדעתם לעזוב.
הסיבות המקוריות למשבר כבר נטחנו עד דק. גם אם נצא מנקודת הנחה תיאורטית שהצדק האבסולוטי היה בתחילת הדרך עם הרופאים, בשלב זה, ולאחר שהדברים הגיעו לאן שהגיעו, אין לכך כל חשיבות.
פרשת הרופאים המתפטרים מעלה שאלות אתיות כבדות משקל, שמערכת הבריאות בישראל טרם נאלצה להתמודד איתן עד היום. האם לגיטימי שרופאים, בוודאי אלה העוסקים בתחום שבו חיי אדם מונחים בכל יום על כף המאזניים, ינהלו מאבק מקצועי כעובדי סקטורים אחרים? האם זכותם לשבור את הכלים ולהשבית כליל את המערכת, שהם המנוע היחיד שמניע אותה, כדי לקדם את האינטרסים האישיים או המקצועיים שלהם? האם מה שמותר למורים ולעובדי חברת החשמל ורשות שדות התעופה מותר גם להם?
התשובה לכל השאלות האלה שלילית. לשוטרים, לשופטים ולאנשי כוחות הביטחון אסור לשבות, גם כאשר הם לא מרוצים מהחלטות הממונים עליהם. גם אם הדבר לא אסור עליהם על פי חוק, אין ספק שהקוד המוסרי האישי של הרופאים מהדסה היה אמור לחייב אותם להימנע מהצעדים הקיצוניים והבוטים שנקטו. מי שנשבע את שבועת היפוקרטס והתחייב לעשות הכל כדי להציל חיים, על אחת כמה וכמה חיי ילדים, לא רשאי להתנהג כאחרון ראשי הוועדים במשק.
הסוגיה היחידה שהייתה צריכה להעסיק את הצוות המתפטר לכל אורך הדרך היא איך הם מוודאים שבמהלך המאבק על האני מאמין המקצועי שלהם לא ייפגעו כהוא זה הילדים, שעל בריאותם וחייהם הם מופקדים. אסור היה לרופאים בשום אופן לנטוש את הילדים החולים ואת הוריהם הנואשים למען שום מטרה, חשובה ככל שתהיה. אבל העיקרון המקודש הזה נשכח בדרך. הרופאים שהחליטו לטלטל את הספינה הם כרגע אלו שמטביעים אותה.
