כולם נסעו / צריך לפעמים לדעת ללכת קיבינימט מאנשים, במיוחד כשהם כבר מיצו את עצמם בשבילך. יש לי חבר שחטף כל כך הרבה שטוזות מבחורות, שבמקום שהן ישפילו אותו ויגידו לו: "לך קיבינימט", היה מקדים תרופה למכה ואומר להן: "אני הולך לקיבינימט ואם אחזור, אודיע".
האזינו לטור של שלמה ארצי
ולמה נזכרתי בזה? כי לפני זמן מה הגיעה אליי הידיעה שכולם נסעו פתאום קיבינימט לחופשה ביוון. ולא יודע למה היה נדמה לי שהם הקדימו את העונה, אבל עובדה שחטפתי קריזה. כלומר קינאתי וחשתי קצת כמי שנשאר מאחור בארץ ובעולם הסוגר עליי.
לא כוחות / פעם הכל היה פשוט. פעם היו גבולות החיים שלנו ברורים. שיחקנו ארץ עיר ולפעמים פינטזנו על הבנות בשכבה וחיכינו שהאהבה תיקח אותנו מעצמנו ויחד איתנו לעולם אחר. וזהו. אה, שכחתי. פעם היה הים.
אז באופן טבעי כשכולם נסעו לים ביוון, חטפתי חשק לבקר בים שנמצא במרחק יריקה מהבית שלי. אבל אז קלטתי שבעצם אני כבר לא הולך לים הזה מזמן, ויותר מזה, שאני כבר גם לא משחק מטקות ושעברו שנים מאז בניתי אלפי יחידות דיור של ארמונות מחול. והכי הבנתי שאני כבר לא ילד ואפילו כבר לא אבא לילדים קטנים שצורחים, "אבא, קח אותנו לים, כי אחרת נתאבד מול הטלוויזיה", ושהים תמיד היה גדול עליי וזה לא היה כוחות. ושאני כבר לא אלך להשתזף על החוף, בגלל שהאיש שהיה הכי יקר לי בחיים מת מהשמש שצלתה את עורו. ועוד משהו — שכבר לא אפנה בים לחתיכה הברונטית על הכיסא־נוח מימין ואשאל אותה בממזרות אם יש לה אולי סיגריה, כי איבדתי את שלי על החול איפשהו.
סוס אחד / אז עם התובנות הללו פניתי לאלוהינו שבים בשאלת המיליון: "תגיד, יא באבא, למה לא בראת את המים של הים מתוקים? הרי יכולנו לשלב שחייה בשתייה. ולמה בלי צל לעזאזל?
ועוד שאלה שהייתי שואל את גוֹד שבים ובגלים: תגיד, למה אנשים במאה ה־21 שומעים מוזיקת מטומטמים בקולי קולות ברכב, במקום להקשיב להמיה הפנימית שלהם? ולמה לאחרונה בכל טקס מירי רגב מדברת?
אז נשכבתי על הספה היחידה שלנו בסלון והתגרדתי מהשערות הנושרות של ללה, כלבתי היחידה. ואחר כך אחזתי בפרס מאן בוקר או, ליתר דיוק, בספר שזכה בו, "סוס אחד נכנס לבר", עם השורה שמתחילה את הספר: "ערב טוב, ערב טוב, ער־־ב טוב קיסרי־־ה". והייתי גאה שיש שורה שאני המצאתי בספר של דויד גרוסמן, גאון הכתיבה הזה.
ואחר כך חשבתי שפעם, כשהיינו זקוקים למישהו שירים לנו בעת אובדן דרך, היו פה אנשים מימין ומשמאל (מליבוביץ ועד אורי צבי גרינברג, מהרבנים קוק ועובדיה עד אלתרמן ומשה שמיר) שהיו כמו מצפן עבורנו וכתבו את משנתם, לפעמים אפילו בלי ששאלו אותם. ועכשיו מי נשאר? כמה פוליטיקאים וסלבס סוג ז'. כי הנביאים כבר מתו ואין מי שינבא לי.
לכן שמחתי שגרוסמן קיבל את הפרס, כי גם אם אינך מסכים איתו הוא אחד הקולות האחרונים שנשארו בארץ שמתרוקנת מערכיה הבסיסיים.
שָאוּלי ואירנה / היה חם, אז שתיתי מים מעורבבים בסירופ דיאט פטל, שכולם אומרים לי שזה לא בריא (אני מחפש מחקרים שמוכיחים שדיאט יותר טוב מהסוכר שהורג את העולם), ומצאתי את עצמי בוכה מול הטלוויזיה מסיפורה של נכה אחת בישראל שחיה על קצבה עלובה של 2,500 שקל בחודש, בעוד רובנו טסים בסכום כזה לחופשה ביוון.
וזה כל כך הציף אותי שהייתי זקוק לצחוקים, וכשנזכרתי שלא ראיתי את הפרק האחרון של "ארץ נהדרת" הזמנתי אותו ב־VOD. וכששאולי השפיץ אמר לאירנה שהוא מתנחם בזה שאפילו המפורסמים ימותו, כולל אני, חלפה בי צמרמורת, כי הבנתי שוואלה, שָאוּלי צודק. גם אני אמות בסוף, ומוזר, אפילו לא ידעתי.
טאיירים שחורים / אז מה נשאר לי לעשות אחרי הידיעה הלא־מרנינה הזו, מלבד לנסות לפרגן לחבריי ששלחו תמונות כשהם רצים סביב האיים המושלמים עם בקבוקי אוזו על המצח. אבל היה לי קשה. ממש קינאתי בחיים שהם עשו. אפילו הייתי מוכן לחזור לאחור לימים שבהם צפנו בשנות ה־60 במים משומנים מאוניות שעגנו ליד תל־אביב על פנימיות של טאיירים שחורים שנלקחו ממשאיות, או לרגעים שבהם העמסתי את המשפחה שלי בשבתות והיינו נוסעים לצלייה בשמש של הים בתל־אביב, עם סנדוויצ'ים מסמורטטים וענבים מעוכים.
ובצר לי פניתי לאלעדיק חברי הטוב ואמרתי לו: "שמע, כולם נסעו לים ביוון".
"סו וואט?" אמר אלעדיק, "עובדה שאני לא נסעתי".
ואחר כך תקעתי לו משפט סתום של ויסלבה שימבורסקה: "מטעמים לא ברורים, בנסיבות לא ידועות, חדל היש המושלם להספיק לעצמו". ולאור לזה אמרתי: "אתה יודע שכשאבא שלי היה לוקח אותי לים בשנות ה־60 והיה שוחה בתחתונים אפורים ורחבים, התביישתי שכולם יראו אותו ככה, לא מושלם כזה".
הנמרה והגורה שלה / אני מודה שהייתי ביוון לא פעם, והסיבה שלא נסעתי עכשיו הייתה רק חוסר מזל, כמו חוסר המזל שקורה לאור השמש שמנסה להיכנס דרך החלון בבוקר, בדיוק כשהתריס סגור בפניו.
אז שתיתי אספרסו סטייל ג'ורג' קלוני עם אלעדיק ושוחחנו קצת על הטבע האנושי העקום, שכולל לאחרונה גל רציחות של נשים חפות מפשע. ואז סיפרתי לו שלאחרונה ראיתי בסרט טבע סיפור אמיתי על נמרה אחת, אמא לגורה, שנתקפה חשק לנמר ורק חששה שכשיבוא הנמר לשכב איתה, הוא ירצח ויאכל לה גם את הגורה, כי זו העסקה.
ואז הגיעו שני נמרים ורבו עליה, אבל הנמרה, שהייתה מאושרת משני המחזרים, החביאה מפניהם את הגורה מאחורי סלע, ביצעה את זממה בשניהם ואחר כך העיפה אותם קיבינימט.
"סיפור טוב", אמר אלעדיק, "וגם ממנו משתמע שצריך לדעת לשרוד ומתי לעוף ולהעיף קיבינימט. אבל למה סיפרת לי אותו?"
"לא יודע", עניתי. ורק הסכמתי לשתף אותו בכך שבזמן האחרון אני מוטרד שחיי מתבזבזים על שיט ואחרי מה שאמר שאולי ב"ארץ נהדרת", אז בכלל...
הכרטיס היקר / וכך, כל השבוע שהם נסעו ליוון חשתי יותר ויותר דברים. שמתי לב למואר ולחשוך, לפעילות השכל והרגש שהשתבשו לנו קצת בזמן האחרון בארץ, התעצבתי על רס"ר הדס מלכא ז"ל היפהפייה שמחבלים הרגו אותה, התאהבתי בשדה בפרת משה רבנו וגיליתי מקריאה שכדור הארץ יותר שמן בקטבים שלו (הקוטב הצפוני והדרומי).
ואז לפתע ראיתי מולי ברחוב גבר מכניס לפה משאף נגד קוצר נשימה (אסתמה) כאומר, "אני מת לנשום אוויר של ים", והבנתי שאני תקוע פה בין כל הבלאט והבבל"ת ושמה אני לא אעשה עכשיו, כבר לא אעשה אחר כך. ולכן החלטתי להזמין לי מיד כרטיס לאיפיסוס.
"יש אי כזה?" שאל סוכן הנסיעות בתמיהה.
"כל אחד הוא אפשרות של אי", ציטטתי את הסופר מישל וולבק. "ובאשר לאיפיסוס, אין לי מושג, אבל זה נשמע לי מספיק יווני כדי לברוח אליו". צחקתי וגם הסוכן צחק.
וכשהחברים שלי חזרו שזופים ושאלו מה עשיתי בזמן שהם נסעו ליוון, עניתי להם שניצלתי את הזמן היקר שלי להבנת חיי העוברים. ובעודי מדבר איתם מיששתי כל הזמן בכיס את הכרטיס לאיפיסוס כדי שלא יברח לי חלילה קיבינימט.
