yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    המוסף לשבת • 22.06.2017
    עבד כי ימלוך
    נחום ברנע

    בחייה של מדינה יש תקופות שבהן משתנים סדרי עולם: מחסומים נפרצים, חומות נופלות, נורמות מקובלות מחשבות מסלול מחדש. לפעמים חשים בשינוי מיד – בחירתו של טראמפ לנשיא ארצות־הברית, למשל; לפעמים השינוי מטפטף לאט, כמו בעינוי סיני, טיפה ועוד טיפה – למשל, תהליך ההדתה שעובר המרחב הממלכתי בישראל, ממערכת החינוך עד צה"ל; למשל, הפוליטיזציה במערכת המשפט.

     

    נאמר על 2016 שזו השנה שבה מתה האמת. זה נכון לגבי המערכת הפוליטית האמריקאית. כרגיל, אנחנו הקדמנו. ייתכן שהיום שבו חצינו את קו פרשת המים היה 17 במארס 2015, יום הבחירות, שבו התייצב נתניהו לפני המפה ושיקר שהערבים נוהרים בהמוניהם. ואולי עוד קודם. עובדה היא שהישראלים היו בשלים כבר אז לקבל את השקר. חלקם האמינו, חלקם חשבו שהוא תרגיל פוליטי גאוני וחלקם חשבו שהוא מה־זה מצחיק.

     

    מאז המונולוג ההוא, נתניהו הוא איש מאושר, ומאושרים גם חלק גדול מחברי הקואליציה. עכשיו הם לא רק פוליטיקאים – הם סטארט־אפ. עבודתם משופעת ביצירתיות, בדמיון, בהשראה. הם מרגישים שהשמיים הם הגבול: שום דבר לא יגביל אותם – לא החוק, לא העובדות, לא הבושה. דוד ביטן הוא מודל לחיקוי; אורן חזן הוא מושא לקנאה. הנורמות החדשות שאימצו מחלחלות למטה, אל הפקידות הבכירה במשרדי הממשלה, אל הפרקליטות, אל המשטרה, אל בתי המשפט – חגיגה גדולה בדרך לאקזיט.

     

    ראה פרקליט המדינה שי ניצן את החגיגה, וביקש גם הוא להצטרף. מה שעולל ניצן השבוע הבהיר להרבה ישראלים מה קורה כאשר שומרי הסף, האנשים שאמורים להגן על האזרח מידו הגסה של השלטון, מנצלים את כוחם לרעה. במקרה הטוב מדובר בשורה של החלטות חסרות שחר; במקרה הרע מדובר בזדון, ברשעות, במקרה קלאסי של עבד כי ימלוך.

     

     

     

    לראות אותו בפנים

     

    בשעת כתיבת שורות אלה אהוד אולמרט מאושפז בבית החולים שיבא. אנשים שראו אותו אומרים שמצבו הרפואי לא טוב. הוא איבד משקל ואיבד צבע. ייתכן שהמתח שמלווה את המאבק שלו מול ועדת השחרורים נתן בו את אותותיו; ייתכן שהסיבות אחרות. הוויכוח על השליש שנותר בתקופת מאסרו, לגיטימי. הפחתת השליש ניתנת לאסירים שהתנהגותם בכלא תקנית ושחרורם לא מסכן את שלום הציבור. זכותו של אולמרט לטעון שעמד בכל הדרישות; זכותם של שלטונות הכלא לכפור בכך.

     

    ערב הדיון בוועדת השחרורים הורה פרקליט המדינה לפתוח בהליך בדיקה נגד אולמרט. הפרקליטות טענה שהעיתוי מקרי: אין קשר בין ההכרעה על השליש לבדיקה שעורכת המשטרה. הבדיקה נועדה להבהיר, האם יש מקום לחקור את אולמרט על מסירת ידיעה סודית למי שאיננו מוסמך.

     

    העיתוי מקרי? ספק אם מישהו מחוץ לפרקליטות מאמין לטענה הזאת; ספק אם יותר מקומץ אומרי הן בתוך הפרקליטות מאמין לה. אבל נמצא שופט שהאמין, בדיון בדלתיים סגורות, במעמד צד אחד.

     

     

     

    בלקסיקון של הפרקליטות, בדיקה היא בירור ראשוני שאיננו חקירה. הבסיס המשפטי למונח הזה רופף, והוא מזמין ניצול לרעה. כאשר היועץ המשפטי לממשלה לא שש לחקור את פרשיות נתניהו, הוא התעקש במשך זמן רב לקרוא לחקירה "בדיקה", למרות שבמשטרה נחקרו עדים תחת אזהרה, כמו בכל חקירה סטנדרטית. מנדלבליט קיווה שכך יגמד את רישומה של החקירה. בסופו של דבר הבין שהוא שם את עצמו ללעג ולקלס, והכריז על חקירה.

     

    בפרשת ניצן־אולמרט התרחש תהליך הפוך. למרות ההכחשות, נדמה שהבדיקה לא נועדה אלא להבאיש את ריחו של האסיר אולמרט בעת הדיון בוועדת השחרורים. הפרקליטות רוצה לראות אותו בפנים, עד היום האחרון, עד השעה האחרונה.

     

    כדי להבין את ממדי הפיאסקו, מן הראוי ללכת שנתיים־שלוש לאחור, אל פרשת פינטו. הרב יאשיהו פינטו הוא אחד הנוכלים הגדולים שנחשפו בישראל. מה שייחד אותו מנוכלים אחרים היה שהצליח ללכוד ברשתו קציני משטרה. הוא היה הנחש; הם היו הפתאים. באפריל 2015 ניצן חתם עם פינטו על עסקת טיעון ששלחה אותו לרצות שנה אחת בלבד בכלא. העונש הקל עורר ביקורת לא מבוטלת בציבור, אבל ניצן התעקש: בעזרת הראיות שפינטו יביא, הוא ירשיע שורה של בכירים, ובראשם ניצב מנשה ארביב, מפקד יחידה 433. העסקה משתלמת, העסקה מצוינת, העסקה היא הישג אדיר, לו אישית ולפרקליטות.

     

    את הסחורה פינטו לא סיפק. לאחר שהות קצרה בכלא הוא השתחרר בנימוקי בריאות, כשאשתו והוא מתכחשים להודאה שלו באשמה, והותיר את ניצן מאחוריו, בעמדת הפראייר. אני למדתי מהסיפור הזה שלא כל פרקליט שמפליא לדבר בשכנוע עצמי עמוק, בהתלהבות, בנוי להחלטות הקשות שכרוכות בתפקיד. מה ניצן למד? לפי המהלכים שלו השבוע, הוא לא למד הרבה.

     

    רק אל תדברו על מספרים: הגדר שמקיפה את קלקיליה
    רק אל תדברו על מספרים: הגדר שמקיפה את קלקיליה

     

     

    על פני תהום

     

    אהוד אולמרט החליט להקדיש את תקופת מאסרו לכתיבת ספר על חייו, מילדותו בנחלת ז'בוטינסקי בבנימינה ועד החודשים שעשה בביתן 10 במעשיהו. אני מניח שהכתיבה לא רק מילאה את יומו; היא גם החזירה אותו לימים הגדולים שבהם נשא ונתן עם גדולי עולם וקיבל החלטות גורליות. המעבר מאיגרא רמא לבירא עמיקתא איננו פשוט. כתיבת הספר עזרה לו לגשר על פני התהום.

     

    בספר כותב אולמרט גם על מבצעים צבאיים סודיים שעליהם החליט בתקופת כהונתו. פרטי המבצעים פורסמו בעולם בהרחבה, ופורסמו גם בארץ, בצירוף המילים "לפי מקורות זרים". ישראל הרשמית לא הודתה בהם מעולם: ראש הממשלה אולמרט הוא שקיבל את ההחלטה על העמימות. מאז אמנם עברו הרבה שנים, אבל הצנזורה הצבאית מקפידה גם היום על עמימות. בפגישה שקיים באחת מחופשותיו עם הצנזורית הראשית, אל"מ אריאלה בן־אברהם, אולמרט התווכח עם פסיקתה אבל לא הפר אותה. הצנזורה הצבאית איננה צד בפרשה הזאת, כשם שהממונה על הביטחון במשרד הביטחון איננו צד. ספרו של אולמרט לא יראה אור לפני ששני הגורמים האלה יעברו על כל מילה בו, יאשרו או יפסלו. אין להם כרגע טענה כלשהי לכותב הספר.

     

    אבל לפרקליטות יש. ביום חמישי שעבר התייצבו שוטרי יחידה 433 במשרדי הוצאת "ידיעות ספרים" ובביתו של עורך הספר, יהודה יערי. הצו התיר להם לקחת חומרים שקשורים בספר הזה. הם לקחו כל מה שמצאו במחשב של מנכ"ל ההוצאה, דב איכנולד, כולל קרוב ל־11 אלף קבצים של מיילים.

     

    דרושה מחווה: קושנר
    דרושה מחווה: קושנר

     

     

    מדוע בתהליך של בדיקה – לא חקירה – מורים למשטרה לפשוט על מחשבים, ועוד עושים את זה לא בבנק או בחנות אלא בהוצאת ספרים? מדוע לוקחים באותה הזדמנות חומרים רגישים של מחברים אחרים והתכתבויות פרטיות שאין להן דבר עם הספר? מה זה אומר על יחסה של הפרקליטות לזכויות הפרט, לחופש הביטוי, לרוח החוק? מי נתן לבודקים זכות לקרוא בחומרים האלה, כולל החומרים בספר שנוגעים לפרקליטות ולאנשיה? מדוע דווקא עכשיו, ערב ההכרעה?

     

    כאשר השוטרים הורידו את החומר מהמחשב, הם נתנו העתק למנהל ההוצאה. את ההעתק פיענחו בהוצאה בלי קושי. המשטרה, לעומת זאת, טענה שהיא לא מצליחה לפענח את הדיסק שלקחה מההוצאה. היא לא הצליחה, ולכן אין מקום לטענה שהיא קראה חומרים שלא כלולים בצו השופט. המשטרה עם יחידת הסייבר הטובה בעולם לא מצליחה להעלות כונן נייד למחשב? אולי.

     

    ביום שני בערב, כשגם יריבים מושבעים של אולמרט, באקדמיה, בפוליטיקה ובתקשורת, הבינו שמדובר בשערורייה, שלח ניצן את המשנה שלו, מומי למברגר, לתדרך עיתונאים. למברגר אמר להם שהידיעה הסודית שאולמרט הוציא מחומות הכלא לא נוגעת למבצע הידוע לכל, אלא לנושא אחר, שאותו הוא לא יכול לחשוף, אבל מדובר בחיי אדם, בעניין ביטחוני ממדרגה ראשונה. הם התרשמו.

     

    אני לא יודע, כמובן, למה האיש התכוון. יש לי אינדיקציות, והן לא מבשרות טובות לאמינותה של הפרקליטות. אם אני מנחש נכון, הסוד הגדול הוא סוד קטן, והדרך שבה הוצג לעיתונאים גובלת בהולכת שולל. אני מקווה בכל לב שהניחוש שלי שגוי.

     

    הביטחון הוא ערך גדול במדינת ישראל. הפרקליטות היא האחרונה שמותר לה לשאת את שמו לשווא.

     

    סיפור הפרברים

     

    ב־2014, במהלך המשא ומתן של ממשלת נתניהו הקודמת עם הרשות הפלסטינית, העלתה המשלחת הישראלית לדיון הצעה להקצאת 30 או 35 אלף דונם בפרברי הערים הפלסטיניות לצורך בניית שכונות מגורים לאוכלוסייה המקומית. השטחים השתייכו לאזור C, שנמצא בשליטה מלאה של צה"ל, בתוך הגדר הצה"לית שמקיפה את העיר.

     

    התוכנית ישנה. התחילו לעבוד עליה לפני כשש שנים, על רקע הצפיפות בערים בגדה וצורכי המשא ומתן. הגרסה מ־2014 גובשה בצה"ל, במינהל האזרחי, על פי הנחיות הדרג המדיני. ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון יעלון ידעו ואישרו. אבל לנתניהו יש שיטה משלו, שמשרתת אותו בכל נושא שעולה על סדר היום: ביד שמאל הוא תומך וביד ימין מסתייג, או להפך – ביד שמאל מסתייג וביד ימין תומך.

     

    במשא ומתן ההוא יד שמאל הייתה ציפי לבני, ויד ימין עו"ד יצחק מולכו. תפקידה של לבני היה לקדם את המשא ומתן; תפקידו של מולכו היה למזמז אותו. נתניהו החזיק בשתי העמדות במקביל. הוא אישר להעלות את ההצעה באופן עקרוני אבל לא באופן קונקרטי. במילים אחרות, לבני קיבלה אור ירוק; מולכו קיבל אור אדום. הם התנגשו ביניהם כשלבני התחילה לדבר על מספרים.

     

    השליח האמריקאי מרטין אינדיק ידע על ההצעה. היא נועדה קודם כל בשבילו – להוכיח לממשל אובמה שנתניהו מוכן לשוב ולוותר על שטחים. גם בתחום הזה נתניהו עקבי – באנגלית, מאחורי דלתיים סגורות, הוא מבטיח הרים וגבעות; בעברית, מול המצלמות, הוא נאחז בכל רגב. המשחק הזה היה נכון אז, ונכון ביתר שאת היום, כשהוא מתמודד עם הציפיות של ממשל טראמפ מצד אחד ועם השרים האולטרה־ימניים בממשלתו מצד שני. כשהתרגיל מצליח, הוא הראשון שזיהה; כשהתרגיל נתקל בהתנגדות, הוא הראשון ששכח.

     

    התוכנית ההיא נסתיימה בלא כלום, באשמת הפלסטינים. אבו־מאזן הגיע להסכם עם חמאס. ההסכם מת בעודו פג, אבל את המשא ומתן הוא הרג בדרך. כאשר שאלנו השבוע על ההצעה את דוברי ראש הממשלה, הם הפילו את האשמה על לבני.

     

    יתמוגג, תתפוגג

     

    ערב הביקור החוזר של ג'ארד קושנר, חתנו של טראמפ, וג'ייסון גרינבלט, שליחו המיוחד, עלה מחדש הצורך במחוות שירשימו את האמריקאים. קושנר וגרינבלט הם אנשי נדל"ן. גם טראמפ, כמובן. נדל"ן ירשים אותם. צה"ל נקרא להמציא מחווה נדל"נית. כמו מחוות אחרות, היא אמורה להיעלם לפני שתגיע לשטח.

     

    העיר שנבחרה הייתה קלקיליה. היתרון שלה הוא שבתוך הגדר שמקיפה אותה יש עתודה קרקעית גדולה, אדמות ששייכות לבעלים פלסטינים; החיסרון היה הקרבה ליישובים ישראליים. אנשים התנחלו בצופים כדי לגור בזול חמש דקות מכפר־סבא. אף אחד לא סיפר להם שהם גרים שתי דקות מקלקיליה. כרגע יש בשטח 1,000 יחידות דיור. על פי הערכות המינהל האזרחי, עד 2035 – עוד 18 שנים – יוכלו להיבנות שם עוד 5,000 דירות, כל זה בהנחה שהתוכנית תתבצע.

     

    טראמפ יתמוגג, ועד שיבין מי נגד מי, המחווה תתפוגג.

     

    יוסי דגן, ראש המועצה האזורית שומרון, הקים מיד קול זעקה. לדגן יש מאחזים בליכוד ובבית היהודי. השרים נבהלו, ובעקבותיהם נבהל נתניהו: הוא זכר שאישר משהו לקלקיליה, אבל בלי מספרים. מקורבים הסבירו שזה בכלל לא הוא: זה צה"ל.

     

    מיד נפתח קמפיין נגד צה"ל הבוגד. השתתפו בו השרים אלקין, אריאל, רגב וח"כ יוגב. ראש המועצה האזורית בקעת הירדן דוד אלחייני האשים את צה"ל בהפיכה צבאית, לא פחות. שרים "בכירים", כלומר שר אחד זוטר שפחד לומר את שמו, אמר לביטאוני הימין ש"צה"ל הוליך שולל את הקבינט".

     

    השרים כיוונו את ההתקפות שלהם לאיש צבא אחד – האלוף יואב (פולי) מרדכי, מתאם הפעולות בשטחים. זה שלוש שנים מרדכי הוא הגשר של ישראל להנהגה הפלסטינית, למדינות התורמות ולעולם הערבי. הוא הנער שסותם באצבעו את החור ששרי הממשלה, כולל נתניהו, קודחים כל יום בסכר. מי שחושב שאלוף בצה"ל יכול להציע שטחים למישהו בלי אישור של הדרג המדיני, חי בארץ לעולם־לא, לא במדינת ישראל.

     

    אחד המוחים היה חבר הקבינט זאב אלקין. כשהתקבלה ההחלטה הוא היה בחו"ל. ב־15 ביוני הוא שלח מכתב לנתניהו ולליברמן. "קידום התוכנית הוא בעיניי ניסיון של הדרגים הבכירים בצה"ל לעצב מציאות חדשה מאחורי גבו של הדרג המדיני", כתב.

     

    במולדתו של אלקין, ברית־המועצות, מכתב כזה היה מוליד משפט ראווה, ואחריו הוצאה להורג בכיתת יורים, אשם או לא אשם. אמרתי את זה לאלקין שלשום. הוא אמר שאני מגזים.

     

    התשובה הגיעה משר הביטחון. "תתקפו אותי", הציע ליברמן, ולקח אחריות מלאה על מחוות קלקיליה. אלקין, יש לומר לזכותו, מיהר להתנצל בפני מרדכי בשידור רדיו, אבל את דעתו לא שינה. "התקשרתי לשני האנשים הכי קרובים לנתניהו ולליברמן", אמר לי. "שניהם נתנו לי אותה תשובה – כאשר התפרסמה הידיעה, הם ביקשו מעוזריהם לבדוק מאיפה היא באה. גם ביבי וגם איווט לא ידעו".

     

    אלקין יודע שבתוכנית אין חדש; הנוהל מטריד אותו. "השאלה היא כמה אפשר לעבוד על הקבינט", הוא אומר. לטענתו, מהפרוטוקול עולה ששיקרו את השרים. אמרו להם שמדובר בעיקר בהלבנה של בנייה קיימת, לא בבנייה חדשה.

     

    מי שיקר, שאלתי.

     

    "אני לא יודע", אמר. "לא הייתי שם".

     

    אתה מיתמם, אמרתי. אתה תוקף את מרדכי ואת ליברמן כי אתה מפחד לתקוף חזיתית את נתניהו.

     

    אלקין לא נעלב. "ברור שנתניהו ידע", אמר בנחת. "אבל כנראה שהוא לא התעניין יותר מדי".

     

    עם כל הכבוד לנוהל, מה שמטריד אותו ואת חבריו הוא מי יישב בפיסת הנדל"ן המכונה אזור C. במכתבו הוא מתלונן שמתכוונים לאשר לפלסטינים לבנות, אבל מקמצים באישורים למתנחלים. הפלסטינים נהנים; המתנחלים מקופחים. "זאת מציאות של אפליה קשה של צורכי ההתיישבות הישראלית ביו"ש", הוא כותב. ג'ורג' אורוול לא היה מנסח את המשפט הזה טוב יותר. n

     

    nahumb@yedioth.co.il

     

     


    פרסום ראשון: 22.06.17 , 20:24
    yed660100