למעט השער הפותח שבו חוגג יותם הלפרין, כל יתר שערי השבוע נעים על הציר שבין החמצה לכישלון, לחיפוש אחר תיקון. אריק שיבק בא לעזור, חשב שיצליח לתקן – מה בסך הכל צריך, לאפס כמה שחקנים, לסדר תרגילי התקפה ולקחת אליפות – אבל התרסק כבר בחצי הגמר והלך הביתה בבושת פנים. בדרך הספיקו הבעלים פדרמן את מזרחי, אותם אנשים שהוא נענה לקריאת העזרה שלהם, לגלגל את גופו בזפת ונוצות, לספר שהוא בעצם עובד בחינם וש"נדע איך לתגמל אותו". נו, ברור. עורכי דין תמיד היו טובים בענייני תגמול, שכר ועונש. הפסדת למכבי חיפה? זה הזמן ללכת הביתה, רק תעבור דרך המזכירה, יש אצלה מדליות ושוברי קנייה שאנחנו מחלקים למתנדבים.

יוסי בניון עזב את מכבי ת"א כשהפעולה האחרונה שלו במועדון היא החמצת פנדל בגמר גביע. קצת אחרי הוא ספג שריקות בוז במשחק נבחרת. גם לאוהדים יש זפת ונוצות והם יודעים להשפיל את מי שלדעתם פגע בהם. שכר ועונש, זה המוטו. אבל בניון לא מתכוון לרדת מהבמה כמו ילד נזוף שנשלח לפינה. הוא גדול וחשוב מדי מכדי לוותר. את התיקון הוא ינסה לעשות בבית"ר ירושלים, מועדון שהוא אהד בתור ילד. יצליח? מצוין. לא יצליח? תמיד אפשר לקפוץ לכותל.

גם ספאחיה מחפש תיקון. לפני עשר שנים הוא היה במכבי ת"א, עף ברבע גמר היורוליג, הפסיד לבני־השרון בחצי גמר הגביע וזכה איכשהו (ד"ש לסמי בכר) באליפות עם ניצחון מזליקי ברגע האחרון על הפועל ירושלים. אחרי שלוש שנים בלי אליפות זה אולי נשמע רזומה שביוני 2017 הצהובים היו מאמצים, אבל הקרואטי יצטרך להביא הרבה יותר. העובדה שזכית למועד ב' בזכות ההברזה של בלאט, לא תספק לך שום הגנה ביום חלוקת התעודות.

ומאור בוזגלו? את ביש המזל והפציעה הקשה של הכדורגלן הטוב בישראל בעיתוי קריטי יש המתייגים בתחומי הטרגדיה. יש כאלה שנודדים למחוזות הקארמה. כאילו דווקא ההתמהמהות בחתימה וחיפוש החוזה הגדול שיסגור את הקריירה, התהפכו עליו והתרסקו לו לתוך הפרצוף. בבחינת: האדם ואבא שלו עושים תוכניות, ואלוהים צוחק. ובצד, בשקט, ברק בכר מחייך.