תודה רבה מעומק הלב לחבר השופטים. הופתעתי מעצמי עד כמה התרגשתי. הזכייה והפרגון מכל עבר נוגעים עמוק בפנים. העיתונאי החתום על הכתבה הוא אולי החזית הקדמית, הפרונט הגלוי שלה, אך מאחוריו הרבה מאוד אנשים — ראשי המערכת, עורכי המוספים, עורכים, מגיהים מעצבים ועוד, שלא זוכים בקרדיט אבל יש להם — במקרה שלי, לאנשי "ידיעות אחרונות" — מניית זכות בעשייה, ולפיכך חלק גדול בפרס הזה.
העשייה הזו מתפרסמת היום במהדורה מודפסת ובגרסאות דיגיטליות ואינטרנטיות, אבל בסופה היא עיתונות כמו פעם, שמטרתה להיות מעמיקה, מוקפדת, מפורטת ומדויקת, כזו שבאה לחשוף את מה שלא ידענו, גם את הכשלים והפגמים, ואולי, לפעמים, לסייע במלחמה על מה שנכון, ערכי, חוקי ודמוקרטי, בלי מורא, בלי משוא פנים. המלחמה על הבית של כולנו, מדינת ישראל.
לפעמים, ברגעים פחות שמחים, נדמה לנו כי במרוץ על תשומת ליבו של הקורא, בעולם המוצף פיד בלתי נגמר של טוויטים, פוסטים וטוקבקים, נותר פחות קשב לעבודה הזו.
הפרס הזה, אני מאמין, הוא עוד הוכחה עד כמה היא נדרשת, ועד כמה גדול הוא הקהל שצמא לסוג כזה של כתבות ותחקירים.
