המיצב הנהדר של נעם ונקרט, 'מלחמה' שמוצג בגלריה מנשר – מזכיר את הכפילות המהנה שמורגשת בצפייה בסרטי תלת־ממד: זו שמאפשרת להיות חלק משני מרחבים בו־זמנית. ונקרט לקחה את הציור המיתולוגי 'המלחמה' של אנרי רוסו מ־1894, המתאר באופן צבעוני וסימבולי שדה קרב, ציירה מקטעים ממנו ותלתה אותם בחלל בכמה שכבות שאינן נמצאות באותו המישור. מי שעומד מול המיצב רואה את הציור כמעט בשלמותו. ברגע שהצופה זז הצידה, הציור מתפרק לחלקיו, ומזמין את הצופה להסתובב ביניהם, לבחון את השברים, להרגיש שהוא עצמו צועד בתוך המרחב הציורי של שדה הקרב. אז והיום.

במרכז היצירות - הן של רוסו והן של ונקרט - נמצאת אישה־ילדה שדוהרת על סוס. ונקרט מסתפקת בחלקים מהמקור: ראש, רגליים, עורבים מנקרים, ענף של עץ ומקטעים מהנוף המשמש כרקע. היא אף מוסיפה שני עיגולים צהובים שנראים כשתי שמשות ומקטעים נוספים שמשווים לציור לרגע מראה של קולאז' שעשוי מהדבקה כמעט ילדותית של צורות.

רוסו צייר את הציור הזה בהשפעת מלחמת צרפת פרוסיה בשנים 1870-1871 והמצור על פריז באותה השנה. ציור מלחמה מיתולוגי אחר - הגרניקה של פיקאסו - נוצר אף הוא בעקבות מראות קשים שראה הצייר בהפצצת העיר גרניקה בספרד. גם המיצב של ונקרט נעשה בהקשר למלחמה: התאריך מציין 50 שנה למלחמת ששת הימים, "ומי יודע כמה שנים/חודשים/ימים לפני המלחמה הבאה...", כותבת האמנית.

בימינו האמנים אינם נמצאים בשדה הקרב אלא מתייחסים אליו דרך תיווכה של המדיה המשודרת והכתובה. ונקרט בחרה את רוסו כמתווך. אמנם מדובר בציור מלפני 123 שנה אך השפה עכשווית לגמרי: הפער בין ציור פרימיטיבי, ילדי, והצורניות הנעימה מאפשר להעביר לצופה את התוכן הקשה. זו שפתה של האמנות העכשווית שלקחה לשיא את שני הקטבים האלו: להעביר לצופה באמצעות יופי נשגב את הזוועה והאימה. ונקרט, קצת כמו ילדה, מזמינה אותנו להסתובב במרחב המשחקי הזה, ובה־בעת אנחנו עצמנו דורכים בשדה הקטל הזה, הרצוף גוויות, בסט של המלחמה הבאה.