בקומה הרביעית של בניין הנשיאים בבאר־שבע, בסוף המסדרון, נמצאת חברה בשם "אדמונית החורש", המתמחה בשירותי סיעוד ורווחה. זו חברה ותיקה, רבת־עשייה ולקוחות, המחזיקה בשישה סניפים ברחבי הארץ.
אני מגיעה לשם, לפגישה עם מנהל הסניף סלימאן, שמוצא בי פוטנציאל לתפקיד מעניין בחברה: עובדת שיווק, שתפקידה לאתר קשישים הזכאים לסיוע סיעודי לפי החוק — ולשכנע אותם לבחור בחברה.
עבור חברות הסיעוד הפועלות בתחום - כל קשיש הנזקק לשירותיהן מהווה הכנסה חודשית קבועה. בשטח נוצרת תחרות עזה על הנזקקים לסיעוד, כאשר חברות רבות לא מחכות שהמטופלים יגיעו אליהן, והן מתגמלות את עובדיהן על כל "גיוס".
"על כל קשיש שאת מביאה, את מקבלת 300 שקל. את יכולה לעבוד רק בזה", אומרת לי נציגה של חברת סיעוד אחרת מחדרה. בחברה נוספת שאותה אפקוד בהמשך נוסק התגמול ל־1,000 שקל לקשיש. אלא שישנן חברות סיעוד שלא מסתפקות בזה - ולא בוחלות בשיטות מפוקפקות לגייס מטופלים.
איך אני מגיעה אל מטופלים, אני שואלת את סלימאן. "אני יכול לקשר אותך לאנשים שייתנו לך מקרים בהתחלה..." הוא מסביר. "למשל הולכים לקופת חולים... שם יש אחות סיעודית. עכשיו, איך להגיד את זה, יש כל מיני קומבינות. את הקומבינות האלה את צריכה כאילו לשמור בסוד, בינך לבינה... את יושבת איתן פעם ראשונה, הן אומרות לך, 'תביאי לי סטיקרים' (כרטיסיות ביקור — ל"א)... את אומרת, 'אני נציגה של אדמונית החורש'".
עובדי קופות החולים מחויבים כמובן לשמור על פרטיות המטופלים הנזקקים לעזרה סיעודית ולאפשר להם לבחור בעצמם את חברת הסיעוד שתספק להם שירות - אלא שסלימאן מסביר כי תפקידי לשכנע אותם לעבוד עם החברה שלנו ולסייע לנו בהשגת קשישים הנזקקים למטפל.
"נניח את אחות סיעודית ומגיע אלייך מישהו שהתאשפז חלילה בבית חולים ואחרי שבץ מוחי", הוא מסביר, "נכנס לבית חולים אדם עצמאי ויצא משם עם שיתוק חלקי, לא עלינו, או מרותק. אז מה? קודם כל זה שאת אחות, כלומר שאת מחוברת לאיזושהי חברה, את יכולה תוך שנייה להכניס לה מטפלת. נכון? נגיד... מחוברת לחברת אדמונית החורש, אז אדמונית החורש - יש לי קשיש או קשישה בשבילך..."
עוד קודם מסביר סלימאן כי ניתן להציע תגמול כספי לאחיות, וגם מדגים כיצד עליי לפנות אליהן: "תראי, אני יודעת שאת עובדת, משקיעה זמן..." הוא מפרט מה עליי לומר לה, "בגלל שאת אשת מקצוע ואני יודעת שזה לוקח ממך זמן (סיוע במילוי טופסי ביטוח לאומי עבור חלק מהמטופלים — ל"א) אני מוכנה לשלם לך שכר של 200 שקל".
הוא מסתכל עליי ומנמיך את קולו. "...תראי, אסור לה!"
"והיא תסכים?!" אני שואלת.
הוא מרים את הקול. "כולם עושים את זה. כולם! כולם! אין! אין! אף אחד... כל החברות עושות את זה".
"זה ישתלם לך"
הג'יפ האפור מתקדם בשדרות רגר בבאר־שבע. ברכב נוהגת יפה (שם בדוי), עובדת באדמונית החורש — ואני לצידה. כחלק מתפקידי החדש בחברה אני נלקחת כעת לפגישה עם עובדת סוציאלית באחת מקופות החולים הגדולות בעיר וזוכה להצצה נדירה לדרך שבה עובדים הדברים מאחורי הקלעים.
לאותה עובדת סוציאלית של קופת החולים, אגלה מיד, היכרות עם חברת הסיעוד שאני "מייצגת". "תראי, אם יהיו לי מקרים אני פשוט מיידעת אותך", היא מבטיחה. "אני תמיד שואלת את האנשים... יש מספר חברות, איזו חברה אתם בוחרים?... יש כאלו שלא יודעים, אומרים: תבחרי את, אז אני בוחרת בכם... אני יוצרת איתך קשר טלפוני, את יוצאת למשפחה".
משם יפה ואני ממשיכות לפגישה עם אחות חדשה בקופת החולים, במטרה ליצור יחסי עבודה גם מולה.
בין לבין אני הולכת לשירותים ומחייגת אל סלימאן, מתעניינת מתי אני צריכה להציע לאחות 200 שקל. "תעשי את זה בטקט", סלימאן מסביר לי, "אחרי שתיצרי איתה קשר והיא תתחיל להפנות אותך, אז כלומר תיתני לה עבור השירותים שלה".
"אז כרגע אני לא מציעה לה?"
"לא! לא! שום דבר", סלימאן אומר, "...תבואי אליי ואני אגיד לך איך לעשות את זה".
יפה ואני חוזרות למשרד, ובעזרת משחק תפקידים מבקש סלימאן להדגים כיצד עליי לגייס את אחות קופת החולים לעבודה עם החברה. לצורך ההסבר הוא מגלם את עובדת החברה, המשווקת, ואילו אני את האחות.
סלימאן כמשווק: "יש לכם הרבה קשישים כאן בשכונה הזאת? ובדרך כלל עם מי אתם עובדים?"
אני, המגלמת את אחות קופת החולים, זורקת לאוויר שמות של חברות סיעוד. סלימאן: "והם נותנים בונוסים לקשישים, משהו? למשל אנחנו נותנים לקשיש תוספת שעות, אנחנו נותנים למטפלת בונוסים מיוחדים שאף חברה לא נותנת... התשלומים שלנו מבחינת השכר למטפלות הוא יותר עדיף מחברות אחרות... גם הקשיש מקבל מאיתנו מטפלות זמינות כל הזמן ולא מפונקות... אנחנו נותנים מטפלת שבאמת רוצה לעבוד, וגם עם ניסיון ומטפלות שעברו קורסים... עכשיו, אני יודעת שיושבים כאן מתנדבים, שעושה עבודה, מבקר אצל הקשיש, מוציא כסף. אנחנו מוכנים להחזיר את הכסף הזה. אנחנו מוכנים לשלם עבור ההוצאות האלה של העובד שממלא לקשישים האלה (טופס — ל"א), שמדריך אותם, שמגייס אותם עבור החברה שלנו".
יפה, שמקשיבה מהצד, מייעצת איך להציג את הדברים לאחות: "זה ישתלם לך, אני אתגמל אותך... אל תגידי כסף בהתחלה. תגידי, אני אתגמל אותך... ואז היא תגיד, איך תתגמלי אותי... זה איך שתבחרי... אני יכולה לתת לך את זה בכסף..."
סלימאן: "הם כולם יודעים! כולם מקבלים! רק שתדעי... חוץ מזה זה לא שוחד".
יפה מרימה טיפה את הקול: "לא! זה שוחד".
סלימאן: "איזה שוחד זה?... אם יש לך מישהי שמקבלת כסף, או־קיי. אז את יודעת. את סוגרת שיש לך מישהי שאת עובדת איתה באופן קבוע ואין לך בעיה. ככה שותלים בכל מיני מקומות. אגב, הרבה חברות, הרבה ארגונים, עושים אותו דבר... ומקבלים כסף".
קשייהם הבריאותיים של הקשישים הסיעודיים, מצוקותיהם ונזקקותם לטיפול מקצועי שווים הון לפועלים בתחום. המטפלים הפשוטים, אלו שסועדים את הקשישים ביומיום, אמנם משתכרים שכר נמוך תמורת מלאכתם הקשה, אבל אצל החברות ששולחות אותם — ובכן, כאן הסיפור אחר לגמרי. וכשכסף גדול מתגלגל בענף, מתפתחים שוק תחרותי ומאבק עז על כל מטופל פוטנציאלי. "ג'ונגל", כפי שתכנה זאת בהמשך עובדת באחת מחברות הסיעוד.
בשבועות האחרונים ביקשתי לבדוק לעומק את המתחולל בתחום, תוך שאני מכתתת רגליי בין כמה מחברות הסיעוד הגדולות הפועלות בישראל ומציעה את עצמי לעבודה. הממצאים היו קשים: מצאתי תחום סוער ויצרי שבו פרטיותם וטובתם של הקשישים הנזקקים לטיפול סיעודי הופכות לעיתים לעניין משני בתחרות העזה בין רבות מהחברות; מצאתי "ציד קשישים" במסדרונות ובמחלקות בתי חולים וקופות חולים; מצאתי עובדים בקופות חולים ובבתי חולים, המחוזרים ידי חברות פרטיות — ולעיתים אף נעתרים לשתף איתן פעולה; והיו גם מקרים שגיליתי נכונות לשלם "מהצד" לאחיות או לעובדות סוציאליות.
מלחמת הלידים
חוק הסיעוד הממלכתי נועד לאפשר לקשישים הגרים בביתם או בדיור מוגן וזקוקים לסיוע ברמה היומיומית - מגוון שירותים כגון טיפול אישי, עזרה בפעולות היומיום, השגחה וכדומה. לפי נתוני המוסד לביטוח לאומי, נכון לחודש דצמבר 2016 ישנם כ־165,800 קשישים המקבלים גמלת סיעוד. משך הטיפול שיקבל כל קשיש נקבע לפי עמידתו במדדי הביטוח הלאומי — ונע בין חמש שעות עד 22 שעות טיפול שבועיות. מלבדם, ישנם רבים נוספים שאינם קשישים הנזקקים לשירותי טיפול וסיעוד.
על פי נתוני הביטוח הלאומי ונותני שירותי הסיעוד בישראל ישנם יותר מ־110 חברות ועמותות סיעוד, שסניפיהן פזורים ברחבי הארץ, ומעסיקות כיום כ־110 אלף מטפלים ומטפלות. אין מחלוקת כי חברות אלו עושות עבודת קודש חשובה בסיוע לרבבות קשישים.
בשנת 2016 שילם המוסד לביטוח לאומי לחברות הסיעוד תמורת מתן טיפול אישי בבתי הקשישים כ־5.2 מיליארד שקל. מדובר בסכום שמטפס עם השנים, בשל הזדקנות האוכלוסייה והעלייה בתוחלת החיים.
התעריף שמשלם ביטוח לאומי לחברות הסיעוד הוא כ־55 שקל לשעת טיפול - סכום הכולל שכר מטפל, הוצאות מעסיק אחרות, ורווח לחברת הסיעוד בסך ארבעה אחוזים. בסופו של יום מצטברים אלה לסכומים ניכרים הנותרים בידי חברות הסיעוד.
לפיכך מטרת חברות הסיעוד היא כמובן "לגייס" כמה שיותר קשישים, שלהם יוכלו להעניק טיפול — ומהם יוכלו גם להפיק רווחים. רבים מהמטופלים נזקקים לסיעוד במשך שנים וצפויים להוות הכנסה קבועה ונאה לחברה.
"חברות סיעוד חיות מאותם אנשים שהן צריכות לספק להם שירות ומנסות בכל מיני דרכים להגיע אליהם", מספרת עובדת סוציאלית ראשית לשעבר באחת מקופות החולים הגדולות בארץ. "במקום שבו עבדתי הייתה הוראה שאם משפחה רצתה מטפל, היה אסור לתת לה שם של חברת סיעוד ספציפית. גם אסרנו על החברות לחלק כרטיסי ביקור במרפאות. אסור לצוות הרפואי להיות מתווכים בשביל גורמים פרטיים".
אלא שהמאבק על הקשישים הזכאים לגמלת סיעוד גורר לעיתים תופעות לוואי קשות: רק בשבוע שעבר הודיעה הפרקליטות ל־13 חשודים כי נשקלת העמדתם לדין, בכפוף לשימוע שייערך להם, בפרשה שעניינה חשד לסחר במידע רפואי רגיש שנועד לחברות סיעוד. במסגרת החקירה, שנערכה על ידי הרשות למשפט, טכנולוגיה ומידע (רמו"ט) שבמשרד המשפטים, נחקרו בין היתר עובדת סוציאלית ואח בבית החולים רמב"ם, ושתי חברות סיעוד — שי חברה לשירותי סיעוד ומ.ס.ד חיפה חברה למסחר.
על פי החשד, חברות הסיעוד רכשו באמצעות מתווכים, שפעלו מול עובדים בבתי חולים, "לידים" — שם הקוד לפרטי לקוחות פוטנציאליים שאליהם ניתן לפנות. החקירה מצאה שני סוגי "לידים": "ליד קר", שרמז על אפשרות שקשיש מסוים יזדקק לעזרה סיעודית; ו"ליד חם" שהצביע על מידע קונקרטי, למשל קשיש שאמור לעבור ניתוח ביום מסוים ושאחריו יזדקק לסיוע סיעודי. לעומת "ליד קר", הזול יותר, מחיר של "ליד חם" היה יכול להרקיע, לפי החשד, למאות שקלים.
גורם במשרד המשפטים מספר כי החקירה נפתחה לאחר שקשיש קיבל כמה שיחות מחברות סיעוד שונות, ואלו אמרו לו שהן יודעות שהוא צפוי לעבור ניתוח.
עו"ד אפרת חושן מנדל, מנהלת החקירות הפליליות ברמו"ט: "קיים סוג של קרב על המילקי — מי מגיע ראשון אל החולה הפוטנציאלי. על פי החשד, מאכערים מסוימים זיהו את ההזדמנות ובנו רשת קטנה ועקבית עם העברה של שמות - תפסנו יותר מ־2,000 שמות ברשימות שלהם. השיטה הייתה שכנגד כל הצלחה להפוך שם כזה ללקוח מקבל המאכער 500 שקל.
"מה שמאפיין את עבירות הפרטיות החמורות הוא שימוש גס, מסחרי ורחב במידע אישי ביותר, שאנשים משתפים רק כשהם רוצים או צריכים לשתף. מידע של קשישים על הניתוחים שהם עוברים והמחלקה שבה הם מאושפזים הוא רכושם הפרטי.
"רגע לפני שאנשים משתחררים מבית החולים הם לא בשיקול דעת מיטבי", מוסיפה עו"ד חושן מנדל, שרואה בתופעה זו "סוג של לכידה של בן אדם, וניצולו בשעה קשה".
"אין בעיה לשלם"
על חלון הזכוכית של סניף חברת נוראל שירותי סיעוד בע"מ בנתניה מודבקות מודעות דרושים בצבע ורוד עם חייכנים. כתוב בהם שיש צורך במטפלות, בעובדות סוציאליות וכדומה — אבל לא במשווקים או ב"מאתרי קשישים". ובכל זאת, כשאני שואלת את אנה, עובדת החברה בשנות ה־20 לחייה, אם הם מחפשים - היא פוקחת את עיניה לרווחה. "מאוד, מאוד!" היא אומרת. "...אנחנו כרגע מחפשים יותר לחצי משרה אבל יכול להיות שאם תשתלבי ותראי שאת מצליחה... אז תהיה גם אפשרות אולי לשנות את זה למשרה מלאה".
חלי, מנהלת הסניף, מסיימת שיחת טלפון ומצטרפת אלינו. אנה מסבירה כיצד עליי לפעול. "את אמורה להסתובב בקופות החולים, בבתי חולים, ברחוב", היא אומרת ואז מדגימה, "סתם אם מישהי עושה קניות ואת פתאום רואה שהיא באמת צריכה את העזרה הזאתי... אם את בשיקום או בבתי חולים אז מן הסתם יותר קל לך לראות שם אם מישהו עומד להשתחרר או נפל ושבר משהו והולך לשיקום או ניתוח, אז את כבר יודעת שמגיע לו (גמלת סיעוד — ל"א)... את נכנסת לחדרים..."
"ייתנו לי להיכנס?" אני שואלת בפליאה.
אנה: "אז זהו. את אמורה לא לעשות את זה ישירות..." חלי נכנסת לדבריה: "אנחנו עושות את זה. זה לא כזה קשה. אנחנו גם יכולות להתלוות אלייך".
אנה: "את לא אמורה ממש להראות שאת כל יום שם משווקת, כאילו באת לבקר ועל הדרך נכנסת... את מבינה?"
חלי: "כשאת באה ככה, הם חושבים שאת חלק מהמשפחה..."
שתיהן מנסות לדבר איתי בעת ובעונה אחת. אנה לוקחת את זכות הדיבור. "את לא אמורה באמת להצהיר באופן ישיר שאת משווקת! כי אז יגידו לך: שלום, תצאי בבקשה", היא מבהירה.
אני שואלת אם יש להן קשרים עם עובדי קופות חולים או בתי חולים. אנה משיבה בשלילה ונוקבת בשמות שתי חברות גדולות, "הן אימפריות, ויש להן כבר את הקשרים שלהן", היא אומרת. חלי מתפרצת לדברים: "אולי גם את תיצרי פתאום קשר עם איזושהי אחות... כשאת נחשפת לעולם הזה, את פתאום כן מגלה קשרים..."
אני מנסה למתוח את הגבול. "אולי אציע להן תגמול מסוים?" אני שואלת בחשש.
"גם אפשר, אין בעיה", חלי עונה. אנה עוצרת: "את לא יכולה ישירות לגשת לאחות שאת לא מכירה ולהגיד לה, בואי אני אש... אם את מכירה דרך מישהו ומאחורי הקלעים... את מבינה, כן?"
"ברור. אני לא אגיד לה, קחי ישר כסף", אני אומרת בנחרצות.
חלי: "כן, כן. זה קשרים".
אנה: "לאט, לאט. כשתגיעי למקום שאת באמת מתחברת למישהו, לעובדת סוציאלית או מי שזה לא יהיה. אבל אל תסתכני ואל תגידי את זה למישהו שאת לא מכירה... תתחילי לשאול... פתאום חברות, אמא של חברה, דודה שלה, מישהו עובד בשיקום, מישהו עובד בבית חולים... איכשהו הגעת למישהו... ואת כבר תדברי איתה. אין בעיה לשלם לה גם..."
בין לבין אנה מציעה דרך נוספת לגייס מטופלים לחברה: "את יכולה גם לשבת פה במשרד על מוקפאים... מטופלים שהיו בחברה פעם והיום הם כבר לא מטופלים מכל מיני סיבות, לא אלו שנפטרו כמובן... הרבה מקרים את יכולה להוציא גם משם... פתאום יש מישהו שלא מרוצה מהחברה שלו, ובאותו יום התקשרת, העברת אותו..."
אני מחפשת עבודה באיתור מטופלים בחברת סיעוד גדולה אחרת. "על כל קשיש שאנחנו מצליחים להפוך לחוק סיעוד את מקבלת בונוס", מבטיחה מנהלת סניף החברה בירושלים. המשימה שלי, היא מבהירה, היא לצאת לקופות חולים ו"להביא לנו שם וטלפון. אנחנו עושים את כל העבודה... זה אפילו יותר פשוט ממה שאת חושבת". מנהלת הסניף מבהירה כי "אנחנו עובדים כרגע חזק בבית חולים, אנחנו רוצים גם להרחיב את היקף הפעילות שלנו לשטח. להביא שמות מהשוק, מקופות חולים... חוץ מבית חולים, כי זו נישה שהיא סגורה מבחינתנו..."
בין לבין אני רומזת לה שאם הייתה לנו מישהי מבפנים שתוכל לעזור לנו, אולי עובדת סוציאלית או אחות... היא קוטעת אותי. "תראי, את מביאה לי שמות, אני לא שואלת אותך מאיפה הבאת", ואז מוסיפה שהיא עובדת רק בצורה חוקית.
בהמשך מנהלת הסניף מציעה לי מדרג בונוסים לפי מספר הקשישים שאגייס: "על החוק הסיעודי הראשון (כל קשיש הזכאי לגמלה לפי חוק הסיעוד - ל"א) תקבלי 150 שקל. על השני גם 150. על השלישי עד השישי זה 700. שביעי עד תשיעי זה 850, מהעשירי זה 1,000".
"זה ג'ונגל פה"
בית החולים לניאדו בנתניה, רבע לשש בערב. עיניה של ניצן, עובדת סוציאלית בשי חברה לשירותי סיעוד, תרות ימינה ושמאלה, מנסות לבלוש אחר המטופל הסיעודי הפוטנציאלי הבא. מולנו הולכות שתי נשים מטופחות, בשנות ה־60 לחייהן, אולי קצת יותר. ניצן בוחנת אותן בעיניים מיומנות. "רואה איך הן הולכות?" היא אומרת לי לבסוף, "הן נראות בסדר. בדרך כלל אלו אנשים עם הליכונים או עם מקלות הליכה".
שי חברה לשירותי סיעוד היא חברה פרטית הפועלת קרוב ל־30 שנה בתחום, עם יותר מ־20 סניפים ברחבי הארץ. יום קודם לכן הייתה לי פגישה עם מנהלת סניף החברה בנתניה. "תצטרכי לשבת בלניאדו, ללכת לבית החולים ולאתר במחלקות מסוימות", היא הבהירה כששאלתי אם מחפשים מישהו ש"יאתר קשישים". אחר כך הוסיפה בגאווה: "אני משלמת מאוד יפה על כל קשיש שנכנס. מאוד שווה לעבוד אצלנו. כמה הציעו לך 250, 500? אז אני משלמת 1,000 שקל על כל חוק סיעוד. אבל אני רוצה תותחית!"
כדי ללמד אותי כיצד לעבוד, מצמידה אותי מנהלת הסניף להתלמדות לניצן, שמוליכה אותי כעת בין מסדרונות בית החולים לניאדו ואל תוך המחלקות. בידה תיקייה שחורה ובה פליירים וכרטיסי ביקור של החברה. יש לה עיניים כחולות וגדולות וחיוך שובה לב.
"את יודעת מי הלקוחות?" היא שואלת אותי ואז נותנת קצת רקע: "בנתניה יש 30 חברות סיעוד, יש פה ג'ונגל של חברות סיעוד... יש מחלקות שאני יודעת ששם יש לי פוטנציאליים".
אנחנו נכנסות לאחת המחלקות הפנימיות. "תראי, אני נכנסת בביטחון..." אומרת לי ניצן ותוך כדי סורקת את השטח. הנה קשישה בשנות ה־90 לחייה. על גופה הרזה מונח חלוק של בית החולים. היא יושבת עם פה פתוח וממלמלת. לצידה עובדת זרה, פיליפינית. מתברר שאותה קשישה היא כבר מטופלת של החברה. ניצן מתחילה לדבר איתן. "קצת שקט! מספר דקות", נוזף בנו רופא שמטפל באדם אחר בחדר.
"יש פה רופאים. אנחנו לא רוצים להפריע", ניצן לוחשת וסוגרת את הווילון. בזווית העין היא קולטת לקוחה פוטנציאלית, דוברת צרפתית. היא ניגשת אליה. "את לא מדברת עברית? אני מביאה מטפלת", ניצן מסבירה בחביבות, "ביטוח לאומי יש לך?" הקשישה משיבה שכבר יש לה מטפלת. "מהמשרד השני דיברו בצרפתית?" היא שואלת את העובדת הפיליפינית שליד. "אז הקדימו אותנו. הבנתי..."
אנחנו נכנסות לחדר שבו המטופלים צעירים יותר. "אנחנו ממשרד סיעוד, אתם עוד נראים לי צעירים", אומרת ניצן. אנחנו מתקשות לראות את המטופל במיטה האחרונה. "יש שם בן אדם שהוא יותר מבוגר?" שואלת ניצן. "זה לא נעים לשאול", משיב אחד החולים. אנחנו מתקדמות אל עבר הווילון השלישי. "הוא צעיר", אומרת ניצן באכזבה, "אז אנחנו לא נפריע לכם בחדר... תרגישו טוב".
התמונה של החדר הבא לא יוצאת לי מהראש. קשיש חצי עירום שכוב על הצד. גופו מעוות ומבטו פונה אל הדלת. עיניו עצומות והפה שלו פתוח לרווחה. "לחדר הזה אני לא נכנסת. את ראית את הבן אדם?" היא שואלת, "ברור שהוא לא יחזור... כשאת רואה בן אדם מחוסל... סליחה שאני אומרת את זה...." אני מבינה לבד, נראה שאין טעם להסביר לו על שירותי סיעוד.
ניצן ממשיכה איתי למחלקה הקרדיולוגית. מחלקה שקטה. "שלום, אנחנו ממשרד סיעוד", היא פונה לאח שיושב בדלפק ומסתובבת לכיוון החדרים.
אחת האחיות עוצרת אותנו: "רגע. יש לכן אישור מבית החולים?" פניה של ניצן מחווירות. "אה... צריך להיות. נראה אם הבאתי אותו..." היא פותחת את הקלסר השחור ומתחילה לפשפש. "כדאי שתבדקי... כל החברות באות", היא אומרת לאחות תוך שהיא מחפשת. "...היה לי פה דף".
אבל האחות מגלה תקיפות בנוגע לאישור, וניצן פונה אליי בקול רם, דואגת שגם האחות תשמע: "יש לי אישור שמותר לכל החברות להיכנס. תדעי לך, אסור להם להגביל חברה מסוימת... הבעיה שעושים קומבינות..."
אחרי שאנחנו נאלצות לעזוב את המחלקה ניצן אומרת לי, "קורים גם דברים אסורים. תדעי שזה קיים". ואז היא מוסיפה בכלליות: "בבתי חולים יש עובדות סוציאליות וגיליתי שיש כאלה שעובדות עם חברות מסוימות שמביאות להן מתנות..."
ניצן מבהירה שהיא עובדת באופן חוקי. אלא שקשה להתעלם מהעובדה ששי חברה לשירותי סיעוד שמעסיקה אותה היא אחת החברות המעורבות בפרשת הסחר ב"לידים", שהוזכרה קודם — הפרשה שהעלתה חשד לרכישת פרטי קשישים מעובדי בית חולים באמצעות מתווכים.
אנחנו ממשיכות במסענו בבית החולים. "...הנה אני רואה את הבן אדם הזה יוצא, אני רק אשאל אותו..." ניצן מזנקת לעבר איש מבוגר. הוא מסרב.
אנחנו נתקלות בעובדת אחרת של החברה. זו מפרטת בפנינו שמות חברות סיעוד אחרות, שנציגיהן פעלו לדבריה בשעות המוקדמות בבית החולים. "למה אני באה אחרי הצהריים?" מסבירה לי ניצן, "כי בבוקר זה ג'ונגל פה... באים מחברות אחרות. ואז אומרים לי: 'לפני חמש דקות הייתה פה מישהי אחרת'..."
אני אומרת לניצן: חברות סיעוד ממש..." היא משלימה את המשפט: "עוטות עליהם. בדיוק, שתביני!"
מאחד החדרים צועקת מטופלת בקול עייף: "אוכל, אוכל..." אף רופא לא ניגש אליה. אנחנו פונות למשפחה שיושבת ליד מיטת סבתם. "לא, תודה. יש לנו מישהו כבר", הם אומרים.
"ושם בהמשך החדר יש מישהו?" ניצן שואלת ומציצה מאחורי הווילון. אנחנו רואות מטפלת זרה לצד מיטת קשישה. ניצן מביטה בהן ואומרת לי בחיוך: "את רואה? יש מטפלת שצמודה אליה. כיף לה".
על כמה ממיטות החולים תלוי שלט: "מטפלים בבריאות, שומרים על הפרטיות". אנחנו ניגשות לאישה בסוף החדר, והשיווק מתחיל מיד. היא בת 70 לערך, לובשת מעין חלוק ורדרד חיוור. "שלום גברתי. אנחנו מחברת סיעוד. יש לך כבר מטפלת? עזרו לך? באו בבוקר ושאלו אם את צריכה עזרה?" ניצן שואלת ומבקשת לפתוח את החלון.
האישה עונה שהיה מישהו, ניצן לא מרפה. "אני מבינה שעברת פה איזה ניתוח במחלקה... כשתבואי הביתה מי יעזור לך? את גרה לבד? את מסכימה שאנחנו ננסה לעזור לך...?"
"מי שמתעסק בזה זאת הבת שלי", אומרת האישה. ניצן מגישה לה כרטיס ביקור ושואלת: "את מסכימה לתת לי את הטלפון של הבת שלך שאני אדבר איתה? או שאת רוצה לצלצל אליה?"
בת ה־70 מראה כרטיס של חברת סיעוד אחרת. ניצן לא מוותרת. "אני מבינה... אני לא רוצה להפריע לך. אני רק אומרת שבחברה אחרת לא נתנו לך מטפלת עכשיו. אני רוצה להביא לך מטפלת לבית חולים מחר... הבת שלך לא יכולה לשבת איתך פה כל היום. יש לה חיים, יש לה משפחה... בינתיים את יושבת פה לבד..."
אנחנו נפרדות מאותה אישה, וכך ממשיכות להסתובב. ביציאה ניצן אומרת לי: "את מבינה למה אני מתכוונת שזה ג'ונגל?" •
תגובות/ חברות הסיעוד: עובדות לפי החוק והכללים
† מחברת אדמונית החורש נמסר: "החברה עובדת לפי הכללים המחמירים ביותר, מאושרת לפי תקן איכות ISO, מזמינה ביקורת חיצונית, ועושה כל מה שנדרש על מנת לשמור על רמת שירות גבוהה, בהתאם לחוקים ולכללים הרלוונטיים. במשך השנים חברתנו וסניפיה צלחו את כל הביקורות של המוסד לביטוח לאומי בציונים גבוהים.
"הדברים המתוארים אינם מוכרים לנו כהווייתם. כל הדברים, למעט פנייה של בחורה המחפשת עבודה, הוכחשו על ידי עובדי הסניף הרלוונטי, אשר אינם מוסמכים ואינם מורשים לבצע את הפעולות המתוארות. חברתנו לא תרשה כל פעולה ו/או התנהגות הסותרות את החוק ואת ההנחיות והנהלים שנקבעו על ידי המוסד לביטוח לאומי. בעקבות הפנייה התחלנו בעריכת בירור מקיף בסניף המדובר. ככל שנגלה כי מי מעובדינו ביצע חריגה מהנהלים ו/או עבירה על החוק, נטפל בנושא במלוא החומרה. בשלב זה הוצאנו את העובדים האמורים לחופשה עד לסיום הבירור".
† סלימאן מחברת אדמונית החורש הכחיש בתוקף כי הנחה את כתבת העיתון לתגמל בתשלום עובדות של קופת חולים. "לא אמרנו לתגמל והיא לא תיגמלה. בסך הכל רצינו שתשווק אותנו". עוד הוסיף סלימאן שהתגמול היחידי מצד חברת הסיעוד הוא מתן טיפולי טרום סיעוד כחוק ועל חשבונה עבור מטופלים. סלימאן גם הכחיש בתוקף שאמר לכתבת כי עליה לשכנע עובדות קופות חולים שימליצו על חברת אדמונית החורש ושיעבירו פרטים של אנשים בעלי פוטנציאל לקבלת גמלת סיעוד. לדבריו, היא כלל לא החלה לעבוד בחברה.
† העובדת שוש הפנתה אותנו למנהלי החברה. "אני בסך הכל מזכירה, אני לא מנהלת את העניינים", אמרה.
† תגובת חברת נוראל: "החברה פועלת מתוך רצון להעניק את הטיפול המכובד והראוי ביותר ללקוחותיה באופן מקצועי ומסור, על פי נהלים וחוקים ברורים ובכפוף לביקורת תמידית ופיקוח הדוק של הרשויות. מעולם לא הוטל דופי בתפקוד החברה, והינכם מוזמנים לבחון דברים לעומקם ולהיווכח כי אף לא אחד מלקוחות החברה הגיע אליה שלא כדין וכי מעולם לא שולם לעובד בית חולים או כל גורם אחר תמורת עזרתו לחברה. דברי עובדות החברה הובנו שלא ככוונתן ומוצגים באופן שגוי לחלוטין. כמובן אנו לומדים לעומק את המקרה הנקודתי שאירע וכחברה הדוגלת בשקיפות ובאתיקה בעסקים, ייערך תחקיר מסודר של המקרה ויבוצע רענון של נוהלי עבודה".
† עובדות חברת נוראל, אנה וחלי, מסרו בתגובה: "צר לנו על כך שדברינו הובנו באופן שגוי ומוצגים באופן מגמתי".
† עו"ד רפאל פישר מסר בשם חברת שי חברה לשירותי סיעוד: "כ־3,500 עובדי החברה עושים לילות כימים בעבודת קודש של טיפול באלפים רבים של קשישים וזוכים להערכה עצומה. החברה פועלת לכל אורך שנותיה בהקפדה יתרה על הוראות הדין והנחיות המוסד לביטוח לאומי, בכל מקום שבו היא פועלת, לרבות בית החולים לניאדו. יעיד על כך המוניטין ללא רבב של החברה המתנהלת בסביבה תחרותית ביותר בתחום מפוקח באופן הדוק. החברה נוהגת הקפדה יתרה בכבודם של הקשישים ובפרטיותם ובכל מקרה אינה מבצעת שום פעולה בהקשר זה האסורה על פי דין. נוהלי החברה ברורים ביותר לעניין זה ונשמרים בקפדנות. לראיה, השאלות אשר הופנו לחברה מטעמכם אינן מבוססות על תלונה של קשיש ו/או משפחתו כלפי החברה אלא הן ניסיון עצמאי לייצר חדשות יש מאין, המונחה על ידי בעלי אינטרסים. החברה מצרה על הניסיון הבלתי מבוסס להטיל דופי בציבור שלם של עובדיה המסורים שלא לצורך.
"בקשר עם הודעת פרקליטות המדינה, אשר איזכרה בין היתר את חברת שי סיעוד כמי שתוזמן לשימוע בעניין הנבדק על ידי הפרקליטות, אין באפשרות החברה להגיב בתקשורת על נושא הנתון בבדיקה של הפרקליטות. חברת שי סיעוד סמוכה ובטוחה כי לאחר מיצוי זכות השימוע, לא ייפתחו נגדה כל הליכים משפטיים על ידי הפרקליטות".
† גורם שמכיר את העובדת הסוציאלית ניצן מסר בתגובה כי היא "עובדת בעלת ניסיון, המסייעת לקשישים רבים שמודים לה, כמובן תוך שמירה על כבודם ופרטיותם, ואין בסיס לרמיזות בעניין זה".
† בית החולים לניאדו מבהיר כי לא נתן אישור לגורם כלשהו בתחום הסיעוד לפעול בבית החולים. "ללניאדו אין כל התקשרות מול חברות הסיעוד. נציגי חברות הסיעוד נכנסים למחלקות כמבקרים ואנו פועלים למגר תופעה זו ללא הרף", נמסר בתגובה.
† חברת מ.ס.ד חיפה חברה למסחר מסרה בנוגע לחקירת רמו"ט: "החשדות מוכחשים. את גרסתנו מסרנו בחקירה, נשוב ונפרטה בשימוע. לחברתנו מוניטין של שלושה עשורים המדבר בעד עצמו, ואנו מקפידים קטנה כגדולה על כל דרישה ופרט בחוק".
† מבית החולים רמב"ם נמסר בתגובה: "הנהלת רמב"ם איפשרה באופן מלא לחוקרים גישה למערכות המידע של בית החולים. בהמשך, על פי החלטת הנציבות, שני עובדים של בית החולים הושעו מעבודתם. אנו ממתינים להחלטת משרד המשפטים לגבי המשך התהליך".
