לפני כחודש, בפאנל שהנחיתי במכון שלום הרטמן בלוס אנג'לס, שאלתי רב אורתודוקסי אם היהודים עושים לכותל המערבי פולחן פטישיסטי. תשובתו השאירה אותי פעורת פה: "כשאני בירושלים", אמר, "אני נמנע מהכותל. האמת העצובה היא שהמציאות של הכותל לעולם אינה נשגבת כפי שהיא ברוחי".
זו לא האמת. כשהצנחנים כבשו את הר־הבית במלחמת ששת הימים וחידשו את השליטה היהודית באתר הקדוש ביותר ליהדות, היה זה המעשה היחיד שהחזיר את היהדות למרכז הבמה לצד הדתות הגדולות בעולם. עבור היהדות העולמית היה זה ניצחון ההיסטוריה והגורל.
היום מעמדו של הכותל הקדוש התערער בגלל פוליטיקה מכוערת, קטנונית ומחלקת. מה חושבים יהודי אמריקה? רובם די עצבניים. כפי שרבים מאיתנו יודעים, הרוב המכריע של יהודי אמריקה הם רפורמים או שמרנים – מה שאנחנו מכנים יהודים "ליברלים". מונח זה איננו תיאור של עמדה פוליטית אלא נטייה דתית: היהדות הליברלית מגדירה את עצמה בעזרת מונחים של הכללה, הרחבה וגמישות. הממשלה הנוכחית של מדינת ישראל היא אף לא אחד מהמונחים האלה.
בשעה שרוב היהודים האורתודוקסים בישראל מרוצים מהחלטתו של ראש הממשלה נתניהו, המתכחשת להסכמתו להקים מקום ליהדות הליברלית בכותל ומאשרת את עליונותם של חוקי הדת בישראל, הקול הרלוונטי ביותר הוא הרב האורתודוקסי שהזכרתי לעיל. בעודו מחוץ לכותל, גם במחיר פשרה על הקשר שלו להיסטוריה יהודית מוחשית, אותו רב דוחה את המציאות הפוליטית לטובת חלום רוחני נעלה יותר. והוא עושה זאת כי יש לו מצפון.
האם ההתנצחות הפוליטית על הכותל באמת חשובה? אין זה משנה יותר או פחות מכל שאר העבירות המוסריות שממשלת ישראל הנוכחית מבצעת מדי יום בשם החזון היהודי. המריבה על הכותל והניכור של הרוב המכריע של יהדות התפוצות הם רק פרט אחד בשורה ארוכה של פעולות שבהן ישראל הופכת לאיום קיומי על עצמה.
ההיסטוריה אינה מצדדת באלה המבקשים להנציח צרות. בסיפור יציאת מצרים אנחנו יוצאים מהמקום הצר (מצרים) למקום של התרחבות, גאולה וחופש (ישראל). אלה, כמו ראש הממשלה נתניהו, שמפרים את העקרונות שלהם כדי לשמר כוח, יאבדו את שניהם.
בחודש דצמבר הוזמנתי להשתתף במסיבת עיתונאים של ראש הממשלה, אך מעולם לא ניתנה לי הזדמנות לשאול אותו שאלה.
בזמן שאחרים שאלו על הכותל, על איראן ועל הפלסטינים, אני רציתי לדעת: איך אתה רוצה שהעולם היהודי יזכור אותך?
עכשיו יש לי תשובה.
