ארז טל, נשוי פלוס שתי בנות, נולד בשנת 1961 וגדל בפריז (מארבע עד שבע), מילאנו (מעשר עד 13) ותל־אביב (שאר הזמן), שירת בגל"צ, המשיך שם גם אחרי השחרור, היה מנהל מחלקת קריינים ועוזר מפקד התחנה, מנהל צה"ל 2 שהפכה לגלגל"צ, מייסד גלגלצ (עם משה שלונסקי), המשיך לצוות ההקמה של קשת, הפך למנהל התוכניות הראשון שלה, היה בצוות המייסדים ובין השותפים של רדיו תל־אביב. יצר או הגיש עם פרטנרים שונים מגוון תוכניות רדיו וטלוויזיה. הבולטות שבהן ברדיו: 'מה יש', 'סנדוויץ'' ו'קשה בבוקר'. בטלוויזיה: 'העולם הערב', 'גלגל המזל', 'העולם המופלא', 'רק בישראל', 'הכספת', 'אל תפיל את המיליון', 'ברוורס' ו'האח הגדול'. בימים אלה משודרת העונה השישית של 'מועדון לילה' בשידורי קשת, ערוץ 2, בימי ראשון בשעה 21:00.
מה הזיכרון הכי מוקדם שלך?
"אני בגיל שלוש וחצי, מסתובב לבד בוכה עם דלי בחוף הים בתל־אביב ומחפש את ההורים שלי שאיבדתי. כולם מנסים לעזור לי, אבל אני ממשיך ללכת וללכת. מצאו אותי כעבור שעה וחצי רחוק שני קילומטרים מנקודת המוצא".
איזו עצה היית נותן לארז טל בן ה־16?
"תסתפר דחוף ותירגע. הכל יהיה בסדר. גיל לא פשוט. הייתי חנון כמובן, עם רעמת שיער לא ברורה, בדיוק נגמלתי מההרגל לגמור לקרוא ספר אחד ביום ולא ממש ידעתי מה לעשות עם עצמי".
מתי היית הכי קרוב למוות?
"כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה התביישתי שכל החברים בחזית ואני ביפו. נידנדתי ונידנדתי ואחרי כמה ימים הסכימו לשלוח אותי לאולפן בביירות. במשך כמה חודשים הצמידו לי ניידת שידור, הסתובבתי זורח מאושר וכמו דביל התעקשתי לשדר מהמקומות הכי מסוכנים. הפיצוצים מסביב נראו לי חלק מאיזה סרט. לפני השידור ואחריו שוטטתי בהנאה בין הכוחות שספגו אש על בסיס קבוע והכנתי כתבות צבע ליומני החדשות ובלילות ישנו באיזה בית ספר בביירות. לא היה פה שום אומץ - רק טמטום. יכולתי למות הרבה יותר מפעם אחת שם, כולל פעם אחת שקטענו שידור חי כי התחילה הפצצה עלינו. איכשהו זה לא קרה".
מה הייתה החופשה הכי גרועה שלך?
"חופשה של שבועיים בג'מייקה, לפני 14 שנה. ירד גשם כל הזמן ובמלון הזהירו אותנו לא להסתובב בחוץ כי זה אזור פשע. אחרי יומיים הבנו את הרעיון, עשינו צ'ק־אאוט וטסנו לניו־יורק. שם כבר היה כיף".
מה הדבר היחיד שחסר לך כדי לשפר את איכות החיים?
"להיות מסוגל ליהנות מחופש. כשאני בחופשה אני מהר מאוד משתעמם. אם החופשה באה אחרי תקופת עבודה מטורפת אני מסוגל ליהנות כמה ימים, אולי שבוע, ואז אני מתחיל לטפס על הקירות".
מה היה הרגע הכי מביך שלך?
"כשהייתי בן 19 וחצי קרא לי מנהל מחלקת החדשות של גל"צ והודיע לי שעוד יומיים אני אהיה זה שיגיש את יומן החדשות של חמש אחה"צ. לא הגשתי לפני זה חדשות מעולם ולהגיש ישר את היומן של חמש אחה"צ שזכה להאזנה גבוהה מאוד, נחשב לקפיצה מטורפת ושערורייתית. כולם באו ללחוץ לי את היד ולאחל בהצלחה, רובם עם מבט לא מפרגן ו/או לא מאמין. כל איחול בהצלחה כזה עירער לי את הביטחון יותר ויותר. התחילה המהדורה, אמרתי: ערב טוב כאן ארז טל, הרמתי את המבט לרגע מהדפים ונדהמתי לגלות שמולי, בתא הטכנאי הקטן דחוסים 30 איש שבאו לראות איך ארז מגיש את היומן הראשון שלו. איבדתי אוויר. נשנקתי. נשמעתי כמו מישהו שרץ חמישה ק"מ ועכשיו אמרו לו לשבת ולקרוא. היה נורא ואיום".
מה מפחיד אותך?
"חוסר שליטה. חייב לשלוט על כל מה שקורה, שהכל יעבור דרכי ותחת אישורי. בעבודה - אם זו תוכנית מוקלטת שאני אחראי לה - לא יהיה פריים שלא ראיתי לפני שידור. גם בזמן השידור אני צופה דרוך ומחפש איפה טעינו. כמובן שלעולם לא אקרא מפרומפטר טקסט שלא אני כתבתי או לפחות שיכתבתי. בשנים האחרונות למדתי לשחרר יותר ולסמוך על אנשים סביבי. זה עדיין לא קל".
ממי אתה צריך לבקש סליחה ולמה?
"מכל אלה שעבדתי איתם כשהייתי מנהל התוכניות של קשת. זה היה בשנת השידורים הראשונה של ערוץ 2, היה לחץ שאין לתאר, אלכס גלעדי היה המנכ"ל שסימן רף מאוד גבוה של מצוינות, היינו חסרי ניסיון, סללנו את הכביש תוך כדי נסיעה בו. זו הייתה התקופה הקשה והתובענית בחיי והייתי מאוד־מאוד לא נחמד. שבוע לפני תחילת השידורים עשינו ראן מלא של כל יום השידור הראשון. היה עורך אחד של תוכנית, בחור טוב ואיכותי, שפישל. פיטרתי אותו במקום. הוא בכה, ממש בדמעות, התנצל, אמר שטעה וביקש עוד צ'אנס. לא הייתי מוכן לשמוע. היום הייתי נותן לו צ'אנס".
מתי היית הכי מאושר?
"שאלה טריקית. התשובה הטריקית היא: אני בדרך כלל מאושר במקטע הזמן המאוד קצר שבין תחושת ההיי שבאה אחרי שמשהו שרציתי שיקרה קרה ורגע לפני תחושת הדכדוך של 'או־קיי, אז מה עכשיו'".
מי צריך לבקש ממך סליחה ולמה?
"אף אחד. לא, גם לא מבקרים. אגב, על כל דבר שעשיתי אי פעם ברדיו או בטלוויזיה חטפתי ביקורות איומות, חלקן אלימות למדי, כולל תוכניות כמו 'מה יש', 'העולם הערב', 'רק בישראל' או 'הכספת', שממרחק של זמן נחשבות קונצנזוס. בידור זה אחד הדברים שהכי קשה לעשות בטלוויזיה ואם הוא לא ארוז ומשווק כ'סאטירה' או לחלופין כנונסנס קיצוני ובוטה, הוא נתפס אוטומטית כמשהו נחות. אבל ככה זה, המבקרים נובחים, השיירה עוברת, הכל חלק מהמשחק".
מה הדבר הכי גרוע שכתבו עליך או אמרו לך?
"בגיל שבע שמעתי את סבתא שלי אומרת בדאגה לאמא שיש לי אף גדול. זאת הייתה הסבתא מהצד האשכנזי והיא דיברה ביידיש כדי שלא אבין, אבל הבנתי. יש לי חוש מצוין לשפות. נעלבתי מאוד אבל התחשלתי. אגב, מאז שהפכתי לדמות מוכרת קיבלתי שלל הצעות לניתוחים אסתטיים בחינם רק שאסכים לפרסום קטנטן שכמובן דחיתי על הסף. ביניהן היו שתי הצעות לניתוחי אף! האף עדיין שם כשהיה, נושא בגאון על גבו משקפיים עם מספר אימתני, הכל בזכות סבתא שחישלה".
מה ההישג הכי גדול שלך?
"שאני עוד מסוגל להתלהב ממה שאני עושה".
מה הג'וב הכי גרוע שהיה לך?
"בסוף כיתה י"א חיפשתי עם חבר עבודה לקיץ. עברנו מסעדה מסעדה באבן גבירול ושאלנו אם מחפשים עובדים. הסכימו להעסיק אותנו במזנון מקסיקני בשם 'טאקו טאקו'. החבר החזיק מעמד יום אחד. אני נשארתי שם כל הקיץ והמשכתי כל השנה שאחר כך, ממש עד הגיוס. היה משעמם ומתיש אבל ככה מימנתי את כל שיעורי הנהיגה שלי".
איזו סדרה כולם צריכים לראות כרגע?
"באפריל, בגלל 'מועדון לילה', עברתי לשבעה ימי עבודה בשבוע, ומאז אין לי זמן לראות כלום. נדמה לי שהסדרות האחרונות שראיתי זה 'ווסטוורלד' ו'ליל האירוע'. חייב השלמות דחוף".
מה הבדיחה הכי גרועה שסיפרת בפומבי?
"הפסקתי לספר בדיחות מזמן, אחרי שהבנתי שאחרים עושים את זה הרבה יותר טוב ממני. אני בשמחה מרים להם להנחתה".
מה הדבר שאתה הכי שונא בעצמך?
"בדרך כלל אני מנתח ומקבל החלטות מהראש ולא מהבטן".
מה ההורים שלך לא הבינו אף פעם לגביך?
"אני זוכר מגיל מאוד צעיר את אבא שלי אומר לי: תעשה מה שאתה רוצה אבל תהיה הכי טוב בזה. משפט קצת תובעני. ולמרות זאת, עד לפני 15 שנה הוריי עוד אמרו: כל הבידור הזה שאתה מתעסק בו נורא נחמד אבל מה עם מקצוע? מאז ש'הכספת' עשתה מה שעשתה הם הפסיקו לומר את זה. התייאשו כנראה".
קמת בבוקר כברוס וויליס, מה הדבר הראשון שאתה עושה?
"חוזר לישון בתקווה שזה יעבור. מה מעניין בלהיות ברוס וויליס?"
מי היה משחק בתפקיד ארז טל בסרט על חייך?
"למה סרט אם אפשר סדרה או מיוזיקל. אבל ברצינות - יש את הסרט Listen to Me Marlon שמבוסס על מאות שעות של הקלטות שמרלון ברנדו הקליט את עצמו מדבר על הכל. הבמאי סטיבן ריילי לקח את ההקלטות האלה ויצר סרט מעולה. שומעים את ברנדו מדבר הכי אישי, ורואים קטעים מסרטים שעשה וראיונות שנתן ופתאום אתה מבין מה עבר עליו. כל הקריירה שלו נראית מפרספקטיבה אחרת לגמרי. איזה יופי. אולי אתחיל להקליט את עצמי מתישהו".
באיזה ריאליטי היית משתתף?
"לא הייתי משתתף כי לא היו מקבלים אותי. אני ליהוק גרוע לריאליטי. לא מאמין ולא מסוגל לשפוך את הקרביים מול מצלמות, אז מה הטעם. אפילו אני לא הייתי מקבל את עצמי. אגב מי שיציץ באינסטגרם שלי יכול לראות שם דברים שונים ומשונים, אבל שום
דבר באמת אישי או שקשור למשפחה. מקפיד על הפרדה מוחלטת".
מתי התרגשת לראות מפורסם?
"רוב חיי אני נתקל במפורסמים, יותר או פחות, ולא זוכר שהתרגשתי, למעט בשני מפגשים - האחד עם רבין כשעוד היה שר הביטחון. נחמן שי הכיר בינינו באיזה אירוע ורבין היה סמוק וביישן ובאופן מפתיע מאוד חביב ואפילו טרח לנהל איתי סמול טוק של שלוש דקות. המפגש השני היה עם ג'רי סיינפלד בפסטיבל הטלוויזיה בקאן, הכירו בינינו ואף טרחו לציין שאני מישראל. סיינפלד הביט בי במבט משועמם, מילמל משהו כשניסיתי לומר משהו שנון, ומצא מיד מישהו אחר לדבר איתו".
מה היה החיפוש האחרון שלך בגוגל?
"מתי ואיפה מציג הסרט החדש של 'המיניונים'. הבת הקטנה שלי ביקשה שאקח אותה".
מתי הרגשת אבוד לאחרונה?
"הייתי צריך להגיע לאיזה סטודיו ברחוב נידח באזור התעשייה בחולון ובדרך, מסיבה לא ברורה, נתקע הווייז ולא עזר שום אתחול שעשיתי. התקשרתי לשם ואיש לא ענה. הרגשתי אבוד, תרתי משמע. מצאתי את עצמי כמו לפני מאה שנה או מתי שזה לא היה - שואל אנשים ברחוב איך מגיעים".
מה הריח האהוב עליך?
"כשהייתי ילד קטן, היה ליד הגן שלי עץ שעליו גדלו פרחים לבנים עם ריח נפלא. בדרך הביתה הייתי אוסף את הפרחים שבדיוק נשרו מהעץ הזה ומסניף אותם כל הדרך הביתה. בהמשך החיים נתקלתי בעצים כאלה שוב ואז כבר טרחתי לברר: פלומריה ריחנית - עץ די נפוץ בגוש דן. היום יש לי על הגג שני עצים כאלה. ריח באמת נפלא".
איזה שיר ישמיעו בלוויה שלך?
"'זה קורה', שיר שכתב שמוליק קראוס בביצוע של אריק לביא. שיר שמעביר בי צמרמורת בכל פעם שאני שומע אותו. וגם 'If It Be Your Will' של לאונרד כהן, שאם היה מייסד כת הייתי שוקל להצטרף אליה".
