בוקר אחד בחודש פברואר מר צ'ונג התעורר באיחור. כשיצא מחדר השינה מצא את אשתו כורעת מול המקרר הפתוח, סביבה שקיות זבל עמוסות מצרכים. "בטן חזיר, שוקי בקר שחור, דיונונים כלואים בעטיפת ואקום, צלופח פרוס... בשר בקר ובשר חזיר, חלקי עוף, צלופח מושרה במי מלח ששוויו 200,000 וון לפחות". חרף מורת רוחו של בעלה ועל אף שטרם גיהצה את חולצתו – אשתו של מר צ'ונג המשיכה בשלה. "חלמתי חלום", אמרה. בפעם הראשונה מאז נישאו יצא אל יום העבודה מבלי שהגישה לו את חפציו. כשחזר הביתה גילה שזרקה גם את הביצים. "אני מפסיקה גם לאכול מוצרי חלב", מסרה מעל ארוחת ערב שכללה טופו וירקות.
תפריט ממין זה, שכמותו ניתן למצוא היום בכל מסעדה תל־אביבית, הוא עניין חריג, חתרני, כזה שכמעט ולא נשמע כדוגמתו בדרום־קוריאה – ארץ המוצא של 'הצמחונית', ספרה המפתיע של האן קאנג, זוכת פרס מאן בוקר הבינלאומי לשנת 2016, שיוצא עכשיו בעברית (הוצאת סאגה, בתרגום שרון קרמנר).
החלטתה התזונאית של יונג־יה, שקודם לכן הייתה "רעיה שגרתית בתכלית", מניעה את עלילת הרומן למקומות בלתי צפויים, סוריאליסטיים. לא רק תפריט הארוחות של יונג־יה משתנה; בהדרגה, היא רוצה להיעשות לעץ, להתקיים מאור שמש ונוזלים. משאלת הקיום הצמחי שלה מרחיקה אותה מגופה, מבני משפחתה, ובסוף מן החברה אל המחלקות החשוכות של בתי החולים. "רק בשדיי אני יכולה לבטוח כעת", היא אומרת. "הם לא מסוגלים להרוג דבר. יד, רגל, לשון, מבט – כל אלה הם כלי נשק שדבר אינו מוגן מפניהם".
כשאני שואלת את קאנג על נחשול הטבעונות שסחף את המערב, על תנועת 269, על גארי יורופסקי וחסידיו המטיפים לטבעונות מיליטנטית, היא מתקשה להאמין. "כמה שנים את אומרת שזה נמשך?"
לפחות עשר.
"לא היה לי מושג שיש כזו תופעה. במקור הספר פורסם ב־2007, אני מניחה שגם אז היו כמה וכמה צמחונים בעולם, אבל אלו דברים שלא שמעתי עליהם", היא אומרת בשיחת טלפון מביתה בסיאול. "יונג־יה, גיבורת הספר, נמנעת מבשר כי היא נרתעת מאלימות אנושית. היא רוצה לחיות חיים חפים מכל פשע. הצורך שלה לסרב לאכזריות כל כך חזק, עד שהיא לא רוצה להיות חלק מהאנושות, עד שהיא מוכנה לסכן את חייה, וגם למות, אבל בשום אופן לא להיות אלימה בעצמה. גם כשהסובבים אותה מפנים כלפיה אלימות. קשה לשים את זה באותה סירה עם מי שמשתמש בתוקפנות כדי להפיץ רעיונות על טבעונות".
ומה בנוגע למחברת של 'הצמחונית' – את אוכלת בשר, דגים, ביצים?
"רוב שנות ה־20 שלי הייתי צמחונית. לא אדוקה כמו יונג־יה, אכלתי ביצים ומוצרי חלב, אבל נמנעתי לחלוטין מדגים, עוף ובשר. בהוראת הרופא, אמנם לאט מאוד ובמנות קצובות, חזרתי לאכול בשר. אני לא נהנית מזה ואני משתדלת לצמצם את זה למינימום, אבל לא הייתה לי ברירה. הייתי נואשת להרגיש טוב ובמשך שנים שום דבר לא עזר לי להחלים".
למרבה האירוניה, הוראת הרופא הגיעה כשקאנג הייתה עסוקה בכתיבת 'הצמחונית'. היא סבלה אז ממחלת פרקים שהקשתה עליה להזיז את הידיים, ובכל זאת לא ויתרה. הספר, שנכתב לאורך שלוש שנים, מחולק לשלושה חלקים: הראשון מסופר מפי בעלה המנוכר של הגיבורה; השני מפי גיסה האמן שחושק בה; והשלישי מפי אחותה, בעלת חנות קוסמטיקה. כל אחד מהמספרים מגולל את סיפורה של יונג־יה מנקודת מבטו החלקית, המוגבלת מכוח פחדיו או ממשיכתו לגיבורה. את שני החלקים הראשונים כתבה קאנג בכתב יד, בעט ומחברת. את החלק השלישי, הנשי, הקלידה אחרי שהכאבים חלפו.
"היה בזה משהו מסתורי. המחלה הופיעה יום אחד בלי הסברים, ועד היום אני לא לחלוטין מבינה איך ולמה החלמתי ממנה. אלו היו שנים איומות. זו מחלה הרסנית במיוחד לאנשים כותבים. חוסר האפשרות להשתמש בידיים ייסר אותי באופן יומיומי".
גם הגיבורה שלך עוברת ייסורים גופניים. זו עדות לכאבים שסבלת מהם במהלך הכתיבה?
"החיים בתוך גוף כואב הביאו אותי, בשלב מסוים, לנקודה שבה יכולתי להבין הכל. שום סבל לא היה זר לי. יש משהו בחוויה של כאב פיזי קיצוני ומתמשך שמשנה את נקודת ההשקפה על העולם. והרעיון הזה, שכאב משנה לחלוטין את היכולת של אדם לאמפתיה – נכנס לספר. מה גם שכתיבה, עבורי, תמיד כרוכה בכאב. זו דרך החיים שלי, והכתיבה היא כמו החיים - יש בה צער".
הקהל בדרום־קוריאה, מספרת קאנג, "הופתע מהספר. הם חשבו שהוא משונה, מבלבל". ובכל זאת, הדרום־קוריאנים הפכו את 'הצמחונית' להצלחה קופתית, העניקו לחלקו השני של הספר את הפרס המקומי היוקרתי ביותר לספרות, ואת הרומן השלם עיבדו לסרט שהגיע ב־2010 לפסטיבל סאנדנס.
מאז תורגם הספר ליותר מ־15 שפות ("זה תמיד משונה לראות את התמונה שלך על כריכת ספר שאת לא יכולה לקרוא"). ב־2015 יצא בבריטניה התרגום לאנגלית; שנה וחצי אחר כך הוא היה לזוכה הראשון בפרס מאן בוקר לספרים מתורגמים, גובר על מועמדים בולטים כמו אלנה פרנטה ואורהאן פאמוק. קאנג, שעד אז פירסמה בעיקר שירה וסיפורים קצרים, חלקה את הפרס עם המתרגמת שלה לאנגלית, דבורה סמית'. למעשה, סמית' היא זו שאחראית במידה רבה להצלחה הבינלאומית של הספר. למרות שהייתה אנונימית בין אנשי התעשייה, ולמרות שסופרים קוריאניים כמעט לא מתורגמים לאנגלית – סמית' שלחה את החלק הראשון של 'הצמחונית' להוצאת פינגווין רנדום האוס. הם לא היו צריכים יותר מעשרה עמודים כדי לרכוש את הזכויות ולהחתים את סמית' על חוזה תרגום. "הסצנה הספרותית בקוריאה מאוד תוססת", אמרה סמית' אחרי שהתבשרה על הזכייה, "אני קוראת יותר מ־200 ספרים בכל שנה, אבל 'הצמחונית' לא דומה לשום דבר אחר".
גם שרון קרמנר מהוצאת סאגה, שאחראית על התרגום ועל הזכויות בעברית, מסכימה עם סמית'. "מו"לות זה עסק יקר. אני מה שנקרא הוצאת בוטיק בעל כורכי. מוציאה רק דברים שאני מאוד מאמינה בהם, רק כשאני מתאהבת; ו'הצמחונית' הוא ספר מהפך קרביים", אומרת פרמינגר, שחתומה על ייבוא של ספרי איכות כמו 'חייבים לדבר על קווין' או 'לשוב הביתה בשחייה'. "רק בעבודה על התרגום, כשראיתי שאני מתרגמת שני משפטים ונחה יום, הבנתי עד כמה הספר הזה קשה. עצוב עד כדי בכי. קניתי את הזכויות כי כמעט פחדתי שאף אחד אחר לא יוציא אותו".
בין המבקרים הבריטים לאמריקאים לא נמצא אפילו אחד שחשב אחרת. 'הצמחונית', מסכימים כולם, הוא לא מניפסט או משל דידקטי, אלא ספר מכשף. גם כשהיא מתארת סצנות אונס, אלימות בין בני משפחה או קשירה של כלב פצוע לרכב נוסע – השפה של קאנג נטולת דרמה. סצנות המין שלה מהפנטות, חושניות, ותיאורי מנות הבשר הדרום־קוריאניות יגרו גם את חיכם של צמחונים אדוקים. למעשה, זה לא ספר על צמחונות או טבעונות אלא על גוף, על שליטה, על יחסי כוחות. בחברה הדרום־קוריאנית, ובכלל.
"החלק השלישי, המסופר מנקודת המבט הנשית ומתאר את היחסים בין שתי האחיות, הוא החלק האהוב עליי והחשוב ביותר בספר", אומרת קאנג. "הבעל הוא מספר לא אמין, הגיס מוגבל לחלוטין על ידי התשוקה שלו, אבל בחלק האחרון המספרת מצליחה להתקרב לגיבורה, להזדהות איתה. יש שם סוג מיוחד של הבנה. זה לא מניפסט פמיניסטי, אבל המצב הנשי הוא שכבה בין השכבות הרבות של הספר".
'הצמחונית' מתאר חברה פטריארכלית, שמרנית מאוד. בעשור שעבר מאז שכתבת את הספר משהו השתנה במעמד הנשים בדרום־קוריאה?
"היה גל פמיניסטי גדול בשנות ה־90 שדעך בהדרגה, וכשהספר ראה אור המילה 'פמיניזם' נתפסה כאן כמיושנת ולא רלוונטית. זה נכון שיש בדרום־קוריאה, יותר מאי פעם, המון נשים משכילות שמממשות את הכישורים שלהן, אבל הנשים האלה עדיין מתמודדות יומיום עם תפיסות מקטינות ומגבילות. לאחרונה, בגלל קשיים כלכליים, צצו על פני השטח שוב כל מיני ביטויים של מיזוגניה, והפמיניזם חזר להיות אופנתי".
ומה לגבי כותבות? מה המקום של נשים במסורת הספרותית?
"עד הדור שלי כמעט ואי־אפשר למצוא נשים כותבות. אבל בשנות ה־90, כשאני פירסמתי את השירים הראשונים שלי, התחילו לצאת עוד ועוד ספרים של נשים, והיום הבכורה היא של הכותבות. רוב הספרים שרואים כאן אור נכתבים על ידי סופרות. בכל שאר תחומי החיים החברה שלנו עדיין שמרנית, אבל איכשהו בספרות זה עובר מתחת לרדאר. זו תופעה די ייחודית בהשוואה ליתר העולם".
הזכייה בפרס בינלאומי הסיטה את חייה של קאנג ממסלולם הנינוח. לוח הזמנים של הסופרת והמורה לכתיבה, מי ש"חיה בדממה", כפי שהיא מעידה על עצמה, התמלא במועדי טיסות, ראיונות, אירועים ספרותיים ומפגשי קריאה.
"זה מחמיא, נכון. וכמובן שיש בזה כבוד וזה גם מאוד שימח את ההורים שלי, אבל בשבילי זה היה מאתגר. זו הייתה שנה שהמשימה שלי בה הייתה לשמור על איזון. היה הרבה רעש, איבדתי את הפרטיות שיקרה לי, וגם הכתיבה סבלה. אני די שמחה שעברה שנה ושבקרוב מישהו אחר יצטרך להתמודד עם מעמד הזוכה", היא אומרת ימים ספורים לפני ההודעה על זכייתו של דויד גרוסמן בפרס.
סיבוב ההופעות הזה כולל רוב מוחלט של ארצות מערביות. עד כמה את מרגישה את פערי התרבות?
"המפגש הראשון שלי עם המערב היה בגיל 27, כשהשתתפתי בתוכנית הכתיבה הבינלאומית של איווה. זו הייתה בשבילי חוויה יוצאת דופן – האמריקאים כל כך מרושלים וישירים, מסתובבים עם ידיים בכיסים ומושיטים אותם ללחיצה עוד לפני שהכרתם. זה מאוד הפתיע אותי. באירופה קל לי יותר. לפעמים אני אפילו מצליחה להרגיש בבית, בעיקר במדינות הסקנדינביות. אנשים שם מכונסים יותר, ושקטים".
קאנג, בת 47, מתגוררת בסיאול עם בנה המתבגר. היא נולדה לתוך דיקטטורה, ואת שני העשורים הראשונים לחייה ליוו שתי מהפכות צבאיות. "קשה להסביר את זה, אבל גם היום, אם תגיעי לצפון־קוריאה, מה שתראי הוא שגרה. הילדות שלי לא הייתה פוליטית. חייתי את חיי המשפחה שלנו, את חיי הנפש שלי. איכשהו החיים נמשכים, היומיום מתנהל מכוח עצמו גם תחת דיקטטורה צבאית".
מתי הפוליטיקה כן נכנסה לחיים?
"אבא שלי הוא סופר. כשהייתי ילדה והוא עוד היה מתפרנס מהוראה, עברנו לא מעט מקומות מגורים. בכל פעם נסענו - בלי רהיטים ועם הרבה ספרים - לאן שהציעו לו עבודה. כשהייתי בת תשע, כמה חודשים אחרי שעזבנו את עיר ילדותי (Gwangju) בעקבות ניסיון הפיכה של סטודנטים, השלטונות ביצעו שם טבח המוני. באותם ימים התקשורת הייתה תחת פיקוח צמוד. במשך שנים אנשים לא שמעו על זה, 89 אנשים נהרגו וזה הושתק. אבל בגלל שהיו לנו חברים וקרובי משפחה שם, אלינו הסיפורים הגיעו. זה שינה את חיי. הייתי עדיין ילדה והוצפתי בתהיות עמוקות על אכזריות, על אלימות אנושית, על המשמעות של המוות והמשמעות של לשרוד. לא רק אני - גם אחי וההורים שלי, כולנו סבלנו במשך שנים ארוכות מ'אשמת ניצולים'".
את סיפור הטבח הפכה קאנג לרומן, שפורסם באנגליה בשנה שעברה תחת הכותרת 'Human Acts'. "במשך כל שנות הדיקטטורה כותבים צונזרו. אני משתייכת לדור ראשון של סופרים שלא צריכים להתחשב בהגבלות של הממשל. בשבילי זה לא מובן מאליו שיש לי את החופש לכתוב על מה שאני רוצה".
נראה שמה שאת רוצה לכתוב עליו חוזר, בכל מיני דרכים, לאכזריות ולסבל. בראיון ל'גרדיאן' אמרת, "הכתיבה על הטבח הייתה מכאיבה; אני אדם שסובל פיזית כשזורקים בשר על הגריל".
"הכתיבה שלי תמיד עוסקת בקושי שלי להצטרף לאנושות. השאלה למה אלימות, גם כזו שרחוקה ממני ושלא מופנית ישירות כלפיי, מענה אותי. והחיפוש אחר תשובות הוביל אותי אל הטבח. הייתי מוכרחה לכתוב גם את זה, והכתיבה של הספר שינתה אותי. היא הובילה אותי מהעיסוק המכאיב באכזריות לעיסוק המנחם יותר בהגינות אנושית. זה היה בשבילי מאבק - מאבק חשוב, והכרחי - שאיפשר לי להמשיך הלאה. אפילו אם אין תשובות ברורות".
גם את הקורא את משאירה בלי תשובה ברורה. גיבורת 'הצמחונית' שואלת לקראת הסוף "האם כל כך נורא למות?" אבל הספר מסתיים כשהאמבולנס נעלם מעבר לעיקול. אנחנו לא יודעים מה עלה בגורלה.
"בחרתי לא לכתוב את מותה של יונג־יה כי הרגשתי, ואני עדיין מרגישה, קרובה אליה. רציתי שהיא תישאר בחיים". •
