הנה שני דברים שבולטים לעין כשנכנסים לסמינר של ספורטאים שמתכוננים למשחקי העולם 2017: 1. הפרצופים שלהם לא מוכרים, 2. הם טיפוסים מחויכים, אבל נדרשות בערך 40 שניות של שיחה כדי לזהות שדי מרגיז אותם שהפרצופים שלהם לא מוכרים.

אז לפני שנתחיל להתרגז רצוי לברר מה זה בכלל משחקי העולם? אם רוצים לפשט ומחפשים שורה תחתונה שעושה סדר, אפשר להגדיר את המפעל כאולימפיאדה של כל הענפים שלא נכנסו לאולימפיאדה. מאיגרוף תאילנדי ועד סקי מים, מג'יוג'יטסו ועד ריקודים סלוניים, מלקרוס ועד סקווש. ואם עוד לא קלטתם את הראש, נזכיר שיש גם תחרויות באולינג ולוחמי סומו שמסתובבים בכפר הלא־אולימפי.

כמו המשחקים האולימפיים גם משחקי העולם נערכים פעם בארבע שנים, והקיץ הם ייצאו לדרך ב־20 ביולי בוורצלאב, ויימשכו עשרה ימים. אז קצת לפני היציאה לפולין התכנסה המשלחת הישראלית לסמינר הכנה וגיבוש במלון בנתניה, שם אפשר היה להיתקל באותם צעירים וצעירות שמנהלים אורח חיים ספורטיבי אדוק, מביאים תארים בינלאומיים, ואם הם יסתובבו לידכם ברחוב הסיכוי שתזהו אותם נמוך מהסיכוי שאוהדי כדורגל יימנעו מלפרוץ לאימון הפתיחה של קבוצתם.

המשלחת הישראלית מונה 19 ספורטאים, כשאלו שמסומנים כמועמדים רציניים למדליה הם נילי בלאק, אלופת העולם באיגרוף תאילנדי שנתיים ברציפות (ולפני כן אלופת אירופה), גיא פירר (אלוף אירופה בסקי מים), רון כהן ודודי בן־זקן (ג'יוג'יטסו) ואיתי גאיר (איגרוף תאילנדי).

שמות נוספים במשלחת: איתי גרשון (קיקבוקסינג), אביתר פפרני (ג'יוג'יטסו); נטלי דריקר, פרנצסקו פאריס, ג'ניה ליבמן וג'ניה סובורוב (ריקודים סלוניים); אייל פלגי, טימור ברג, ינאי כלפה, דניאל אורלביץ', לידר דנה ואפי סואץ (אקרובטיקה). אל החבורה הזו יצטרפו לינוי אשרם וטורי פילנובסקי, המתחרות בהתעמלות אמנותית, ענף אולימפי שמתארח במשחקי העולם.

מפרקת את הבנות

לנילי בלאק (22) ברור שהיא מתכוונת לחזור עם מדליה: "אני המועמדת מספר אחת לזכות, וזה אומר שכל המועמדות באות עם כוונה לערוף לי את הראש ולשלוח אותי הביתה. לכל אחת מהמתחרות יש את הפוסטר שלי תלוי על הקיר שלה, הן מדמיינות אותי ולומדות אותי. בדיוק כמוהן, גם אני שמה פוסטר שלהן ולומדת אותן. אסור לי להיות שאננה לרגע".

איך הגעת למקצוע הזה?

"התחלתי בגיל 10 כשאימא שלי חיפשה משהו בשביל הגנה עצמית. הייתי מתאמנת עם הבנים, כי לא היו הרבה בנות. נכון, בנים יותר חזקים גם אם זה אותו משקל, אז חטפתי מכות, אבל המטרה היא לקום ולהמשיך, זה מה שבנה אותי. אם הייתי מתאמנת רק מול בנות לא הייתי מגיעה לרמה הזו. פתאום את באה מול בנות ומפרקת אותן".

מהר מאוד מתברר שעניין הנחישות והביטחון לא ייחודי רק לבלאק. כשאנחנו שואלים את דודי בן־זקן, לוחם ג'יוג'יטסו בן 30, מה הציפיות שלו ממשחקי העולם, הוא שולח מבט די מאיים שכנראה נועד להבהיר שזו שאלה מיותרת: "מדליית זהב, חד וחלק".

"ראינו מה שווה הכדורגל"

מה שפחות קל לחברים פה זה חוסר העניין התקשורתי. אריק קפלן, נשיא איגוד אילת, שמרכז את הענפים הלא אולימפיים, יורה מהבטן: "מדובר בספורטאים הכי טובים בתחומם בארץ ובעולם. ההשלכות הן לא ספורטיביות, הן תקשורתיות. למשל, העובדה שהג'ודו באולימפיאדה לא הופך אותו לספורטיבי או קשה יותר מהג'יוג'יטסו".

אם נצא לרחוב עם כדורגלן מהליגה השנייה ועם אלופת העולם באיגרוף תאילנדי – ברור לך ממי הילדים יבקשו סלפי.

"אני אוהב כדורגל, אבל אנחנו יודעים מה הוא שווה. ראית את השלישייה שחטפנו מאלבניה. לך תראה כמה ילדים רודפים אחרי כדורגלן בשביל חתימות, ואת הספורטאים האולימפים ברחוב איש לא מזהה".