חנן בן ארי כתב להיט על ויקיפדיה, אבל לא יכול להיכנס לאתר מהסלולר שלו, נוקיה ישן, מהעשור הקודם. "זה שומר עליי שפוי", הוא מסביר, "ניסיתי סמארטפון איזה תקופה והרגשתי שאני כל הזמן מתעסק בפייסבוק, בווטסאפ, בדברים האלה. זרקתי אותו, הלכתי לחנות שיש שם מכשירים ישנים וקניתי נוקיה. חמש שנים אני איתו".
מרשים.
"שואלים איך אני מסתדר ואחרי עשר דקות אומרים, 'אני מקנא בך'. לא הייתי מסוגל אחרת. זה כל כך הרבה עודף מידע וגם ככה הראש שלי מלא, אז זה מפריע ליצירה. אם יש לי זמן פנוי, אני מעדיף להשקיע באשתי ובילדים. לאשתי יש סמארטפון, אבל היא שולטת בזה".
סיפור ההמראה המסחרר של חנן בן ארי במוזיקה הישראלית כמעט חסר תקדים. בדרך כלל זה הפוך - קודם כל באה ההצלחה, אחר כך החזרה בתשובה. קחו את אביתר בנאי, אהוד בנאי, אריאל זילבר, אתי אנקרי, שולי רנד. הכותרות על אמנים שמתחזקים כבר מזמן הפכו מטרנד לחצי קלישאה. אבל חנן בן ארי הוא הדתי הראשון שחודר באמת למיינסטרים של המוזיקה הישראלית. מתפוצץ כמו מטאור קודם עם 'תותים', ועכשיו עם 'ויקיפדיה' שהפך ללהיט מיומו הראשון וגם נלמד בשיעורי חברה בבתי ספר. עם הכיפה על הראש כל הדרך מהילדות בקרני שומרון, השירות הצבאי בנח"ל החרדי והלימודים בישיבה עד לשיר השנה של גלגלצ.
בזכות שירים טובים וקליטים, מה קליטים? - המנונים, בן ארי רחוק מלהיות זמר של מגזר - מילה שהוא בכלל לא מחבב. אבל גם לא ממש בורח מהשיוך שלו. ב'תותים', הכניס מסרים דתיים שהרגיזו כמה אנשים בשמאל, וב'ויקיפדיה' הרגיז דתיים עם השורה "אני לא נציג של אלוהים".
אפשר להבין אותם. אתה חובש כיפה, "משלהם".
"כשאני אומר שאני לא נציג של אלוהים, אני מתכוון שאני שר וחי ומתעסק בהרבה נושאים אחרים. מציק לי שאני עדיין בא למקומות ורוצים שעכשיו אכנס למשבצת של הדתי מחמד של הטקס ואשיר את שיר המעלות. זה קרה כמה פעמים. וזה שאני עם כיפה זה לא אומר שיש לי בלעדיות על אלוהים".
אחת הטענות היא שהדתיים לקחו אותה בעלות.
"מסכים. הדתיים אמרו, 'מי שכמונו קשור לאלוהים - ואלוהים אוהב אותו. ומי שלא, לא קשור לאלוהים - ואלוהים לא אוהב אותו'. זה בפירוש לא נכון. זו בעיה דו־צדדית, לא רק של דתיים. לחילונים היה נוח להשאיר את אלוהים בבית כנסת. פוגשים אותו בבר־מצווה ובאזכרה והוא לא קשור לחיים שלהם. זה לא נכון. אלוהים לא של הדתיים כמו שזכויות האדם לא שייכות רק לשמאל ופטריוטיות לא לימין".
אז במגזר שלך לא מתים על ההצלחה שלך אצל חילונים?
"כשאתה אומר 'המגזר שלי' זה עושה לי עקצוצים באוזניים. ההגדרות מצחיקות אותי. אי־אפשר להכחיש שיש מגזר דתי אבל הגוונים כל כך שונים ואני לא יודע מי נחשב היום במגזר שלי ומי לא, איך קובעים? יש ספקטרום רחב של אנשים שמאמינים באלוהים ושומרים מצוות בצורה כזו או אחרת. אז איפה עובר הגבול - מי שחובש כיפה סרוגה?"
נניח.
"אם ככה, אז אצלם זה נע בין תחושת גאווה של 'ההוא משלנו שמצליח'. אומרים לי ברחוב, 'אתה הגאווה שלנו, הדתי הראשון שזכה בשיר השנה. תמשיך'. ויש כאלה שאומרים עליי, 'מה זה, שכח מאיפה הוא הגיע'".
למה הם מתכוונים?
"שהם היו רוצים שאמשיך לייצג אותם לפי מה שהם חושבים. שאולי אמשיך להתלבש בצורה מסוימת ולשיר על דברים מסוימים. יש דתיים שמצטמררים מזה שאני מופיע בזאפה, שיש שם אוכל לא כשר. שולחים לי הודעות כאלה של 'איך אתה מופיע במקום של אוכל לא כשר ומול קהל מעורב?'"
חייב לומר שזה לא מופרך, מהצד שלהם.
"אני יכול לקבוע למישהו מה הוא יאכל, איך הוא יתלבש או אם היא תרקוד או לא? סליחה על הפאתוס, אני בא לעשות לכל אדם משהו טוב בלב. אז אני עונה לטענות האלה שאופיע בכל מקום, אשיר לכל אחד. אגב, הכי פוגע בי שאומרים שאני מתחנף, מכל הצדדים. יש דתיים שאומרים שאני מתחנף לחילונים, למשל. הם לא מאמינים למילים שלי".
אתה לא נלהב לייצג אף אחד, שונא את המלה "מגזר", אבל בסוף כמה שלא תתכחש, אתה חובש כיפה, אתה בא ממקום מסוים. אי־אפשר למחוק את זה.
"אני לא מוחק את הזהות שלי, רק טוען שהיא הרבה יותר מורכבת מאיך שהוצגה עד כה. למה אתה נתפס דווקא לכיפה שלי? אני גם בן זוג, אבא, מאוהב בראיית המשחק של ליאו מסי ובגרוב של אנדרסון פאאק וברונו מארס. איפה הסתירה?! נכון, אני בא מבית דתי וגדלתי בשומרון, אין לי במה להתבייש, רק מבקש דבר אחד".
שוט.
"תן לי להיות מי שאני. אל תכליל אותי ואל תהפוך אותי למייצג של אף אחד. ארקדי דוכין מייצג את העולים מרוסיה? זמר עם משקפיים מייצג את כל המשקפופרים? חלאס. אנחנו ב־2017, בואו נתקדם".
* * *
בגיל 29, בן ארי הפך לאחד השמות הכי לוהטים במוזיקה הישראלית. הרדיו פרגן בענק, גם לפני 'תותים', עם 'אימא אם הייתי', ו'ממך עד אליי’. כשמאחוריו אלבום אחד בלבד, בן ארי מוזמן לפסטיבלים גדולים כמו 'התמר', ממלא אולמות גדולים כמו אמפי שוני, על מנעד רחב של גילאים ופלחי אוכלוסייה, כשהרוב חילונים. "להופעות בזאפה מגיעים דתיים, גם חרדים. הם מוותרים על להזמין אוכל, כי לא כשר, רק מזמינים קולה. אז זאפה סופגת הפסדים. בכל פעם אחרי הופעה שם באים אליי מההנהלה, 'אתה חייב לנו שתי הופעות'. הם מבסוטים מההופעה אבל לא מההזמנות של האוכל".
האמנות ודת לגמרי עובדים אצלו ביחד. "'ויקיפדיה' נולד בשבת. פתאום באה לי השורה 'אל תכלאוני בשום כלוב ואל תסכמו אותי בויקיפדיה'. זה בא עם הלחן, ככה משום מקום, לא היה לי איך להקליט את זה או לכתוב".
דילמה?
"לא באמת. שרתי לבת שלי, בת השבע, מלא פעמים והיא סוג של רשמקול אנושי. במוצאי שבת מהר הקלטתי את זה. אז שבת יכולה להגביל אותי, אבל מצד שני הרבה שירים טובים הגיעו בשבת ואולי בזכותה. אז העניין הזה מזין אחד את השני כל הזמן".
כתבת את השיר עם קרן פלס, אחרי שאמרת שלשיר עם נשים זו בעיה הלכתית שאמנם קשה לך, אבל שאתה פועל לפי ההלכה.
"איפה הסתירה? אין בזה שום בעיה. כתבתי שירים לזמרות, לנורית גלרון, לשירי מימון. קרן פלס חברה שלי, והכרתי אותה בפייסבוק. אחרי אחד השירים שהוצאתי היא פירגנה וכתבה שהיא מאוד אוהבת. מאז באה להופעות".
ובכל זאת, עמדתך בסוגיית שירת הנשים?
"זה נושא נורא צדדי שהפך להיות נורא נפיץ. כל מה שאגיד בנושא יובן לא נכון וייצור מהומה על שום דבר, אז אני מעדיף לא לדבר על זה. אני לא מוכן לשרת את השיח הזה. יש לי צוות גדול סביבי שמורכב מנשים מוכשרות וחזקות. אני כותב שירים עם נשים, ועבורן, ובמקביל אני איש מאמין. אני יודע שקשה לתפוס את זה אבל זה אני, לא כפוף להגדרות".
יאיר לפיד שיתף את 'ויקיפדיה' בדף שלו. טענו שם שהשיר נשמע כמו פוסט שלו.
"אם יש משהו שכולם מסכימים עליו, זה מיד משהו לא טוב. למה? זה מעולה שהוא שיתף, מאוד שימח אותי, חשבתי שככה זה יגיע להרבה מאוד אנשים. הייתי מצפה שכל פוליטיקאי בישראל ישתף את השיר, שהוא נכון לכולם. הייתי מצפה שזהבה גלאון תשתף, ואורן חזן וביבי ושלי יחימוביץ'. שיסכימו שאנחנו צריכים לנקות את השיח ואז להתחיל להתווכח שוב מחדש על כוס בירה או סיגריה".
קצת נאיבי. כבר קוראים לך ג'ון לנון וונאבי.
"אולי אני אופטימי מדי אבל זה מה שאלוהים נתן לי ועם זה אני משתדל לפעול. אם 'אני ואתה נשנה את העולם' של איינשטיין וגבריאלוב היה יוצא היום, אנשים היו אומרים שזה הכי מלוקק. אם הדג נחש היו שרים את 'תותים' זה היה מתקבל כשיר מחאה מגניב. כשאני שר את זה, אז זה מניפסט של ביבי".
זו באמת הייתה אחת הביקורות.
"תבקרו את ביבי, מה אתם משתמשים בי כקרדום לחפור בו על ראש הממשלה? 'תותים' היה שיר קיץ כייפי, וזה מה שהוא עד היום. יש בו ביקורת צינית שאומרת שבסופו של דבר לאנשים יש המון על מה להתלונן פה ויש גם מלא מה לשמוח פה, אז קחו דברים בפרופורציות. הנה שיר כל כך פשוט וכייפי שמדבר אל המכנה המשותף הכי רחב וגם את זה הצליחו לא לקלוט. יש שם מחאה אמיתית על מה שקשה ויש שם תודה אמיתית על מה שטוב. זה כל כך קשה להבין? אני חי את המציאות הזו. באמת לא באתי להתחנף לאף אחד. זה רק הסטייט אוף מיינד של מי שרואה את זה ככה".
תן לי לצטט את אחת הביקורות עליו: "השיר… מתפקד כטקסט החזרה בתשובה, המגחיך את כל מי שמבקש לשנות את המציאות שהשליטה כאן הציונות הדתית־לאומית־מתנחלית, שאליה משתייך הזמר חנן בן ארי, מדיר הנשים".
"זו ביקורת מדהימה כי היא לקחה שורה משיר, וכיפה על הראש, ופשוט כתבה עליי סיפור שלם שלא סיפרתי. בחייך בנאדם, לא היית בהופעה שלי, לא שמעת את כל האלבום, אתה לא באמת יודע מה הבשורה שלי ומה הדעות שלי. אתה לוקח שורה שאומרת 'אין לנו זכות בכלל להתלונן', שנכתבה בציניות, ועושה אותה אמירה פוליטית. קמפיין של ביבי לזריית חול בעיניים. זה מגוחך.
"אתה היית איתי במחאת האוהלים ברוטשילד? היית איתי כשהלכתי שבוע אחרי שבוע להבימה במחאת הגז? אתה לא מכיר אותי. עכשיו, אני הוצאתי את השיר הזה ואני לוקח עליו אחריות. כל מי שחושב עליו אלף ואחד דברים, זכותו. אבל אל תהיה נקודתי. אתה עיתונאי? תהיה רציני, תבוא להופעה, נסה לדבר איתי, לשאול אותי".
מזהים אותך עם נפתלי בנט. יש קשר?
"יש לי כיפה על הראש, אז אני כנראה מסכים עם כל דעותיו, כנראה השגריר המוזיקלי שלו וכנראה האח התאום של עמית סגל. לאנשים נוח לחשוב ככה. זה שטחי בעיניי כמובן. זו תפיסה ילדותית. אני חושב שאנחנו הרבה יותר עמוקים מזה. 'ויקיפדיה' מדבר בדיוק על זה. כמה נוח לזרום בהתנהלויות פוביות. רואים כיפה, אז ישר בנט. שטויות".
* * *
גדל בקרני שומרון וגר היום בפרדס חנה עם אשתו, הדסה, וארבעת ילדיהם. דודו הוא מיכאל בן ארי, מי שהיה חבר כנסת מטעם האיחוד הלאומי, בוגר תנועת 'כך' שהגדיר עצמו כממשיך דרכו של הרב כהנא. האחיין כותב ושר על פיוס, והדוד מדבר על טרנספר. כשאני מבקש ממנו התייחסות, הוא מניד ראש בנחרצות. "זו שאלת ויקיפדיה קלאסית, דלג בבקשה".
אביו הוא הרצל בן ארי, שכיהן כראש מועצת קרני שומרון. "אבא גאה ומודאג שהילד שלו יידרדר לעולם הזוהר. הוא אמר לי, 'חנני, כל השאפות מגיעות לזאפה אבל תחשוב תמיד על הדסי, ותחשוב איך הן היו נראות אחרי יום עם ארבעת המופרעים שלך, הרבה פחות טוב מהדסי. אני מבטיח לך'. הוא מאוד משוויץ בי. באלבום הראשון, כשהיה צריך פוש כלכלי, הוא שם הרבה כסף ואין הוכחה יפה מזו".
בראיון בעבר אמרת שפחדת על חייך כילד בהתנחלות. היית חוזר לשם? אבא שלך סיכן את המשפחה בשביל אידיאולוגיה. מבין אותו?
"לא חושב שההורים שלי אמרו 'בוא נסכן את הילדים שלנו'. הם היו זוג תל־אביבים ולא באו לשם כדי ליישב את השממה. פשוט הגיעו, ראו נוף מגניב, קהילה, ונשארו. אף פעם לא שאלתי אותם למה הגיעו לקרני שומרון. היום הם גרים בירושלים וטוב להם שם. גם אנחנו, הילדים, לא הרגשנו סכנת חיים".
השממה שאתה אומר שההורים שלך באו ליישב - הפכה למוקש מרכזי בדרך להסכם עם הפלסטינים. נושא כאוב שמפלג בין הימין לשמאל. אי־אפשר להתכחש לזה. אם הממשלה תחליט לפנות עוד התנחלויות, האם תשתוק?
"האמת היא שאני עומד מול הסכסוך הישראלי־פלסטיני כואב ונבוך. עדיין לא שמעתי על פתרון או על בשורה אמיתית משום צד פוליטי. לכן אני מעדיף כרגע להתעסק בנושאים שבהם אני מרגיש שיש לי יכולת אמיתית להביא תיקון ולשפוך איזה אור חדש".
המשפחה חוותה משבר כשאחיו נריה ביקש להוריד את הכיפה בגיל 14 וחצי. "הייתי אז בן שמונה והוא נעלם לחצי שנה. הסתובב על גגות ירושלים, חופי הכינרת, ילד רחוב. אף אחד לא ידע מה לעשות עם זה. זו לא הייתה תופעה רווחת אז, דתל"שים. ההורים רצו להחזיר אותו הביתה אבל מצד שני יש להם ילדים קטנים שהם לא רוצים שיושפעו מכל מה שהוא מביא הביתה.
"הייתי קרוע בין ההורים לבינו. רציתי להגן עליו, התקשרתי אליו בסתר. הוא היה שולח אליי פתקים דרך חברים כדי שההורים לא יידעו. משוגע לגמרי. אחרי אותה חצי שנה הוא חזר הביתה אבל עדיין היו קלאשים במשפחה".
צעקות?
"ויכוחים סוערים. פעם אחת הוא חזר בערב יום הכיפורים הביתה. אבא שלי שטף את הבית ונריה התלבט איך לגשת אליו. אבא שלי אמר לו, 'מה שלומך? באת להיות איתנו ביום כיפור?' הוא אמר שכן. ואבא שאל, 'אתה מתכוון לצום?' נריה אמר, 'לא'. ואבא ענה, 'אם אתה לא מתכוון לכבד את היום הכי קדוש שלי, למה באת?'. ואז נריה הלך ואני אפילו לא הספקתי להגיד לו שלום. בכיתי מלא בתקופה הזו".
איך זה נגמר?
"היום נריה חילוני, נשוי, גר בתל־אביב, ארט דיירקטור, הפך להיות הבנאדם הכי משפחתי במשפחה. אנחנו מביטים בקנאה קצת על הקשר שלו עם ההורים. אנחנו היינו הילדים הטובים ובסוף הוא בקשר הכי טוב איתם. מה עשינו לא נכון? עבורי, הוא נמצא שם תמיד גם כסימן שאלה שלא מוותר לי ולא נותן לי לנוח לרגע במקום הרוחני שלי. והוא גם סימן קריאה לאיך צריך להיראות בן אדם מוסרי בעולם".
בגיל 20 התחתן עם הדסה אחרי חצי שנה של היכרות. "תוך שבועיים ידעתי שאני רוצה להתחתן איתה, לה לקח זמן. אחרי שלושה חודשים הצעתי לה נישואים, ואז כבר שנינו רצינו".
מה אתה יודע על העולם בגיל 20, כשאתה מחליט להתחתן?
"אני טוען שאתה לא יודע כלום. אח שלי הלא־דתי נחרד. הוא אמר, 'אתה מכיר אותה חודשיים רק בקיץ, אתה לא יודע איך היא בחורף'. אבל בסוף זוגיות מצליחה או לא מצליחה לא רק בגלל ששניכם אוהבים אותה מוזיקה ורוצים לטוס לאותם יעדים בחו"ל, שזה גם מאוד חשוב, אלא כשבלב יש נקודה פנימית עליונה שהיא הרבה יותר חשובה ויודעת מי מתאים לך. היום זה נראה לי צעד משוגע לחלוטין אבל מהטעויות הטובות שעשיתי בחיי".
מעניין שתיארת כעת את אחיך כ'לא דתי'. במקום לומר חילוני.
"גם אני לא דתי דרך אגב. המושג דתי הוא מושג חדש, אין דבר כזה ביהדות. אני מאמין באלוהים ושומר מצוות. דתי זה משהו נורא מצומצם וממוסגר, שהמציאו לפני משהו כמו מאתיים שנה, באירופה, כשהחלה ההשכלה. היה נוח לאנשים לומר, 'זה דתי וזה חילוני, אנחנו הטובים אלה הרעים, לא להתקרב אליהם'. אבל היום זה פאסה בעיניי, ההגדרות האלה. בוא נשבור אותן. אני פוגש חילונים במירכאות שהם הרבה יותר דתיים מאנשים שאני מכיר. נוח לבנאדם דתי לומר, 'אני הטוב והצודק'. נוח לחילוני לומר, 'אלה הדתיים, הם חשוכים, ואני לא מתקרב לזה'. זה משאיר יציבות. סטטוס קוו".
היו לך מחשבות על חזרה בשאלה?
"לא אחזור בשאלה כי אני מאוהב באלוהים. אף פעם לא הפסקתי להאמין. אבל אני כל הזמן בודק את הדרך שלי, מנסה להבין מה הוא רוצה ממני. אנשים חושבים שזה נורא ברור. אבל זה קצת דומה לזוגיות. יש ימים שאתה מאוהב, ימים שמשעמם, ימים שאתה רב איתו. יש ימים שבהם אתה מתפלל שלוש שעות, יש ימים שאתה לא מרגיש כלום".
* * *
את המוזיקה גילה בגיל 13, הלחין כמה שעות ביום על אורגנית ישנה, אבל אחרי השירות בצה"ל בגדוד נצח יהודה, המיועד לחיילים חרדים למד בישיבת רמת־גן, והיה בטוח שיהיה איש חינוך. רק אחרי החלטה משותפת עם אשתו, שחששה מאוד בהתחלה, הלך אחרי הרצון האמיתי. "מה שהצטייר לה מכל העולם הזה הוא הזוהר, שהפחיד אותה. ויום אחד הדסה פשוט אמרה לי, 'בוא נלך על זה'. שמע, היו לנו גם חששות כלכליים. היינו צריכים לשים על זה כסף, אין שום חברת תקליטים מאחוריי. וזה היה לקחת כסף מהחסכונות של הילדים שלנו ולשים את זה על החלום".
בין לבין הוא היה צריך להתגבר על חוסר ביטחון במראה החיצוני. "היו לי שיניים עקומות. עד היום אני מתבייש לחייך, גם אחרי שתיקן עם גשר. החברים שלי, מגיל 16־17, תמיד היו צוחקים ואומרים, 'חנן, יש לך שירים טובים אבל אתה לא שר מספיק טוב אז בוא ניתן לזמר אחר. ואתה גם לא נראה טוב אז בוא נשים תמונה של אחד אחר ונכתוב חנן בן ארי'".
אאוץ'.
"היה שלב כזה, אגב, בגיל 20 פלוס, כשאמרתי לעצמי שכבר לא אשיר את השירים שלי וננסה לשלוח לזמרים אחרים".
למה?
"לא חשבתי שאני זמר מספיק טוב וגם חשבתי שאני הולך לקריירה של חינוך. אז אמרתי שלפחות שלא ישכבו במגירה. שלחתי למלא זמרים וזמרות שלא הגיבו לי בכלל למייל. חלקם מבקשים ממני שירים היום. כשאני מספר להם את זה, הם אפילו לא זוכרים".
מרגיש ניצחון?
"תחושת סיפוק מאוד גדולה. אף פעם לא שמרתי להם טינה. זו התרגשות. אנשים שאני הכי מעריך בעולם רוצים ממני שירים".
תותים, בקיצור.
צוחק. "הבת שלי כתבה את השיר. נסענו לגן, היא צעקה והתלוננה מלא. אמרתי, 'מה את צועקת, החיים שלנו תותים, הכל טוב'. והיא התחילה לצעוק 'החיים שלנו תותים'. כל היום בגן היא צעקה את זה ובסוף הילדים שרו את השורה. ואז הייתה מסיבה בגן והגננת ביקשה מהילדים לשיר את השיר החדש של שיר־ציון. אנשים צילמו ושנה־שנתיים אחרי עוד שאלו למה אני לא מוציא את השיר. עניתי שזה לא שיר אלא רק שורה שהילדה שלי המציאה באוטו. בסוף זה נהיה שיר".
המשפחה התרגלה למעמד החדש שלך?
"לא מזמן הבן שלי אמר לאשתי, 'איפה אבא, הוא לא פה', והגדולה ענתה, 'התפקיד של אבא זה לשמח את העולם. אנחנו לא צריכים לבכות שהוא הולך, אלא להגיד לו כל הכבוד אבא. ובשבת הוא חוזר אלינו'. זה מדהים לשמוע מילדה בת שבע אבל הייתי רוצה שהיא תגיד, 'איפה אבא, תחזר הביתה'. יש פה אובר־מודעות. הלו, מה קורה?"
התרווחת קצת כלכלית?
"אני מתפרנס מהמוזיקה שלי ואין דבר יותר כיף מזה. יש יותר כסף מפעם, לא הרבה יותר, וברמה המשפחתית אנחנו חיים מאוד פשוט. לא השתנה כלום באורח החיים שלנו. מגיל מאוד צעיר מחשבים הוצאות, הכנסות. חיים במודעות כלכלית מאוד גבוהה".
בן ארי אמנם גר בפרדס חנה אבל לא מוותר על בילויים בברים תל־אביביים עם החברים וגם בכל זאת סיגל לעצמו אלמנט ברנז'אי כלשהו, סטייליסטית אישית. "להתלבש לבד אני לא ממש יודע".
הגיע הזמן, עוד מעט אתה מגיע ל־30.
"מתרגש, אני מת להיות בן 40. אנשים מקדשים את הגיל הצעיר כאילו זה מודל אידיאלי, אני מחכה יותר לבשלות של גיל 40. לא מזמן ישבתי עם אשתי ואמרתי לה, 'אם מחר אני מת, אני הולך מבסוט ומרגיש שעשיתי מלא למרות שיש לי עוד מלא חלומות'".
מירי רגב כבר הגיעה אליך?
"לא פגשתי אותה. אולי מתישהו ניפגש באיזה טקס מפעל חיים או משהו, כשאדליק משואה".
