כבר מילדותה במושב נורדיה, תום אנטופולסקי הייתה צריכה ללמוד להשיב מלחמה. היא הייתה בת עשר, וקבוצה של ילדים החלה ללעוג לה. "כבר הייתי שמנה־שמנה", היא מספרת. "הבנתי שאני לא אופציה לאהבה ראשונה, השלמתי עם העובדה שלא אהיה אופציה לנשיקה ראשונה, אבל לא הסכמתי שקבוצה של בנים תצחק עליי ותקרא לי 'דבּה' ועוד כינויי חיבה. אמרתי להם, 'אתם יכולים לנשק לי בתחת, יש שם מקום לכולם'. אז החלטתי שאני לא אהיה המדוכאת שעומדת בצד מפני שבתוכי אני נסיכת דיסני קסומה ואף אחד לא ישנה את התחושה שלי. אפילו לא המשקל".
הגישה הזו רק התעצמה בה עם השנים. היום, דקה לפני יום הולדתה ה־30, עם רזומה נאה כשחקנית ועם בן זוג רזה, היא מסרבת לתת משקל למשקל של עצמה. "לא בחיי הפרטיים, ודאי שלא בחיי האמנותיים", היא מדגישה. "לכן כל כך התפלאתי כשהסלולרי שלי רטט ורטט לפני שבועיים, במהלך ארוחת שישי אצל אמא שלי. בסוף לא התאפקתי והצצתי. חברה הפנתה אותי לביקורת על 'בית ברנרדה אלבה' של לורקה, שבה אני משחקת בתפקיד לה פונסיה, המשרתת הוותיקה, שהועלתה בוול של נועם שמואל, במאי ההצגה".
ומה נכתב?
"המבקרת כתבה עליי: 'ניכר בה ניסיונה בהגיית הדברים הברורה והצלולה, והופעתה המשכנעת עם כל אמרות השפר שעושות ממנה מעדן'. הסמקתי. אבל בהמשך היא כתבה: 'לו רק הורידה מעט מהמטען העודף, הייתה גם מצליחה וגם מועילה למשימה'. סוף ציטוט. נקודה".
אאוץ'.
"לא נעלבתי, אבל זה בהחלט עקץ לי. מה הקשר בין המשקל העודף שלי לבין הכישורים שלי כשחקנית? הרי כמעט כל מי שגילמה את דמותה של לה פונסיה בתיאטראות בארץ ובעולם הייתה שמנמנה עד שמנה. באיזו זכות שופטים אותי לפי המשקל? אני לא רק גוף! אני רוצה שישפטו אותי על סמך האופי והכישרונות שלי. למה אני מופלית לרעה?"
מאז ומתמיד היית שמנה?
"מאז שאני זוכרת את עצמי. לא נולדתי שמנה, אמא שלי מספרת שהלידה שלי הייתה קלה, היא נכנסה עם אודם ויצאה עם אודם, אבל בסביבות גיל חמש התחלתי להתמלא וזה לא היה קשור לשום אירוע מיוחד. אבי, אריה אנטופולסקי, שנפטר לפני שש שנים, למד רוקחות באיטליה והביא משם את הניחוחות והטעמים. אמי, גורית, עבדה 20 שנה כמורה ואז עברה לקייטרינג. היא בישלה נפלא, ואני, הבת היחידה בין שני בנים, אכלתי בהנאה. בכיתה א' התחלתי לנגן בחלילית, עברתי לחליל צד ולסקסופון, שנה על כל כלי, ובכיתה ד' הושבתי את אמא שלי לשיחה בסלון ואמרתי לה, 'הכיוון שלי הוא דרמה'. בכיתה ז' ירדתי 12 ק"ג בעזרת דיאטת ירקות שהוציאה לי את הנשמה, ואחרי חטיבת הביניים החלטתי ללמוד בתלמה ילין".
מנורדיה לגבעתיים?
"כן, כן. יום־יום, שעתיים הלוך ושעתיים חזור. אבא הסיע אותי לתחנת הרכבת וממנה המשכתי בהליכה. עברתי כמה וכמה ערים בדרך, מצוידת בקופסאות שהכינה לי אמא – סלטים וסנדוויצ'ים מלחם קל. לא העזתי להכניס לפה משהו שלא היה דל־דל־דל ולא מפני שמישהו אמר לי לרזות, אלא מפני שלא הרגשתי טוב בחברה. אבל קצת התפתחנו מאז. אם הבת שלי תרצה לרזות, אני קודם כל אלמד אותה לאהוב את עצמה".
במגמת התיאטרון בתלמה ילין הייתה לך תחושה של אפליה?
"קיבלתי שם תפקידים של מבוגרות גם מפני שהעיניים שלי שידרו משהו בוגר וברור שגם בגלל המשקל. הרי שמנה זה זקנה. בגיל 14 שיחקתי מישהי בת 40. היו מורים שאמרו לי באהבה, חלק מהם מתוך ניסיונם האישי, 'יהיה לך קשה להצליח, אנחנו לא רוצים שתסבלי'. או שהייתי האתנחתא הקומית. במופע מוזיקלי קיבלתי את השיר של אורסולה, המכשפה הרעה מ'בת הים הקטנה', שכמובן הייתה רזה ונשית. שיכנעתי את עצמי שראו בי את אורסולה גם בגלל היותי שנונה, אבל קשה להפריד. מה שבטוח, אף פעם לא הייתי המאהבת או המושכת".
אז למה בחרת דווקא במקצוע שמתבסס גם על ההופעה החיצונית?
"מי אמר ומי החליט שהמקצוע הזה תלוי בהופעה החיצונית? נכון, לפעמים התסריטאי או המחזאי מגדירים את הדמות כרזה והמלהקים חייבים לכבד את רצונם, אבל חסרים תפקידים שלא תלויים במשקל? למה לתת גם אותם לרזות? מפני שהן יותר רפרזנטטיביות? זו לא בחירה אמנותית, זו בחירה שיווקית משוחדת ומעוותת. אף פעם לא ראיתי שמנה בנתיבי איילון, בפרסומת למשקה או למכונית, אלא אם כן היא השמנה המצחיקה. אני לא חולמת להיכנס לנעליים של רותם סלע ב'להיות איתה', אני לא חסרת מודעות ואין לי ספק שלא כל האודישנים שעשיתי היו מעולים, אבל רבאק, תנו לי הזדמנות שווה. למה אני לא יכולה להיות פאם פאטאל הורסת או שוטרת סמויה?"
שוטרת סמויה אמורה להיות מישהי שלא מושכת תשומת לב.
"את רואה?" היא חוגגת את ניצחונה, "גם את שמנופובית! המהפכה לא תתחיל במלהקים, אלא בכותבים שמשטחים את הדמויות. מי אמר ששמנה מושכת תשומת לב? אני לובשת מידה 40־42 ואני מייצגת את הממוצע, יש גם כאלו שמעליי. אז למה במדינה דמוקרטית הולכים על פי המיעוט? יש חוק נגד גזענות, יש חוק נגד אפליה על רקע מיני, אבל שמנופוביה היא האפליה הכי גדולה במדינת ישראל, ואין שום חוק נגדה".
קנאה בריאה
אחרי שירות צבאי בדובר צה"ל ("חוויה מדהימה, מלא אקשן") היא חסכה כסף וטסה עם חברים למזרח. "הודו, קמבודיה, לאוס, תאילנד", היא מתמוגגת. "במשך עשרה חודשים אכלתי מה שבא לי, נהניתי מהחיים וחזרתי 25 ק"ג פחות ממה שיצאתי, כנראה מפני שבמקום לשבת במשרד ממוזג הייתי כל הזמן בתזוזה. אין ברירה. אם לא תעלי לראש ההר לא תגיעי לכפר שבו תמצאי מיטה. גם בהודו הייתי חריגה בנוף. ההודיות השמנות הן העשירות ומתייחסים אליהן בכבוד, כמו בתקופת הרנסנס. הלוואי שזה היה המצב בתל־אביב".
בסטודיו של יורם לוינשטיין היא פרחה. "אחרי האודישן הוא אמר, 'את פלפלית, אני רוצה שתלמדי אצלי', והרגשתי שאצלו אקבל הזדמנות שווה, לא על פי השלטים בנתיבי איילון. הליהוק בכיתה היה מאוד מגוון. למדתי עם אגם רודברג וגל אמיתי ואושרת אינגדשט ועוד ועוד, כולם שחקנים מוכשרים שכבר השתבצו בתיאטרון, והמקום שלי לא היה יותר קשה מזה של כוכבי פסטיגלים שרצו להוכיח שיש בהם יותר. ב'מופע האימים של רוקי' הייתי מג'נטה, שבמקור שיחקה אותה שחקנית רזה, וקיבלתי פידבקים טובים, וב'דרפור' הייתי כתבת של ה'ניו־יורק טיימס' שחושפת רצח עם. יורם איפשר לכישרון שלי לצאת והוא גם היה לי כאבא שני כשאבי נפטר ורק המשחק החזיק אותי. להצגות הסיום הזמנתי מלהקים ובמאים ומנהלי תיאטראות ושמעתי, 'היא מוכשרת מאוד, אבל לא מתאימה לנו'. בולשיט אחד גדול".
כמה שחקניות מלאות יש בתיאטרון הישראלי?
"מעט. אסתי זקהיים, עירית קפלן ועוד כמה".
ומה עם שני קליין.
"היא מהממת! אני אוהבת אותה ואת הדרך המקצועית שלה ומאמינה בה. אבל היא לא בתיאטרון".
את מקנאה בשחקניות רזות?
"אני מקנאה בכל מי שמצליח לממש את עצמו. יש לי הערכה עמוקה לכל מי שעובד קשה ומתקדם. זו לא קנאה הרסנית, זו קנאה בריאה".
אולי מי שממליץ לך לרזות חושב על בריאותך?
"זה הכי מעצבן. מסתכלים על שמן כעל מישהו שצריך להתגבר על זה. אגב, החדירה לפרטיות הולידה גם רזונופוביה, אבל באודישנים שומעים הרבה יותר 'תרזי' מאשר 'תשמיני'. אז יש לי חדשות לכל הנשמות הטובות שכביכול דואגות לי. כל חצי שנה אני עושה בדיקות דם ואני בריאה. אני עושה ספורט כי חשוב לי להיות שמנה וחטובה וחזקה. אבל גם אם ארזה עדיין יהיה לי סיכוי גבוה לחלות בסוכרת מפני שהיא קיימת במשפחה שלי וגנים זה גנים, אותם אי־אפשר למחוק. כשהשתתפתי בדוקו 'שמנופוביה' בערוץ 8 הכרתי את הדיאטנית איילת קלטר, אישה מדהימה שמנסה לעשות שינוי. היא סיפרה לי על תופעת השמנים שמרזים ומשמינים מחדש עם ריבית. לא מדובר באנשים שעשו דיאטת כרוב או שייקים שאי־אפשר לתחזק אותה יותר משבוע, אלא בדיאטות רפואיות ומבוקרות. התופעה הזו גרמה לה להבין שבמקום לנסות לשנות את השמנים, אולי עדיף לשנות את הדעה החברתית עליהם – וזה מה שאני טוענת כבר שנים".
תני דוגמה.
"כשאני הולכת לרופא ומתלוננת על כאבי גב, ההמלצה הראשונה שלו היא 'קודם תרזי'. למה אישה רזה שתתלונן על כאבי גב תקבל הפניה לבדיקה? אין לי בעיה לרזות, בגיל 17 ירדתי 15 ק"ג כדי לקבל את התפקיד של צרועה ב'אכזר מכל המלך', והחיים הובילו אותי לחזור למה שהייתי כי זו הגנטיקה שלי וגנים אי־אפשר לגהץ".
אפשר לעבור ניתוח לקיצור קיבה.
"נכון, יש לו אחוזי הצלחה, אבל גם יש מנותחים שהסתבכו מאוד וכאלה שמקיאים בכל יום, כמה פעמים ביום, אז למה לסבול? למה שאני אשנה את הטבע של הגוף שלי? למה הרזים לא משמינים? למה הלבנים לא משחימים? למה לצמצם אנשים? למה כולם מחפשים אותו שטנץ? למה לא לאהוב את מה שקיים?"
לוחמת צדק
עם "מה שקיים" היא הצטלמה לפני שלוש שנים לסרט "האיש שבקיר" שכתב וביים יבגני רומן. הסרט עדיין לא עלה בקולנוע, אבל כבר נמכר לנטפליקס. אנטופולסקי מגלמת סטודנטית וסוחרת סמים שקשורה איכשהו לגבר נשוי שנעלם. "המלהקת לימור שמילה סיפרה לי שהיא חיפשה את הטייפקאסט של 'בתו של השכן', ואני הכי לא 'בתו של השכן'. לדבריה, הבחירה שלה בי הייתה הברקה".
הזדמנות לא פחות משמעותית היא קיבלה בסדרה "מסובך", כשהתייצבה עם פאה בלונד־פלטינה בפתח דירתו של רן שריג בדמותה של חאליסי, אם הדרקונים ולוחמת הצדק מ"משחקי הכס", ואמרה: "באתי בשם כל הנשים שאי פעם שכחו דברים בדירות של גברים חארות שפגעו בהן", ושלפה תיק ורשימה.
זו דמות של שונאת גברים.
"נכון, זו הדמות, אבל אין כאן הדרת משקל. כשרן בחר בי הוא אמר, 'אני כל כך שמח שאת איתנו'. הרגשתי שנותנים לי לדהור. שסוף־סוף מסתכלים על תום".
היא גם הבליחה בכמה וכמה סדרות רשת, כמו "משיח" של אודי כגן, בתפקיד כרמלה, הטבחית באורחן שלו שמאוהבת בו. "אמרתי רק שתי מילים, אבל הסדרה הפכה לקאלט ופתאום בחורים קנו לי בירה בפאב והצטלמו איתי ברחוב. עכשיו עושים מזה סדרה בקשת, אבל לא אתפלא אם במעבר לערוץ המסחרי לא יהיה מקום לדמות שלי. בחו"ל זה כבר מתחיל להשתנות. יש הרבה סדרות, כמו 'כתום זה השחור החדש', שבהן מלהקים שחקניות בשרניות. גם לינה דנהאם, כוכבת 'בנות', לא נתנה למשקל להפריע לה. אילו מודל היופי היה מנותק ממודל ההצלחה, לא הייתה לי בעיה, אבל אצלנו הם עדיין מחוברים".
בת־אל פאפורה משחקת בהצגה שכתבה לעצמה ועוסקת בגובה שלה – 1.22 מטר.
"היא הורסת ומוכשרת כמו שד, היא עשתה ממתק ממה שהטבע הלביש עליה, אבל אי־אפשר להשוות בינינו. התפיסה החברתית היא שבת־אל נמוכה ולא יכולה להשתנות, כלומר לגבוה. ממני דורשים לרזות. מוטי רייף הזמין אותי להשתתף כדוגמנית בשבוע האופנה הישראלי ואמר לי, 'את מטופפת על העקבים כמו איילה'. הכי מחמאה. אבל בחדר האיפור שאלו אותי, 'את מהנשים הרגילות?' במקום להיעלב צחקתי. והרגשתי מאוד־מאוד רגילה".
כיום היא משחקת ב"זהבה ושלושת הדובים" שביים עופר שפריר לתיאטרון אורנה פורת. "כשבישרתי לחברים שלי שהתקבלתי כולם קפצו בשמחה ושאלו, 'את זהבה?' השפלתי את המבט ועניתי, 'לא, אני אמא דובה'. אני אוהבת את התפקיד הזה, אבל אשקר אם אגיד שאני לא רוצה להיות זהבה. באישיות שלי מתאים לי להיות זהבה".
במקביל היא עסוקה בחזרות להצגה "הברווזון המכוער", עם מיכל ינאי כאמא ברווזה, מיקי קם כבת יענה, "ואני התרנגולת השמנה והרעה. ואני כותבת סדרה עם שתי שותפות, נרקיס טפלר ונטלי מלמד, כדי להוציא החוצה את הסיפור שלי. אני מתה לראות איזו פלטפורמת שידור תאמץ באומץ את השמנות והיפות".
מהצגות ילדים, היא מודה, אי־אפשר לממן חדר בדירה שכורה בשכונת התקווה, ממש מול התיאטרון של יורם לוינשטיין שמעלה היום ומחר (7 ו־8 ביולי) את "בית ברנרדה אלבה" (ההצגה תחזור לתיאטרון בספטמבר). "קשים הם חיי שחקן", היא משחררת אנחה. "מרגיז אותי שרואים בי שמנה, חולנית ועצלנית כשאני עובדת הכי קשה שאפשר. אני מלמדת בחוג לתיאטרון בגדרה, נותנת שיעורי משחק במכינות של יורם, מאפרת כלות, וכבר שלוש שנים אני מזכירת ערב במכון לפילאטיס ובזכות זה מקבלת שיעורים בחינם. לפני כן עבדתי כמוקדנית ברשת המבורגרים. פילאטיס זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. הוא לא מרזה, אבל הוא מחטב ונותן לי גמישות ובזכותו גם נעלמו כל הכאבים".
ואהבה?
"ראית את החתיך שיושב מול הלפטופ במטבח? חכי, אני אבקש ממנו סיגריה כדי שהוא יבוא ותעיפי בו עוד מבט. הוא לא רק חתיך, הוא גם חכם ומקסים ואנחנו ביחד שנה. בעיני עצמי אני סקסית והוא חושב שאני סקסית. בחיים יש כל מיני טיפוסים, ומי שמתלוננת על מחסור במחזרים היא זו שחינכו אותה שהיא לא בסטנדרט ושהיא לא מספיק טובה".
את סופרת קלוריות?
"הפסקתי מזמן. אני אוכלת גם כשהבטן שלי רעבה וגם כשהנשמה שלי רעבה. ביום טוב אני אוכלת סלט בבוקר ופיצה בערב, גם וגם, כדי לשמור על האיזון שלי. מבורקסים אני משתדלת להימנע, אבל לא בגלל הקלוריות. הם עושים לי צרבת". •
