שוב אי־אפשר לפתוח עיתון בלי להיתקל ב"זליגה" וב"הדתה". השורש זל"ג הוא שורש ישן שמתאר טפטוף של נוזלים, בעיקר של דמעות, אגב. אבל היום כבר רכשה לה הזליגה משמעויות חדשות, גאתה וזלגה בעצמה ונעשתה שיטפון. הכל זולג. חילופי אש בסוריה זולגים לרמת הגולן, הנורמות הפסולות בשטחים זולגות לישראל, אהבת המשורר לאהובתו זולגת אל שיריו, ועוד ועוד.

"הדתה", לעומת זאת, היא מילה חדשה לגמרי, מהחידושים היותר מוצלחים ומצליחים של האקדמיה ללשון העברית. באתר "הזירה הלשונית" של מורי ורבי רוביק רוזנטל, מצאתי ש"הדתה" חודשה ב־2007, אחר כך נשכחה מעט, עד ששבה לחיינו בעקבות זליגתם של רבני המתנחלים לצה"ל, ומצה"ל זלגה המילה גם למערכת החינוך יחד עם ההדתה עצמה.

כמה מילים אישיות

גדלתי בבית חילוני שהרביץ בילדיו יהדות בדרכו שלו. הדלקנו נרות ביום שישי וחשמל בשבת, לא אכלנו חזיר, לא הפרדנו בשר וחלב, ספגנו יותר תנ"ך מהרבה ילדים דתיים, קראנו והוקראנו את ספר האגדה, וכשהגעתי לגיל מצוות אמרו לי הוריי שעליי להחליט אם ברצוני לעלות לתורה. החלטתי, עליתי, וכנראה משהו בבית הכנסת משך אותי, אולי ההתייחסות אליי כאל מבוגר שיכול להשלים מניין, והתחלתי ללכת לשם בכל שבת. אבי הבליע חיוך. אמי הרימה גבה. חבריי ליגלגו. אבל הזקנים הדתיים של שיכון קריית־משה בירושלים ראו בי הישג של ממש. בכל שבת השכמתי לבית הכנסת ובצהריים אכלתי עם הוריי ועם אחותי מרק עוף שהורתח כראוי על כיריים ולא תסס לאיטו על פלטת שבת - אמי כינתה אותה "צלחת פֶּּּּטְרי", כי הייתה בעיניה הדרך היעילה ביותר לגידול חיידקים. כך עברה עליי שנה יהודית חמה ובסופה התחלתי להשתעמם כי הבנתי שבכל שבת מתפללים אותן תפילות עצמן, וכי הדבר היחיד שמשתנה הוא פרשת השבוע. אבל אחרי שנה החלו גם הפרשות חוזרות על עצמן, וחוץ מזה - הן היו הרבה יותר מעניינות עם אבא שלי בבית.

צילום : ידיעות אחרונות

איש לא השתמש אז במילה "הדתה" כי לא היה בה צורך. בבית הספר היסודי הממלכתי למדנו על חגי ישראל ואף הורה לא התמרמר. בבית הספר התיכון למדנו תלמוד ואיש לא נזעק. היה לי שם מורה נפלא - הרב מיכאל נהוראי, שלימד תלמוד באופן מרתק ומושך. אהבתי את שיעוריו, סיפרתי עליהם בבית, והוריי החילונים למהדרין שמחו לשמוע שאני נהנה ולא חשבו שמדובר בהדתה. והכי חשוב: מעולם לא נכנסו לבתי הספר שלמדתי בהם מיסיונרים מכל מיני עמותות ואגודות ומפלגות דתיות ולא מחזירים בתשובה במסווה של קירוב לבבות. את כל מה שלמדנו, למדנו ממורינו וממורותינו. הם גם לקחו אותנו לטיולים השנתיים, ולא שלחו אותנו ל"מסעות ישראליים" למיניהם, לשבט אותנו ולעשותנו בנטים קטנים.

הבית הלא–מספיק יהודי

כיוון שאין להם מושיע בקרב הפוליטיקאים, יצאו הורים ותלמידים למאבק נגד הרשות שניתנה לאנשי דת ולעמותות דת ללמד לימודי דת בבתי ספר ממלכתיים. אך לא רק הם: ראשי העיריות של תל־אביב ושל גבעתיים התחילו ברישום האגודות והעמותות הדתיות שפועלות בבתי הספר על מנת להגביל את פעילותן. תודה, מר חולדאי מתל־אביב, תודה, מר קוניק מגבעתיים, ותודה מראש גם לך, מר גרובר ראש עיריית רמת־השרון. אולי תלמד מעמיתיך? שמת לב למה שקורה אצלך בבתי הספר ובעיר?

המתחסדים מגלגלים עיניים: מה רע בהעמקת הידע ביהדות? בהיכרות עם ישראל סבא? מה רע בבית יהודי חם ובקצת מסורת? האם החילונים נבהלים משופר? ממדרש? מנרות שבת?

ובכן, החילונים לא נבהלים, ויש בקרבם אף עניין ביהדות ובדבר תורה, אבל הם חושדים בתכנים שהמדיתים מטעם מגישים לנו, ובפוליטיקה שמממנת ומארגנת אותם. וחוץ מזה - מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננין, וכשמאחורי כל היידישקייט הזה עומדים רבני המתנחלים - סליחה על ההכללה - ועסקניהם - סליחה על עוד הכללה - יש לחילונים - אופס, עוד הכללה - ממה לחשוש. "אשרי אדם מפחד תמיד" היא עצה יהודית ישנה וטובה, גם למי שהבית היהודי הפרטי שלו לא מספיק יהודי בעיני הבית היהודי שזלג לנו פתאום הביתה.

המלצה

במשכן לאמנויות בקיבוץ עין חרוד מוצגת תערוכה ששמה "אופוריה, 6 ימים ועוד 50 שנה" - שאצר יניב שפירא במלאת יובל למלחמת ששת הימים. הלכתי לראות אותה, ויצאתי כמו שאדם צריך לצאת מתערוכה: נפעם, ביקורתי, עצוב, מלגלג, מהורהר, ספקני ותמה.

יש בתערוכה עבודות רבות ומגוונות של אמנים רבים. ויש בהן טובות יותר וטובות פחות, אבל גם למגוון יש השפעה טובה על המתבונן. אספר מעט כי היריעה קצרה: פסל בוטה ורב עוצמה של יגאל תומרקין מקדם את פני הנכנסים אל התערוכה, ולזכותו של תומרקין יש לומר שאינו מחכמי הבדיעבד, אלא הבין במהירות את המלחמה ויצר את הפסל הזה מיד אחריה. עוד מצאו חן בעיניי צילומי המלחמה של ז'יל קארון שאצרה מיקאלה זיס. קארון היה צלם צרפתי שהגיע אז ארצה, וזוהי חשיפה ראשונה של צילומיו אלה לציבור. אני אוהב צילום, בעיקר צילום עיתונאי ודוקומנטרי, לא מבוים, וצילומיו של ז'יל קארון עוררו בי התרגשות וסקרנות. עוד עבודה שברצוני לציין היא של האמן דני לביא, שאינני יודע לאיזו סוגה לשייך אותה. היא מתבססת על ההקלטות שמאוחר יותר הרכיבו את הספר "שיח לוחמים". בדרך כלל אני מתקשה בהבנת השילוב של מילים ושל טקסטים באמנות פלסטית, בעיקר בציור. אצל דני לביא השתלבו הדברים היטב. הנכנס אל החדר האפל שעבודתו מוצגת בו שומע את המילים שהוקלטו אז, רואה אותן נעות על הקירות סביב לו, משתוללות, מואצות, עד שנדמו לי - ואני משער שלא רק לי - ככדורים נותבים. עמדתי ביניהם ומולם, שבתי וראיתי, שבתי ושמעתי, שבתי ונוריתי. התרשמתי. ¿