"לפעמים אני מגיעה בלילה הביתה ומציצה לתוך החדרים של הילדים שלי, רואה אותם מתכרבלים מתחת לשמיכה ושואלת את עצמי: האם זה באמת שווה את זה?" כך פותחת את השיחה ד"ר ג', רופאה מתמחה בכירורגיה כללית ממרכז הארץ ואמא לשניים. "באותם רגעים אני תוהה אם אני מוכנה לוותר על גידול הילדים בשביל קריירה כרופאה, ואני כבר לא בטוחה. אני לא רואה את הילדים שלי קמים בבוקר, מתארגנים לגן, הולכים לגן המשחקים אחר הצהריים. אני לא מקריאה להם סיפור בלילה ולא נותנת להם חיבוק ונשיקה לפני שהם עוצמים עיניים. כשאני מדברת על זה, אני עומדת לבכות".
ג' לא לבד. רופאות רבות, כמו נשים עובדות בכלל, עדיין מנגחות את הראש בתקרת הזכוכית, זו שדוחפת אותן כלפי מטה וכמו אומרת להן: תבחרי מה את רוצה להיות, אמא או רופאה בכירה.
המספרים לא משקרים: בשנים האחרונות יש גידול במספר הרופאים הגברים שבוחרים להתמחות במקצועות הכירורגיה, ובמקביל יותר רופאות בוחרות להתמקצע ברפואת המשפחה. על פי נתוני הסתדרות הרפואית בישראל (הר"י), ב־2016 התחילו את ההתמחות במקצועות השונים 438 רופאים ו־368 רופאות. מתוכם התחילו התמחות בכירורגיה כללית 15 רופאים, אבל רק רופאה אחת. ב־2015 התחילו את ההתמחות בכירורגיה כללית 15 רופאים ורק שתי רופאות, ואילו ב־2014 התחילו את ההתמחות במקצוע זה 20 רופאים וחמש רופאות. מספרים דומים אפשר לראות גם במקצועות אחרים הדורשים עבודה סביב השעון. כך, למשל, ב־2016 התחילו התמחות בקרדיולוגיה 14 רופאים לעומת חמש רופאות, ושנה קודם לכן היו 16 רופאים לעומת ארבע רופאות. בשלוש השנים האחרונות התחילו התמחות בכירורגיה של בית החזה 15 רופאים, לעומת רופאה אחת בלבד.
ברפואת משפחה – תחום שנחשב לפחות עמוס ותובעני – נרשמת מגמה הפוכה. על פי נתוני הר"י, ב־2016 התחילו את ההתמחות ברפואת משפחה 13 רופאים לעומת 47 רופאות. ב־2015 התחילו התמחות 29 רופאים לעומת 50 רופאות, וב־2014 התחילו התמחות 26 רופאים לעומת 47 רופאות.
תחום נוסף שבו אפשר למצוא יותר נשים מגברים הוא ילודה וגניקולוגיה: ב־2016 התחילו את ההתמחות 16 גברים לעומת 34 נשים, ב־2015 התחילו 24 גברים ו־28 נשים, וב־2014 התחילו התמחות בתחום 15 גברים לעומת 24 נשים.
האם באמת נשים בוחרות להתרחק מהתחומים האינטנסיביים יותר ברפואה, או שמא בוחרים זאת בשבילן? השאלה הזאת תעמוד במוקד הפאנל שנערך אתמול במסגרת כנס בריאות לב האישה, אותו יזמה וארגנה ד"ר אביטל (טלי) פורטר, קרדיולוגית בכירה ומנהלת מחלקת טיפול נמרץ ומרפאת בריאות לב האישה בבית החולים בילינסון.
מאוהבת במקצוע
ג' היא דוגמה מייצגת מתוך הסטטיסטיקה. כרגע היא שוקלת לעשות הסבה לרפואת משפחה. "אני רואה עד כמה העולם הזה קשה ומבינה עד כמה הסיכויים להתקדם – בעיקר כשאת אישה – הם לא גבוהים. ברור לי שאני ורופאות אחרות משלמות מחיר כבד בוויתור מסוים על חיי המשפחה, ואני לא בטוחה שאני מוכנה לזה. כשאני רואה רופאה כירורגית בכירה אני מצדיעה לה, כי אני יודעת שהיא עבדה הרבה יותר קשה מכל רופא גבר כדי להגיע לאן שהגיעה. מאז שהייתי ילדה ידעתי שאני רוצה להיות מנתחת ולא רופאת משפחה או גניקולוגית. האדרנלין, האקשן, הלחץ והדרמה משכו אותי לעולם הזה. אבל כבר בבית ספר לרפואה הבנתי שזה לא הולך להיות פשוט. רוב חברותיי ללימודים אמרו לי שאני משוגעת שאני רוצה להתמחות במקצוע הזה, שקשה לנהל ככה חיי משפחה, שמדובר בסביבה מאוד פטריארכלית".
לאחר סיום הלימודים התחילה ג' להתמחות בבית חולים במרכז הארץ. "אני מאוהבת במקצוע הזה. האושר שממלא אותי ניתוח קשה לתיאור במילים. הידיעה שהצלחתי להציל מישהו היא מדהימה. אבל בשנים האחרונות אני מרגישה יותר ויותר את הקושי להיות אישה במקצוע כזה".
ג' נמצאת באמצע שנות ה־30 לחייה, ובמהלך ההתמחות יצאה פעמיים לחופשת לידה. "ידעתי שאני לא יכולה לדחות את הקמת התא המשפחתי לעוד כמה שנים; שאם לא אעשה את זה עכשיו, כנראה יהיה לי קשה להביא אחר כך ילדים. לא פשוט להיות רופאה מתמחה בהיריון – בשבועות מתקדמים אני כבר לא עושה תורנויות ולא יכולה להיכנס לחדר ניתוח, בעוד שעמיתים שלי ממשיכים ורצים קדימה". ואיך זה נראה מהצד השני של הנתונים? מה מרגישות אותו אחוז קטן של נשים שהתעקשו ללכת בדרך האחרת?
"כשהתקבלתי להתמחות במחלקה פנימית", נזכרת ד"ר אביטל פורטר, "אמרו לי, 'זו פנימית שלא מקבלת נשים'. ובמשך שנים הייתי שבויה בתוך הקונספט שאתה פה כדי לשרוד את התבנית. לקח לי זמן להבין שאתה פה כדי לשנות בכלל את השיח".
ומהו השיח?
"אני זוכרת משפטים כמו: 'מיידלע, אתן לא מבינות', או: 'את לא תלכי לצנתורים. זה לא לנשים'. זה משהו שנחרת אצלי. מין תחושה של 'זה בסדר, שחקי קצת ברפואה, אבל תשאירי לגברים את הקטע הרציני'. או משפטים כמו: 'אתן ישר נהיות רגשניות וישר מופיעות דמעות'. כשהייתי צעירה יותר הייתי אומרת לעצמי: תירגעי! אל תגיבי לא במקום. אבל עכשיו אני אומרת: את רוצה להרים את הקול ולבכות? תבכי. לוקח זמן להבין שזה בסדר.
“באחד הכנסים האחרונים קרדיולוגית בכירה שיש לה שלושה ילדים סיפרה שכשהיא באה להתמחות אמרו לה: 'את אמא לשלושה ילדים? אין לך מה לחפש בקרדיולוגיה. זה לא מקצוע לנשים'. את שומעת את האמירות המקטינות האלה ולא מאמינה. יש לי פורום אינטרנטי שהקמתי בנושא, שחברות בו מעל 3,500 רופאות. יש בו פעילות ענפה שכוללת דיבור על הבאלנס של קריירה משפחה, הנקה, כניסה להיריון. מרמת סטודנטיות לרפואה דרך סטאז'ריות ועד למתמחות. מדובר בבעיות סופר ספציפיות. נשים מספרות ששואלים אותן: מתי את מתכוונת להיכנס להיריון? יש לך ילדים? ואני מדברת על עכשיו, 2017. העולם הזה הוא גברי מיליטנטי. אווירת צבא. צנתרנו יחד והיינו יחד ועבדנו יחד ומי שהולכת רחמנא ליצלן בשלוש, שומו שמיים. מה, היא הולכת לסדר ציפורניים? לא, היא הולכת להיות במעגל השלם של מי שהיא כאדם. וזה בסדר, כי יום אחרי היא תישאר עד שבע בערב, אבל את זה לא סופרים לה. סופרים לה רק שהיא הולכת בשלוש".
ומה הפתרון?
"אם אפשר, למשל, שיהיה בבית החולים מעון בשביל רופאות שהן אמהות לילדים קטנים, זה היה עוזר. אבל המערכת לא צריכה בהכרח לספק פתרונות, אלא להכיל מגוון של צרכים בשנים הקריטיות כדי לאפשר לנשים להמשיך בתנועה, כי אחרת מה שקורה זה שנשים רצות רצות רצות, ואז עוצרות. במקום שזה יהיה גלגל שמשלב האטה והאצה, פשוט עוצרים. מפסיקים ויוצאים מהמרוץ. המערכת יכולה לאפשר לנשים לעבוד בחלקיות משרה, היא יכולה לאפשר לרופאות לנסוע לפלושיפ (התמחות עמיתים) בחו"ל בשלב מאוחר יותר בקריירה, או לתת להן אפשרות להתקדם בארץ. אם אישה מוכשרת אז היא תעבוד בלילות והיא תשלים את הכל והיא תוכל להמשיך לנוע קדימה, גם אם בחלק מהמקרים זה נראה שהיא הולכת ולא רצה".
והעצירה הזו באה לידי ביטוי בתחומים שנשים בוחרות להתמקד בהם?
"בוודאי. עובדה שנשים בוחרות פחות בתחומים כמו קרדיולוגיה. רק 12 אחוז מהרשומים באיגוד הקרדיולוגים בישראל הן נשים. נשים יותר הולכות לתחומי ילדים ומשפחה. יש גם הרבה גניקולוגיות מתמחות, אבל חלק גדול מהן הולכות אחרי זה לקהילה (מרפאות קופות חולים – ג"ק, ר"א) ולא נשארות בבתי החולים. כשלמדתי רפואה, אחת החברות שלי מאוד רצתה כירורגיה. אבל אחרי שסיימה בית ספר לרפואה והתחתנה היא התמחתה בפסיכיאטריה, והיום היא עובדת באיזו חברת תרופות".
יש מי שיאמר שזו הבחירה שלהן.
"אני רוצה להגיע למקום אוטופי שבו אישה שסיימה בית ספר לרפואה לא תקבל החלטות לגבי עתידה מתוך שיקולים של מה אי־אפשר ומה מפחיד אותי, אלא מה אני רוצה באמת לעשות ומה אני לא רוצה. הסיבה שנשים לא מגיעות לפה היא לא כי אין להן מקומות, אלא כי הן בוחרות מראש ברפואת המשפחה. כי זה קל להן יותר; כי זה פחות מפחיד אותן; כי זה מאפשר להן לשלב קריירה־משפחה; כי הן לא רוצות לעשות תורנויות כשיש להן ילדים בבית. אז צריך להראות להן שזה אפשרי. לבנות עבורן תוכנית אישית. כל המערכת הזו מנוהלת על ידי גברים שהחשיבה שלהם גברית, וזה צריך להשתנות. השיח צריך להיות של נשים וגברים כאחד. בחלק מהמקומות זה כבר משתנה ובחלק לא, כי או שאין שם מספיק נשים או שהן עסוקות רק בהישרדות אישית".
לקחת הכל באיזי
"מעבר לזה שקרדיולוגיה, למשל, זו התמחות ארוכה, בין שש לשבע שנים, זה גם מקצוע שמשלב פרוצדורות סמי־כירורגיות כמו צנתורים והכנסת קוצבים", מסבירה ד"ר קטיה אורבין, קרדיולוגית מומחית בטיפול נמרץ לב בבילינסון, שתנחה מחר את הפאנל במסגרת הכנס. "יש למשל את הנושא של קרינה. אישה שמתכננת להיכנס להיריון או שכבר נמצאת בהיריון יודעת שאסור לה להיכנס לחדר הצנתורים, שיש בו קרינה. המשמעות היא לא להיכנס במשך תשעה חודשים לחדר צנתורים, ואז חופשת לידה. ומי שכן יכולה להיכנס צריכה ללבוש במשך שעות מגן קרינה, שזה בערך עשרה קילו, וזה קשה. יש פה הבדלים פיזיים ואנטומיים".
נקודה בעייתית נוספת היא התמחויות עמיתים או תתי־התמחות בחו"ל. "אני לא מכירה כמעט אף רופא גבר שלא נסע בגלל אשתו. לעומת זאת, לרופאה הרבה יותר קשה לבקש מבן זוגה שייקח חופשה ללא תשלום כדי שיוכלו לנסוע. אני מאוד רציתי לנסוע ובעלי, עובד בחברת טבע, אמר: 'תשמעי, אם אני נוסע איתך אני מאבד את העבודה שלי'. אני מכירה רופא שאשתו לא רצתה לנסוע איתו, אז הוא נסע לבד. תראו לי אישה שתעזוב את התינוקת שלה לחצי שנה ותיסע לבד.
"כל רופאה בקריירה שלה עומדת בפני כמה נקודות החלטה. יש נשים שמחליטות שהבית יותר חשוב להן, ואז הן עוברות לקריירה יותר גמישה כמו רפואת משפחה. יש נשים שבוחרות בקריירה מאתגרת בבית החולים, אבל מוותרות על האקדמיה. ויש נשים שאומרות: 'אני לא רוצה לוותר על כלום'. אני הייתי מאוד קשה עם עצמי. חוץ מהנסיעה לאוניברסיטת קולומביה בניו־יורק, שוויתרתי עליה בגלל העבודה של בעלי, לא הסכמתי לוותר על כלום. הלכתי על טיפול נמרץ ואני כן עוסקת באקדמיה. מצד שני, לא ויתרתי על משפחה. יש לי שתי בנות מהממות ולא הסכמתי שהן יגודלו על ידי מטפלות. "ההיריון הראשון שלי היה בזמן התמחות וזה היה מאוד קשה. חזרתי לעבודה אחרי ארבעה חודשים של חופשת לידה מחשש שאפספס משהו אם אני אקח יותר מדי זמן. זה מאבק יומיומי: את מי אני מאכזבת היום? האם אני מאכזבת את עצמי, את בעלי, את הילדים או את מקום העבודה שלי? בסוף אתה לומד להתפשר, לקחת את הדברים באיזי ולעשות את המקסימום שאתה יכול".
פרופ' סורל גולנד, מנהלת יחידת אי־ספיקת לב בבית החולים קפלן ברחובות ומנהלת יחידה ייעודית למחלות לב אצל נשים, אומרת שהמערכת הרפואית באופן כללי לא מאפשרת גמישות, לא לאישה ולא לגבר. "בכל מקצוע אחר, אם הילד חולה או שאת חולה, את יכולה להודיע שאת לא באה מהיום להיום. במקצוע שלנו, כשקובעים אליי תור שלושה חודשים מראש, אין לי אפשרות להגיד שאני לא באה. לאישה זה מן הסתם יותר קשה, כי יש לנו את התפקיד האימהי ואת התפקיד של לנהל את הבית. נשים עדיין נלחמות על מקומן בחברה. תראו לי גבר שביד אחת מטגן שניצלים, ביד השנייה מדבר עם טיפול נמרץ, ועוד כותב מאמר אקדמי.
"הרבה נשים שחושבות על העתיד, בעיקר נשים צעירות, מעדיפות מראש מקצוע פחות לוחץ. למשל, בלי תורנויות וכוננויות בלילה. אבל אם יש לך מטרה מסוימת ובן או בת זוג שמוכנים לחלק איתך את התפקידים ומשפחה תומכת, זה בהחלט אפשרי. בעלי הוא מהנדס מכונות. נסענו יחד לפלושיפ בבית החולים סידרס־סיני בלוס־אנג'לס. נכון, זה לא היה קל, למרות שהוא עבד שם במקצוע שלו. אבל הוא ידע שזה מספיק חשוב לי. אני כמעט לא זוכרת שישבתי בבית עם הילדים שלי כשהיו חולים. בעלי היה מי שלוקח את היום הראשון של המחלה, יש לילד חום, נכון, אבל את יודעת שמחר יש לך תורנות. היו הרבה פעמים שקראו לי לבית החולים, ואז בעלי השכיב את הילדים לישון. תמיד חשבתי שאולי הייתי חסרה לילדים שלי".
היו רגעים בקריירה שלך שחשבת שזה בלתי אפשרי?
כשעליתי לארץ מריגה, לפני 26 שנים, החלום שלי היה להיות קרדיולוגית. הייתי בטוחה שפה הכל פחות שוביניסטי. ואני זוכרת שבאתי לראיון לקרדיולוגיה והפרופסור שאל אותי מה אני יודעת לעשות. אמרתי לו: 'אני יודעת להכניס קוצב ועוד הליכים פולשניים'. 'אז מה את רוצה לעשות', הוא שאל. אמרתי: 'אני רוצה להיות קרדיולוגית'. הוא ענה לי: 'מיידלע, קרדיולוגיה זה לא כל כך לנשים. את עוד תשני את דעתך'. אבל אותו אדם, כשסיימתי את הסבב בפנימית, לקח אותי להיות קרדיולוגית. ברגע שהוא ראה אצלי את היכולות, הוא שינה את דעתו ותמך בי. שמעתי גם משפטים כמו 'זה לא כל כך מתאים לאישה לצנתר'. צריך אופי מאוד חזק כדי להגיד שלמרות הכל, זה מה שאני רוצה וזה מה שאני אעשה".
יו”ר ההסתדרות הרפואית בישראל, פרופ' ליאוניד אידלמן, אומר שכבר בשנת 2014 הקימה הר"י צוות משימה מיוחד לקידום נשים ברפואה בראשותה של נשיאת אוניברסיטת בן־גוריון, פרופ' רבקה כרמי. "ההסתדרות הרפואית פועלת לקידום ההמלצות שבדוח מול משרד הבריאות, מנהלי בתי חולים וגופים רלוונטיים נוספים במערכת הבריאות", אומר פרופ' אידלמן. "בעקבות המלצתנו הוקם צוות של בתי הספר לרפואה שיבחן את מעמד הרופאות באקדמיה, וכן הוקמה במשרד הבריאות הוועדה המגדרית שבה יושבת ד"ר עינת רפאלי, נציגת פורום המתמחים של הר"י. הר"י גם פנתה לנציבות שירות המדינה בבקשה לכלול בפיילוט העבודה מהבית גם רופאות ורופאים במקצועות מסוימים. אנו פועלים ללא לאות כדי לקדם את מעמד הרופאות בישראל".
