לרדת בגדול
תכירו את גבאי. אבי גבאי. השר לאיכות הסביבה לשעבר, שהודיע חצי שנה בלבד אחרי שהתפטר מהממשלה, בדצמבר 2016, שהוא עוזב את "כולנו" ומצטרף למפלגת העבודה. השאלה מה מביא איתו גבאי, איזה ניסיון יש לו מעבר להצלחה עסקית ואיך ינהיג אדם כמעט ללא ניסיון פוליטי מפלגה מסובכת ומתוסבכת כמו מפלגת העבודה - לא הטרידה את מתפקדיה. נכון, בשבתו בממשלה הוכיח גבאי אינטגריטי ועצמאות מחשבתית, והתפטרותו - אומץ לב נדיר. אבל האם זה מספיק?
התקרבותו של גבאי כפסע מתפקיד יו"ר העבודה מראה באיזה ייאוש עמוק נמצאת המפלגה. עד כמה היא מוכנה להתמסר לידיו של כל מי שרק מוכן לקחת אותה. אנשים שבחייהם האישיים לעולם לא היו הולכים לרופא שאין עליו המלצות ולא מוסרים את רכבם למוסכניק שהם לא יודעים עליו כלום - מוכנים להפקיד את המפתחות לעתידם הפוליטי בידי אדם כמעט לא מוכר. אלא שבפוליטיקה, החדש נהיה מהר מאוד ישן. הוא נדרש לעשות עסקאות, להגיע לפשרות, והרעננות והטריות פגות במהירות.
השבוע התראיין ברדיו עמרם מצנע, שכיהן תקופה קצרה כיו"ר העבודה. בצניעות ובכנות אופייניות, הוא סיפר עד כמה לא הגיע מוכן למה שנאלץ להתמודד מולו. איך חוסר ניסיונו הביא להתרסקותו. אפשר היה להבין מדבריו, שהיומרה להוביל מפלגה עם כה מעט ניסיון פוליטי, גובלת בחוסר אחריות.
אבל יש מי שרואים בהתמודדות בין פרץ לגבאי מאבק בין העבר לעתיד, בין הישן לחדש. החשש של האנשים שרוצים מפלגה מתחדשת, הוא שפרץ יחזיר את העסקנות והדילים, את ההצבעות המאורגנות במקום את המתפקדים החופשיים. הבעיה בעיניהם היא לא חוסר הערכה לפרץ. הם מעריכים את עמדותיו, אבל לא את התנהלותו הפוליטית. זו של ההפחדות, של שמור לי ואשמור לך, של מי שלא איתי הוא נגדי. הם חוששים שאופיו הנקמני של פרץ יפלג את המפלגה. שאנשים כמו יחימוביץ', שפיר ורוזנטל, לא ימצאו בה את מקומם ושהוא יחסל אותם בבחירות לכנסת. פרץ, הם אומרים, מעודד פוליטיקאים בעייתיים, ולא כאלה עם יושרה ואומץ. הפוליטיקה שלו סותרת את האידיאולוגיה שלו.
כשעלתה בסיעת המחנה הציוני ההצעה של לבני להקים גוש ולקיים פריימריז לעומד בראשו, המתנגד הכי תקיף היה פרץ. בדיון הסוער סיפר פרץ שערב קודם הוא ביקר בסניף בת־ים של המפלגה. אם היו פריימריז פתוחים, הוא אמר לחברי הסניף, הייתי צריך לעמוד עכשיו ברחוב ולדבר עם אנשים במקום להיות פה איתכם.
סתיו שפיר התפרצה. אז מה הבעיה, היא אמרה לפרץ, תצא לרחוב, תדבר עם אנשים. הרי זה בדיוק מה מה שנדרש מאיתנו. לא לשבת בסניף קטן עם פעילים, אלא לפתוח את השורות לאנשים חדשים.
אך הבעיה במפלגה היא לא המתמודדים, אלא הפער בין הדימוי העצמי שלה לבין המציאות. זו מפלגה, אמר השבוע מישהו, שהיא כמו אדם ששקל פעם 200 קילו, ירד ל־70 והוא עדיין מתהלך בבגדיו הישנים. הוא טובע בהם, אבל בדימוי העצמי שלו הם במידתו.
אותו איש צודק. ההתמודדות לראשות העבודה חושפת את היומרה של התנועה שמתנהלת כאילו מדובר במפלגה גדולה, אבל מציגה - גם אחרי ההתמודדות בסיבוב הראשון - מספר נמוך של מנדטים. אם הבחירות היו מתקיימות היום, מפלגת העבודה הייתה השלישית או רביעית בגודלה. ובכל זאת, כל אחד מהמתמודדים מציג עצמו כמי שיצליח להביא אליה קהלים חדשים ולהפיל את נתניהו. פרץ מאמין בעניין החברתי, אלא שזה כבר התגלה בבחירות הכלליות כחסר משמעות. הוא "פיסניק", שמאמין בשלום אמת. אבל אם היעד הוא להעביר למפלגת העבודה כ־200 אלף מצביעים מהימין המתון - לא בטוח שפרץ הוא התשובה.
ומהצד השני גבאי. איש כובש לב, שבנה עצמו בשתי ידיים והגיע להצלחות בתחום העסקי. אבל כל חייו הוא היה בארגונים היררכיים. אפילו הפוליטיקה שעשה הייתה במפלגה היררכית. האם האיש הזה, שמעולם לא ישב בישיבת קבינט מדיני־בטחוני, כשיר לעמוד בראשות ממשלה שמחליטה כל יום על חיים ומוות?
הפוליטיקה החדשה, כפי שאוהבים לכנות אותה, היא לפעמים לא יותר מחוסר ניסיון.
מחובר לחמצן
זה נראה כמו צחוק הגורל. השתלשלות העניינים הבאה היא שהביאה לכך שאבי גבאי יתייצב ביום שני הקרוב ראש־בראש מול עמיר פרץ: הרצוג הרי ניהל מגעים עם נתניהו לכניסה לממשלה. המשא ומתן נתקע, מה שהביא לצירופו של ליברמן על חשבון יעלון. האופן שבו נזרק יעלון היה הטריגר הרשמי לעזיבת גבאי את הממשלה ולהצטרפותו למפלגת העבודה. במילים אחרות, זה היה עבור הרצוג אירוע טראומטי פעמיים: הוא גם חסם את הצטרפותו לממשלה וגם הביא עליו את גבאי, שהביס אותו השבוע בפריימריז.
אתמול הניח גבאי מלכודת דבש לפתחו של היו"ר היוצא. הוא הציע להרצוג להישאר יו"ר האופוזיציה אם הוא ייבחר למנהיג העבודה. לאדם מהיישוב קשה לאמוד את גודל הפיתוי: בשביל מי שזה עתה הודח מתפקידו, האפשרות להישאר עם כל הפריבילגיות של יו"ר אופוזיציה, זה כמו להגיד לחולה סופני שיחברו אותו לצינור חמצן שיאריך את חייו בשנה. המשך כהונתו בתפקיד הנחשק ישאיר את הרצוג רלוונטי. הוא זה שיישא את הנאומים בכנסת מיד אחרי ראש הממשלה. הוא יישמע, הוא ייראה, כאב הדחתו ישכך. האם גבאי עשה את זה בתמורה לכך שהרצוג יעביר את תמיכתו אליו? בתוכניתה של אילנה דיין בגל"צ, טען גבאי שלא. אפשר להאמין לו, גבאי הוא איש הגון. לא מתאים לו להתנות את המחווה שלו להרצוג בתמורה.
בכל מקרה, בסביבת הרצוג סבורים שהוא לא יתפתה. יש רק דבר אחד שיגרום לו להביע תמיכה באחד המועמדים: אם מישהו מהם יבטיח לייצר גוש של מפלגות מרכז־שמאל ולקיים פריימריז פתוחים. המועמד שיבטיח את זה, יזכה בתמיכת המחנה של הרצוג.
אם הרצוג היה שואל אותי מה לעשות, והוא לא, הייתי אומרת לו - אל תעשה כלום. אל תודיע על תמיכתך באחד מהמועמדים, אל תבנה על עסקאות איתם. פשוט קח צעד אחורה. אין לך עניין להיכנס בין שני המתמודדים, בפרט כשיש אפשרות שתיפול על הצד המפסיד. אל תבנה על המחנה שלך. תבנה על הכבוד שלך. לפעמים גם כבוד זו אופציה.
יצחק רבין, הייתי אומרת לו, ישב בצד וחיכה שנים לרגע המתאים. והרגע הזה, שאף אחד לא חלם שיגיע, אכן הגיע. אתה עוד צעיר. מנהיגים יורדים מהמפה רק כשהם מתים, וגם אז לא תמיד.
תראה את אהוד ברק. הוא מבוגר ממך ב־19 שנים, והשבוע הטיף לפרץ שהוא שייך לעשור הקודם. מעניין איך הוא מצדיק את הלהיטות שלו לחזור לפוליטיקה, לאיזה עשור הוא משייך את עצמו.
הייתי מזכירה להרצוג שהוא ממילא נכנס לקמפיין בלב חצוי. עייף, חסר התלהבות. הפנים שלך הם כמו ספר פתוח, הייתי אומרת. אפשר היה לראות שאתה חסר סבלנות, שבסתר ליבך ידעת שאתה עומד להפסיד. לפעמים היו רגעים שחשבת - אולי זה בכל זאת ילך. תראו איך מקבלים אותי בכל מקום, איזו אהבה נותנים לי. אבל אתה כבר לא ילד. יש לך ניסיון יותר מלכל חברי הכנסת ביחד. אתה יודע כמה משכרים ומשקרים המפגשים האלה.
אז קח צעד אחורה. אף אחד לא יראה את זה כחולשה. להפך. חכה בשקט עד שנדע מי נבחר, ותעמיד לרשותו את שירותיך הטובים. את הרעיון של הגוש הגדול ופריימריז פתוחים תצטרך עכשיו לגנוז. יש בעל בית חדש. אם תקדם את זה בהתלהבות גדולה מדי, יאשימו אותך בחתרנות.
יש מי שיעשו את העבודה בשבילך: לבני, שזה הרעיון שלה, וברק, המועמד שלא התמודד בכלל אבל הוא ללא ספק המפסיד הגדול של הבחירות האלה. אם ברק חשב שלא יצטרך להתלכלך בתוך המפלגה וייקרא אח"כ לעמוד בראש הגוש - זה כנראה כבר לא יקרה. פרץ לא פראייר. וגם גבאי לא בא כדי להכשיר לברק את הקרקע.
אז לך אחורה, בוז'י. כשכמעט 90% מהמצביעים אומרים שאתה לא רלוונטי, אין לך אופציה אחרת.
הוא עוד ישוב
ולא רק הרצוג. בימים הקרובים יעשו שני המועמדים את כל מה שניתן כדי לקבל את תמיכתם של המתמודדים שהפסידו. הפער בין פרץ לגבאי בסיבוב הראשון הוא לא מספיק גדול, ופרץ כבר מיצה את מרבית מצביעיו בסיבוב הראשון. מה שבולט בבחירות האלה הוא שפרץ קיבל פחות ממה שציפה, וגבאי קיבל יותר, הרבה יותר מ־4,000 קולות המתפקדים שפקד.
קשה לחזות מי יזכה ביום שני. לצידו של גבאי עומד המומנטום. התנופה. הרוח החדשה. האשליה - או הבשורה - שמגלם בתוכו משהו חדש. מצד שני עומד פרץ וניסיונו הרב, התפקידים שמילא, כולל תואר סגן ראש ממשלה ושר הביטחון לשעבר. אבל כך גם החשבונות שיש לאנשים איתו, התחושה שהוא מביא איתו את כל מה שאנשים לא אוהבים במפלגה.
העלייה לרגל כבר החלה. הראשון שהביע תמיכה בפרץ היה יו"ר ההסתדרות, אבי ניסנקורן, שפרץ תמך בו בהתמודדות על ראשות ההסתדרות. יו"ר הסיעה מרב מיכאלי הודיעה גם היא על תמיכתה בפרץ. גם לשלי יחימוביץ' וסתיו שפיר יש תומכים רבים. יחימוביץ' הודיעה על תמיכתה בגבאי אתמול, ואפילו הבטיחה שתפעל בימים הקרובים לבחירתו, ואילו שפיר ככל הנראה תצטרף אליה. איתן כבל לא מיהר להביע תמיכה באיש. אראל מרגלית והרצוג הם דמויות מפתח, אבל בניגוד למה שנוטים לחשוב, התמיכה של המחנה שלהם לא תהיה אוטומטית.
מה שבטוח, זה הולך להיות קרב צמוד. המפסידים הגדולים הם כאמור ציפי לבני, שפרץ מבחינתה הוא הבחירה הגרועה ביותר, ואהוד ברק. ביום רביעי מיהר ראש הממשלה לשעבר להביע את תמיכתו בגבאי. אף אחד לא נפל מהכיסא, למרות הנטייה הכללית ליפול מכל מה שברק מצייץ או אומר. בחירתו של פרץ תגנוז את חלומו של ברק לחזור למפלגה כמושיעה. בחירה בגבאי, בחוסר ניסיונו והנטייה של המפלגה לערוף את ראשיה - מותירה לו עוד סיכוי.
איך אמר לי השבוע בכיר במפלגה? הוא עוד יחזור. את תראי. עד הבחירות ברק יחזור.
מפוצלת לנצח נצחים
ביום ראשון, בוועדת השרים לחקיקה, נדונה יוזמה של בנט לשריין חוק יסוד: ירושלים, לפיה לא ניתן יהיה לוותר על שטחים בירושלים ללא רוב של 80 ח"כים לפחות. חוק זהה לזה הגיש ב־2007 ח"כ גדעון סער, ועליו כבר היו חתומים ראש הממשלה, אדלשטיין, ארדן, שטייניץ, אלקין וכחלון. החוק לא קודם, ולפני כמה שבועות התעורר בנט - אולי בתגובה לחוק הלאום שמקדם נתניהו - וביקש להעביר את החוק בהליך מזורז.
אלא שתוך כדי דיון ביקש אלקין, השר לענייני ירושלים, שהנוסח הסופי יהיה בהסכמה איתו. קמה מהומת אלוהים. יו"ר הוועדה, איילת שקד, הייתה בטלפון עם בנט שהתעקש שתביא את ההצעה להצבעה גם אם הליכוד יצביע נגד.
שרי הליכוד נזעקו: נצביע בעד החוק, אמרו, בתנאי שזה יהיה בהסכמות איתנו. מזכיר הממשלה, צחי ברוורמן, השתמש בזכות הווטו שיש לראש הממשלה ועצר את הדיון. וכך נולד קמפיין קצר־יום של יו"ר הבית היהודי, לפיו הליכוד נגד החוק, כי נתניהו רוצה לנהל משא ומתן על ירושלים. מיותר לציין שהקמפיין לא תפס. מה לעשות, קשה לשכנע את הציבור שאלקין יחלק את ירושלים. עוד באותו יום התקשר בנט לאלקין והוחלט לשבת ולהגיע לנוסח מוסכם.
הסיפור מראה עד כמה גדול המתח בין הליכוד לבית היהודי. בנט מחפש בכל דרך להיבדל ימינה מהליכוד ולייצר התנגשויות, וכל אירוע שניתן לפתור בחמש דקות, הופך לסכסוך קולוסאלי.
זה לא עומד להיפסק. יציאתו של הרצוג מהמשחק בעבודה מורידה מהשולחן את האופציה של הצטרפות המחנה הציוני לממשלה. לא פרץ ולא גבאי מתכוונים להיכנס אליה. נתניהו מבין שהמבנה הקואליציוני כפי שהוא - זה מה שיש. הוא לא יכול לוותר על אף אחד ממרכיביו. לא על הבית היהודי, לא על כולנו, בטח לא על החרדים. גם השותפים מבינים זאת, ובחודשים הקרובים נראה את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב: לסחוט.
קרוב רחוק
בשבוע שעבר פורסם כאן כי ראש הממשלה יהיה הנואם המרכזי בוועידת "כלכלה ועסקים" של עיתון "המודיע", שתתקיים ביום ראשון הקרוב. זו הייתה אמורה להיות המחווה האולטימטיבית אחרי כל פרשת ביטול מתווה הכותל וחוק הגיור. אלא שביום רביעי האחרון הפתיע נתניהו את ראשי העיתון, והודיע שלא ישתתף בגלל שינויים בלוחות הזמנים. אנשי המודיע לא ויתרו. הם הציעו שנאומו של רה"מ יתקיים בכל שעה שתהיה נוחה לו, אבל הסירוב היה סופי ומוחלט. הטענה כי מדובר באילוצי זמן לא התקבלה אצל העסקנים החרדים. חלקם סבורים כי נתניהו החליט לתפוס מרחק ולהשתחרר מחיבוק הדוב שלהם. בחוגים הקיצוניים משוכנעים שנתניהו נכנע ליהדות המתקדמת בארה"ב.
מרגע שזה התפרסם, נפתחה בפני שניים מהשרים שמאתגרים את נתניהו - שר התחבורה ישראל כץ ושר החינוך נפתלי בנט - הזדמנות לכבוש את הקהל החרדי ולנסות להכשיר את הדרך למהלכים עתידיים. בנט, שהתחייב תחילה לראיון אחד על אחד בוועידה עם מנחה האירוע, התחרט והחליט ללכת על בטוח. הוא ביקש לשאת נאום ללא שאלות. כך הוא מקווה כנראה לעקוף את האפשרות להתעמת עם קושיות בנושא הגיור והכותל.
הוא בכל זאת למד משהו מראש הממשלה.
