החלטת אונסק"ו ביום שישי להכריז על מערת המכפלה בחברון כעל אתר מורשת פלסטיני עוררה בישראל תגובות שנעו בין זעם לגיחוך, ובצדק. הקשר היהודי למערת המכפלה הוא בן אלפי שנים, והחל שנים רבות לפני שהאיסלאם בא לעולם.
המקרא, ובעקבותיו המסורת היהודית, מספרים על שלושה מקומות שאותם קנו אבותינו בכסף מלא. מערת המכפלה והשדה שבו היא מצויה נקנו על ידי אברהם בארבע מאות שקל כסף מאת עפרון החיתי. חלקת השדה שבה נקבר יוסף בשכם נקנתה על ידי יעקב אבינו מאדוני הארץ במאה קשיטה. המקום שעליו הוקם בית המקדש, הר הבית, נקנה על ידי דוד המלך מאת ארוונה היבוסי בשש מאות שקלי זהב.
לאורך הדורות ייחסו יהודים חשיבות גדולה דווקא למקומות אלו, בין היתר על הרקע הזה. אומנם ארץ ישראל כולה, מהים עד הנהר, הובטחה לעם ישראל, אולם שלושת המקומות הללו נחשבו תמיד למיוחדים. אלו המקומות שעם ישראל כולו קיבל אותם כביכול בירושה.
אנשי מדע הדתות וחוקרי מיסטיקה ורוחניות מתקשים מאוד בהגדרת המושג "קדושה". לאנשי תורת הסכסוכים, המוכרת גם כתורת המשחקים, יש תשובה מאוד לא רוחנית לשאלה הזו. לדעתם, לפחות בחלק מהמקרים, קדושה זה אותו סיפור שאנחנו כעם או כקבוצה חברתית מספרים לעצמנו כדי להציב קו אדום בנושא כלשהו. כאשר משהו הוא "קדוש" אנחנו לא מסוגלים לוותר עליו גם אם אנחנו מאוד רוצים. אפשר להסכים לצורת ההסתכלות הזו ואפשר לחלוק עליה, אבל אי־אפשר לחלוק על התפקיד המשמעותי שממלאת הקדושה במאבקים, ובמיוחד במאבקים לאומיים.
המאבק על זכותו ההיסטורית והעכשווית של עם ישראל על המקומות שהם ערש לידת העם היהודי מתנהל בין שני צדדים שונים מאוד. צד אחד, הצד הערבי־פלסטיני, יודע לקדש את הדברים החשובים לו. הצד השני, הצד היהודי־ישראלי, מתנהל באופן שמשדר ששום דבר איננו קדוש. ברגע שמדינת ישראל, כנציגתו של העם היהודי, מוכנה להעלות לשולחן המשא ומתן סוגיות כמו הריבונות והמעמד של הר הבית ומערת המכפלה — השדר לפלסטינים ולעולם כולו הוא ברור מאוד. שום דבר לא באמת קדוש לנו.
כאשר בצד אחד מכוונת כל מערכת החינוך לחיזוק מעמדה הקדוש של הזכות על הארץ, ואילו בצד השני דיבור על זכותנו בהר הבית או במערת המכפלה נחשב "הדתה", אנחנו מפסידים במערכה עוד לפני שהיא בכלל החלה. במציאות כזו הפלא איננו על קבלת ההחלטה באונסק''ו. הפלא האמיתי הוא כיצד עד היום לא התקבלה ההחלטה הזו.
