חמישי 23 בנובמבר 2017
ידיעות אחרונות
מתוך הסרט הטורקי 'מלון המולדת', 1986
7 לילות • 11.07.2017
חצי פנסיון
'מלון המולדת' של הסופר הטורקי יוסוף אטילגן הוא מסוג הספרים שמכריזים על עצמם: אני ספרות!
אריק גלסנר

מלון המולדת // יוסוף אטילגן - מטורקית: שרון שדה - הקיבוץ המאוחד - 151 עמודים

האמת היא שג'ויס לא אהב את הקורא, כפי שצריך לאוהבו", כתב ב־1986 הסופר והמבקר הבריטי מרטין איימיס במסה על הוצאה מחודשת של 'יוליסס'; מסה שהפכה להיות טקסט עקרוני על - ונגד - "ספרים קשים". ב־2002, במסה עקרונית אחרת באותו נושא בדיוק, Mr. Difficult שמה, התנער גם ג'ונתן פראנזן מהמסורת "הקשה" הזו. פראנזן מחלק את הספרים לשני סוגים: ספרים מהסוג הראשון אדישים להנאת הקורא (והוא מונה כמה כאלה, שמעולם לא הצליח לסיים: 'מובי דיק', 'דון קיחוטה', 'האיש בלא תכונות', 'ארוחה עירומה' ועוד); ואילו בספרים מהסוג השני נכרת חוזה בין הכותב לקורא, והכותב אכן אוהב את הקורא, כפי שהמליץ איימיס.

אני מזדהה עם העמדה העקרונית של איימיס־פראנזן. זו עמדה שמזכירה לנו שטוב אמנם שספרים הם לעיתים "חשובים", אבל תפקידם תמיד להיות גם מהנים. העמדה הזו חשובה גם משום שאומריה אינם חשודים באי־אהבת ספרות, בבורות או בשטחיות, ואף אינם נושאים את דברם מעמדה מתריסה וילדותית של הבור והשטחי. פראנזן עצמו, כמובן, מדגים כמה העמדה הזו יכולה להיות בעייתית. הוא עושה זאת במסה עצמה, שבה הוא מציג גם דוגמאות לספרות קשה שבכל זאת משתלם להתגבר על הקושי שבה (בראש ובראשונה פרוסט). והוא מדגים זאת בכתיבתו הספרותית, ברומן האחרון שלו, 'טוהר', רומן מהנה מאוד לקריאה אך נטול חשיבות הגותית נראית לעין.

 

'מלון המולדת' הוא דוגמה אופיינית לספר "קשה". הרומן הטורקי הזה, שראה אור ב־1973, הפך את מחברו ל"אבי הרומן המודרני הטורקי" (כך למדתי מאחרית הדבר המעניינת של נגה אלבלך ושרון שדה), שכן יוסוף אטילגן כותב בטכניקות השואבות השראה ממודרניסטים מערביים כמו ג'ויס ופוקנר. זהו סיפור בגוף שלישי על זבֶּרְגֵ'ט, מנהל מלון בן 33 בעיירה טורקית. הוא נמשך לאחת מאורחות המלון שלנה בו לילה אחד ומצפה בכיליון עיניים לשובה. כשהיא לא מגיעה לבסוף, זברג'ט, שהיה מעורער כפי הנראה גם קודם לכן, נסדק ומתפורר. הוא רוצח את עובדת המלון היחידה, סוגר את שערי המלון ומשוטט בעיירה בהמתנה לא ברור למה, אולי למשטרה.

זהו קו העלילה הראשי, אבל לא זה הספר (במסתו המוזכרת מתמצת איימיס באופן משעשע את עלילת 'יוליסס' בשתי שורות). אטיליגן רצה לומר כאן משהו על הבדלי מעמדות (זברג'ט הוא בן לענף נחות, לא־לגיטימי, של משפחה אמידה שבבעלותה המלון), ועוד יותר מזה - על ניכור וזרות ותחושת חוסר משמעות (לכן היו שהשוו את הרומן ל'הזר' של קאמי). גם על מעמסת החירות האנושית רצה הסופר לומר דבר־מה (זברג'ט נחרד תדיר משלל האפשרויות שעומדות בפניו לפעולה). התמות הללו, אגב, לא תמיד נמסרות בעידון ובעקיפין.

אבל העיקר ברומן הוא הצורה. הסגנון כאן מבליט את עצמו. אטילגן מתאר את פעולותיו של גיבורו בנוקדנות עילאית ("העביר לז'קט החדש את מה שהיה בכיסים של הז'קט הישן: לכיס ימין את המפתח של החדר שלנה בו האישה שבאה ברכבת שהגיעה באיחור מאנקרה וממחטה, לכיס שמאל את המפתח של דלת המלון, חפיסת סיגריות וקופסת גפרורים, לכיס הפנימי את מפתח הכספת וקוצץ הציפורניים"). הוא קוטע, לעיתים, את רצף הסיפור בסוגריים, ובתוכם, לעיתים, סוגריים נוספים. הוא גולש, ללא התראה, מתיאור פעולות של הגיבור לתיאור הזיות, מחשבות, חלומות שלו. הוא עובר לעיתים מתיאורי ההווה לתיאורי עברו של הגיבור, גם כן ללא התראה. חלק מרצפי המחשבה של הגיבור מופיעים ללא פיסוק, כמו על מנת להמחיש את שטפם. והכל נעשה מתוך ניכור - לא של הגיבור הפעם, אלא של הסופר כלפי דמויותיו.

 

זה ספר שכמו זועק ל"מביני עניין" ול"מומחים": אני ספרות! "ג'ויס", כתב איימיס בשנינות, "יכול היה להיות הילד הפופולרי ביותר בבית הספר, המצחיק ביותר, החכם ביותר, הנחמד ביותר. והוא הפך להיות חיית המחמד של המורה (teacher’s pet)". 'מלון המולדת' נכתב ללא ספק על ידי סופר שרוצה להיות חיית המחמד של המורים, כלומר של שוחרי הספרות הקשה המודרניסטית.

 

יש בספר הזה משהו טורד מנוחה. אמנם בעוצמה פחותה בהרבה מזו שכיוון אליה כנראה הסופר, אבל בכל זאת. יש בו רגעים של יופי, גם בסגנון הלא־מזמין שלו. ובכל מקרה, טוב עשתה ההוצאה שתירגמה את ספרו של אטילגן ואיפשרה לקהל העברי להכיר יצירה שנחשבת מאוד בארצה; ארץ שחשיבותה, בפרט לנו כישראלים, גדולה, אך תרבותה לא מספיק מוכרת. טוב עשתה ההוצאה שתירגמה את הספר גם משום שייתכן שקוראים אחרים, שאינם המבקר הזה, ייהנו ממנו. אני התקשיתי. •

 


פרסום ראשון: 11.07.17 , 14:00