חמישי 23 בנובמבר 2017
ידיעות אחרונות
דנה
7 ימים • 11.07.2017
הזמן האפור
המטרה: לצלוח את יום ההולדת ה–46 ° האמצעי: התקף אלרגיה חמורה ° בקרוב אגיע רחוק
דנה ספקטור | איור: הילית שפר

לאישה שפותחת לי את הדלת אין גבות. כלומר, היו פעם גבות, אבל היא מרטה אותן דק־דק, כך שכל מה שנשאר שם הוא פס אפרוחי וקלוש כמו של בובת חלונות ראווה. "תיכנסי", היא אומרת בתנועה רחבה ושולחת זרועות ארוכות ורזות מאוד מתוך הגלבייה הכתומה שהיא לובשת. אני מצייתת לה ונכנסת, למרות שכל הגוף שלי מאותת לי לברוח משם.

 

באתי אליה כדי לקחת תרומה של בגדים. מישהו פירסם בטויטר שיש משפחה במצוקה, אין להם אוכל וצעצועים לילדים, לאמא אין אפילו חליפה אחת טובה שתוכל ללבוש לראיונות כדי למצוא סוף־סוף עבודה נורמלית, ואני לא חיכיתי אפילו דקה לפני שהתנדבתי. הבחור מהאגודה שיבח אותי מאוד, כתב לי שאיזו צדיקה אני. אבל רק אני ידעתי את האמת: אני לא עושה את זה מטוב לב, או לפחות לא רק מטוב לב, אני עושה את זה בשבילי.

 

בכל פעם שאני חושבת על איך בקרוב מאוד אהיה זקנה, בכל פעם שאני שוב מתמסרת לבלוז היום הולדת הזה, אני ישר מכריחה את עצמי למצוא איזושהי התרמה שאני יכולה להתגייס אליה. כשאני מתנדבת לסדר לילדה שהתייתמה משני הורים סקייטבורד בחינם פתאום קורה נס, אני שוכחת מהגוף המתבלה והופכת כל כולי לנשמה, לנפש אחת חזקה, מלאת שמחה ויכולת. זו אותה הנשמה שהייתה לי תמיד, אותה הנשמה שבנתה את בית העץ בחצר בגיל תשע עם יעל, אותה הנשמה הצעירה שפיתתה כלב מדובלל שהיא מצאה בשיחים אחרי הצופים לבוא איתה הביתה באמצעות סלייס של פיצת זיתים. זאת בעצם הדרך היחידה שאני מכירה להימלט מהמחשבות האלו של "איך לעזאזל נהייתי אישה בגיל העמידה?" לתת, לתרום, לפעול אך ורק מהנפש. נפשות לא מזדקנות, בפנוכואים של בני אדם לא מתקמטים, את יכולה להיות כל־יכולה וחזקה גם בגיל 80 אם רק תמשיכי להפעיל את הנפש.

 

נדמה לי שגם האישה שמולי עלתה על הטריק הזה, ולכן מיהרה לענות ליוזמת הגיוס שהעליתי ברשת. כתבה לי בתוך דקה: "יש לי שקית עם בגדי מעצבים מדהימים בשבילך". היא ידעה שלאנשים שבאים לאסוף את הבגדים היקרים והישנים שלך לא אכפת בת כמה את. הם מסתכלים לך ישר בעיניים, ישר בחיוך ובלב הטוב והחזק שלך.

 

רק כשאני יוצאת לרחוב אני מתפנה לבדוק את תכולתו של השק שבידי. שם, מקופלים בתוך עצמם וישנים כמו תינוקות רכים מבד, מחכים לי כל בגדי המעצבים של האישה, יפים בדיוק כמו שהיא הבטיחה.

 

אני מדמיינת אותה עומדת לבדה בסלון, אורזת ומקפלת את כל החלומות שלה. הנה השמלה האדומה הארוכה שכבר לא אלבש לדייט עם אף אחד והנה חליפת החצאית שלבשתי פעם לפרזנטציות לפני שלשתות עם עצמי אספרסו בפיצוצייה הפך להיות הפגישה היחידה שלי בבוקר, וזה מבהיל אותי כל כך שאני דופקת ספרינט עד קצה השדרה של רמת־אביב הישנה ולא נרגעת עד שמונית נעצרת לידי כמו כרכרה ולוקחת אותי משם.

 

 

כל זה גורם לי לחשוב, מה לקח ממני הזמן? מה הוא שדד ממני בלי שאפילו הבחנתי? הדבר הראשון שאני חושבת עליו זה ביטחון עצמי. ולא שהיה לי אי פעם אחד כזה, לא בגיל 17 ולא בגיל 30, אבל כן היו לי פרצים. מין רגעים כאלו שבהם נראיתי לעצמי מושלמת וכוסית־על וחכמה, סוג של וונדר וומן שמי יכול עליה. את זה השנים גנבו ממני, את היכולת הזאת לעמוד מול מראה כשאני לבושה נהדר ולהרגיש שאני הולכת לזמבר את הצורה של הערב הזה.

 

כי היום זה תמיד יחסי, נכון? אני נראית טוב בהשוואה לגרוטאה שחשבתי שאהיה בגיל 40, או נראית טוב, אבל לכי תדעי מה תחשוב עלייך איזו פיה כחולת שיער בת 25, איך היא תגחך בפה מלא בפירסינג על שמלת האייטיז שלך. לא משנה כמה אלכוהול אשתה, אני תמיד אזכור שאני פגיעה, שאני שברירית. הזמן הוריד גם אותי על הברכיים, ולכן אני תמיד אצפה למישהו שיסתכל עליי ויסנן לאשתו, "שכבתי איתה פעם, היית מאמינה? איך התקלקלה זאתי".

 

"זה רק חוסר הביטחון שלך", רן אומר, אבל אני יודעת שזה נכון, שגם אם זה עוד לא קרה לי, זה יקרה בוודאות. יגיע הרגע שבו אני כבר לא אוכל להשתמש בכל מה שירשתי מאמא שלי כדי להקסים או כדי להשיג את רצוני. יגיע הרגע שבו כל מה שיהיה לי זה הבפנוכו שלי, והוא יצטרך להיות חלק וזקוף לפחות כמו שהוא היה כשהייתי הילדה השובבה הזאת עם בית העץ.

 

רק שזה קשה, כי לכי תשמרי על הבפנוכו שלך חתיך, כשכל מה שאת חושבת עליו שבוע לפני היום הולדת שלך זה שמכאן והלאה זה הכל בירידה, איך אחרי זה צפויות לי שנות ה־50 ואחרי זה ה־60 וה-70, וגם זה אם אלוהים יחליט להתעלם מהעישון שלי. ואני אף פעם כבר לא אהיה בריאה וצעירה כמו היום, זאת תחילת הסוף, תחילתו של הזמן האפור, הנכנע.

 

זה הבפנוכו, הבפנוכו הארור, זה שלא חשבתי עליו יותר מדי כל עוד היו לי הגוף והעלומים וכל הזיקוקין דינור שלי. זה שתמיד זילזלתי בו, שאמרתי: "אלף טיפולים פסיכולוגיים לא הרימו לי את הביטחון כמו לצאת לבר בשמלה אדומה ולחזור עם הצעות מעשרה מחזרים". ומה יש לי בפנים? המון אהבה, זה בטוח. את זה דווקא כן הצלחתי לשכלל דרך האמהוּת, את יכולת הנתינה והטיפול והנכונות לעזור שלי. אבל כל האהבה הזו לא ממש מחזיקה כשהיא הולכת רק לאחרים, על עצמי דווקא די התקמצנתי. ועכשיו נדמה לי שאני מין מחזה בלהות: מבנה נפשי של בת 17 ספוגת שנאה עצמית, שמולבש על גוף של גיברת בת 40.

 

כי הזדקנות זאת מלחמה, בין הלקבל ולהשלים ובין הלא לוותר עדיין. את כל הזמן חייבת להזכיר לעצמך שזה אוטוטו מגיע כדי שלא יתפסו אותך עם המכנסיים הקצרים מדי מופשלים למטה. ומצד שני, אסור לוותר יותר מדי, כי אני מזדקנת טרם זמני, זה מה שקורה עכשיו, מרוב מחשבות על המוות אני בקושי בחיים. "אני לא יודעת איך לנהל את זה", אני אומרת לרן. "מה יש לנהל?" הוא מתפלא, "זה בסך הכל בלוז יום הולדת. את תראי שתרגישי יותר טוב כשאני אתן לך את המתנה הראשונה ושבוע ההולדת שלך יתחיל".

 

 

כבר באותו יום אחר הצהריים אני מקבלת מתנה, רק לא אחת שציפיתי לה. זה מתחיל בתחושה שאני חייבת לגרד את כל העור שלי ממני, ומהר מאוד הגוף שלי מתכסה בחברבורות בולטות בצבע אדום מבהיל. חשבתי שהקמטים על המצח זו הבעיה הכי גדולה שלי, זה היה לפני שנראיתי כמו חציל בלאדי מנומר שמישהו חרץ במרכזו שני סדקים. "זו אלרגיה", רן אומר. "את חייבת ללכת למיון". אבל אני לא מקשיבה לו. לא בא לי ללכת למיון ולחכות בתור ולדאוג לעצמי בכלל, מה גם שהבטחתי למאיה שאני אלך איתה לבזאר שהיא מתכננת להרים בהבימה.

 

אני די מצפה שאני אלך לנוח קצת ואתעורר חדשה לחלוטין, אבל כשאני קמה אני מגלה שזה עוד יותר גרוע. עכשיו הכתמים שלי כבר מכסים את הרגליים. אני ממשיכה להילחם בזה, ממשיכה לשכנע את עצמי שזה לא באמת קורה, שהנה אני נושמת. הרי כבר חטפתי התקף אלרגיה חמור בעבר, זה היה אחרי שאכלתי שני קיווי, ובן הזוג שלי אז נאלץ להזמין אמבולנס ולקחת אותי לבית החולים, שם תקעו לי מזרק היישר למפתח הלב, חוויה שאני לא אשכח אף פעם.

 

ואז אני נזכרת שכבר כמעט מתתי לפחות עוד שלוש פעמים. פעם אחת בגיל חמש, כשדמיינתי שאני בת ים ושחיתי ממש עמוק עד שכבר הרגשתי שאני חלק מהים וטוב לי להיות ככה. ממש כעסתי כשיד גברית שעירה משכה אותי בצוואר וצעקה: "יש פה ילדה, של מי היא? אלוהים".

 

ועוד פעם אחת ביפן, כשאכלתי בטעות שלוש עוגיות חשיש מתוך שכנוע שמדובר בבראוניז, ונכנסתי לכזה טריפ רע שראיתי אנשים מסביבי הופכים לציפורי טרף ואז נרקבים. והייתה גם הפעם ההיא בתאילנד, כשהייתי בת 23 ולקיתי בדנגי פיבר, שזו קדחת קטלנית שמקורה בעקיצת יתוש. "ובכל אחת מהפעמים האלו ניצלתי בזכות רגע אחד שבו חשבתי, 'זה הסוף? לא, אני לא מוכנה שזה יהיה הסוף'", אני חושבת, "לא משנה כמה שנאתי את עצמי באותה תקופה, כמה חשבתי שאין לי שום עתיד".

 

אולי אין כמו קרבה למוות כדי להבין עד כמה את בעצם לא קרובה בכלל למוות, עד כמה זה לא אבוד עד שהקברן עומד מעלייך וקורא פרקי תהילים. אני אמשיך להיאבק לשמור על הנשמה שלי חלקה ויפה ולא אוותר ואהפוך מרירה על הזמן ששדד אותי, גם בימים שמישהו יתלחשש באוטובוס מאחוריי, "תראה איך היא גוררת רגל". כזאת זקנה אני אהיה, מישהי שלא משנה מה, לא מוכנה להיכנע לפחדים.

 

 

כשאני חוזרת מהמיון אחרי שקית אינפוזיה של סטרואידים, אני נראית נפלא. כלומר אני עדיין מנומרת, עדיין מזכירה קצת את מיטלוף, אבל מה שכל כך יפה בי זה שאני בחיים. ואין דבר יותר לוהט מזה, מאמא שזה עתה חזרה מאשפוז ובכל זאת עולה על מונית כמו נמרה כדי ללכת לעזור לבת שלה במכירות בבזאר שלה.

 

כל עוד יש לי אנרגיה לזה, המוות מוזמן לדפוק יו־טרן מלכותי. ולא שאני מתה על המספר הזה, 46, יש מספרים יותר אסתטיים, 29 עולה לי לראש, אבל גם 35 סבבה, זה פשוט שאולי זו החומה היחידה שמפרידה ביני לבין הסוף: אני לא מוכנה לוותר לעצמי.

 

spectorit@gmail.com

 

 

 


פרסום ראשון: 11.07.17 , 22:43