ההזדמנות האחרונה

אני עדיין זוכר את הרגע שבו חזרתי הביתה מחנות התקליטים השכונתית עם העותקים של Use Your Illusion 1 ו־2 של גאנז אנד רוזס. בעורף כבר נשפו הכוחות העולים מסיאטל, שהציעו רוק רזה עם אג'נדה חתרנית ומורשת של פאנק פרוע, אבל בן ה־15 שהייתי אז קרע את הצלופן מעטיפות הדיסקים, רץ על המילים הצפופות שבחוברת, ונכבש שוב בצליל הבומבסטי של אקסל רוז, סלאש וחבריהם.

גאנז אנד רוזס של 1991 הייתה להקת הרוק הכי גדולה בעולם. אולי גדולה מדי. וכמו עשרות מיתולוגיות רוק לפניה, גם היא קרסה לתוך עצמה. הקליפים שהתפוצצו על מסך ה־MTV מלוס־אנג'לס ועד לכרמל אמנם הוסיפו מעריצים חדשים, אבל הכסף הגדול שהגיע החריף את מלחמות האגו בין החברים עד שהכריע אותם.

כשהם הגיעו לפארק הירקון בפעם הראשונה ב־1993 התייצבתי בשמחה. למרות שקילומטראז' ההופעות שלי היה קצר באותם ימים והייתי נוח להשפעה, הבנתי במהרה שעל הבמה שמולי החלום שלי מתנפץ לרסיסים. אני די בטוח שגם רוז, סלאש וחבריהם זוכרים שהם שברו שם לחלקנו את הלב, וכמו כל בעל עסק שמבין מה לקוחותיו רוצים, עכשיו הם חוזרים כדי לתקן.

הסיפור של גאנז אנד רוזס יכול היה להסתיים כמו עוד הערת שוליים עגומה בתולדות הרוק. אבל 30 שנה אחרי אלבום הבכורה המכונן שלהם – שעדיין נשמע טרי ומדמם כמו אז — ואחרי טריליון ואחד ריבים מיותרים, הם הבינו שזה כנראה הצ'אנס האחרון שלהם – ושלנו – לחוות שוב את ההתרגשות הזו של לשמוע שיר רוק בלתי נשכח יחד עם עשרות אלפי אנשים בפארק. מתיעוד הסיבוב הנוכחי שראיתי ברשת, עולה שהם באמת נהנים לשחזר את ימי הזוהר שלהם. בעוד יומיים הם יאפשרו גם לנו לעשות את זה.