yed300250
הכי מטוקבקות
    ׳“׳ ׳” ׳§׳•׳₪׳œ
    המוסף לשבת • 13.07.2017
    שיחות שלום
    משא ומתן בין ישראל לפלסטינים אין, אבל מדי יום שלישי רות דיין בת ה–100 מתיישבת לדבר בסקייפ עם חברתה הטובה ביותר, המשוררת הפלסטינית ריימונדה טוויל, אמה של סוהא ערפאת אחרי 50 שנות היכרות לא מפתיע כי שתיהן מסכימות שכל עוד הכיבוש נמשך לא יהיה פתרון לסכסוך בין העמים, ורות דיין אף מצהירה: אני כבר לא ציונית "המדינה הזו הולכת לאבדון, אבל לא הייתי גרה בשום מקום אחר בעולם"
    נחמה דואק | צילום: דנה קופל

    שתיהן נולדו כאן, שתיהן אוהבות את חבל הארץ המסוכסך הזה, שתיהן תומכות נלהבות בשלום. והן החברות הכי טובות כבר 50 שנה. האחת היא סמל ישראלי בלתי מעורער, רות דיין. האחרת היא העיתונאית, המשוררת והפעילה הפלסטינית ריימונדה טוויל, אמה של סוהא ערפאת. אלמנתו של דיין מול חמותו של ערפאת.

     

    רות גרה בתל אביב בדירה שכל סנטימטר בה מכוסה במזכרות, תמונות וחפצים. ריימונדה גרה במלטה, יחד עם בתה סוהא והנכדה זווהא ערפאת. לאחרונה נפגשו שתי הנשים המרשימות הללו לפני חצי שנה בביתה של ריימונדה, וכמעט מדי שבוע, בימי שלישי, הן משוחחות באמצעות סקייפ. על הילדים, הנכדים, ספרות, סרטים וגם על השלום ושברו.

     

    דיברתי איתן לרגל צאתו לאור של הספר "ידידות בלתי אפשרית" שכתב אנתוני דוד. הספר הופיע תחילה באנגלית לפני שנתיים, ועכשיו תורגם לעברית. הוא מתאר את שנות החברות ביניהן ותוך כדי גם מביא את סיפורי חייהן.

     

    החברות שלהן החלה לפני 50 שנה בדיוק. דיין, שהייתה כבר באותן שנים דמות ציבורית ופעילה מאוד, הגיעה לביקור בשכם. היא ביקשה להיפגש עם קבוצת נשים על מנת לקדם שיח ודו־קיום. ריימונדה שאז הייתה עיתונאית צעירה ומובילה, בת 27, ניגשה אליה. "היא סיפרה לי שיש קבוצה של עשרה אנשים שתקועים על גשר אלנבי, ולא נותנים להם לעבור. ביקשה שאשתמש בקשריי לסייע להם, ועשיתי זאת. מאז נפשנו נקשרה אחת בשנייה. מדברות על הכל, וגם על המצב. היא אישה תוססת, מלאת חיים, יפהפייה, יש בה משהו מרתק. אחרת זה לא היה מחזיק כל כך הרבה שנים. ביקרתי אותה פעמיים במלטה, נפגשנו גם בארה"ב, ואני מקווה שהיא עוד תגיע לבקר אותי בישראל", אומרת דיין.

     

    דיין עם טוויל. "מה זה אם לא דו־קיום?"
    דיין עם טוויל. "מה זה אם לא דו־קיום?"

     

    "אני מאוד רוצה לבקר ואנסה להגיע לראות אותה", אומרת טוויל בת ה־77, בשיחת טלפון ממלטה, שמתנהלת בבליל שפות מרתק של עברית, אנגלית וערבית, כשריימונדה קופצת משפה לשפה. "כן, אני מודעת לזה שהיא בת 100 והזמן לא משחק לטובתנו. אבל מאז שערפאת מת, לא הרגשתי שאני רוצה לבוא אליכם". טוויל, שנולדה בעכו, מדגישה שהיא יודעת עברית אבל אין לה כל כך עם מי לדבר בה. "עם רות אני מדברת אנגלית דווקא, זו מבחינתה שפת האם שלי", היא אומרת.

     

    עם פתיל קצר

     

    רות דיין שוקעת בכורסת העור העמוקה שלה. "כל היום אני נחה", היא אומרת בתסכול, "זה משגע אותי. אני, שכל החיים רק התרוצצתי והייתי נשואה לעבודה שלי בחברת משכית (חברת הבגדים המיתולוגית שדיין הקימה ושימשה מנכ"לית שלה במשך עשורים - נ"ד). היום אני נאלצת לשהות רוב היום בבית. הגוף בוגד בי". ואכן, בגיל 100 בגידתו מרה לעומת הצלילות מעוררת הקנאה של מוחה. זוכרת כל פרט מידע שעבר לידה או דרכה. נכון לגבי 90 שנה אחורה ונכון לאתמול בבוקר. וכן, היא עקבה מקרוב אחר הפריימריז בעבודה ואפילו אירחה בביתה לבקשת בתה יעל את המתמודד, עמיר פרץ.

     

    "אמרתי לו שאני לא חברת העבודה, כי אני בכלל ממקימי מרצ, אבל הוא חשב שמילה ממני חשובה, שדעתי נחשבת עדיין", אומרת דיין. כעת היא שואלת שלל שאלות סקרניות על הכוכב החדש בשכונה - אבי גבאי. מנגד על ראש הממשלה, בנימין נתניהו, יש לה דעות מוצקות: "אני מכירה אותו היטב גם בלי להכיר אותו אישית, ועוקבת אחריו. אין לו שום כוונה לעשות שלום, וחבל. לפני איזה זמן ממש כעסתי עליו. נפגשנו בטקס לכבוד מפקדי צה"ל בעבר בצפון והוזמנתי לטקס. הוא לחץ את ידי ואמר – לא ידעתי שמשה לחם בצפון. הייתי בהלם. אתה ראש ממשלה ולא יודע את זה? לפחות תלמד על הטקס לפני שאתה מגיע אליו", היא אומרת וזעם ניכר בעיניה.

     

    והיא פונה בשצף קצף לעניין הצוללות: "מה זה כל הכסף הזה שהולך לכיסים של אנשים, שחלקם מקורבים לראש הממשלה? לאן נעלמה הבושה? וכל יום שומעים על אונס ורצח וילדים שהושארו במכוניות. מה קורה לנו? פעם, לא היינו עשירים ולא היה הרבה כסף, ולא זוכרת שהיו טייקונים, אבל היה בשביל מה לחיות". היא לוקחת נשימה עמוקה וממשיכה: "ומה זה כל העניין של הדתה. המציאו מילה חדשה למצב קיים מאוד בעייתי. אני רואה את כל החרדים עם בגדיהם השחורים, ואני בהחלט מודאגת".

     

    יש לה פתיל קצר מאוד. אם לא מסכימים איתה, היא מתעצבנת ותוקפת. שנייה אחר כך נרגעת וחוזרת לשגרה. "כזאת אני מאז שהייתי קטנה. כבר כשהייתי בת שמונה, בבית הספר באנגליה, העירו המורים על המזג שלי ומאז זה לא השתנה", היא אומרת וצוחקת צחוק מתגלגל שמאיר את עיניה האפורות ומטלטל את רעמת שיערה הלבן.

     

    גם במלטה הרחוקה, הסערה המתמדת ששמה רות דיין, מעוררת געגוע ואהבה. "אני מאוד אוהבת את רות. היא מאוד אנושית, משכילה", מספרת ריימונדה. "בכל פעם שאני מתעצבנת על משהו שעושים בישראל, אם זה משה דיין או שרון, אני צורחת עליה והיא עונה לי: אני לא משה! אני לא שרון!"

     

    הנושא שגורם לדיין לאבד את שלוותה, יותר מכל, הוא היעדר השלום עם הפלסטינים. "אני מאוד מאוכזבת. היו זמנים, ולא רחוקים, שהיה קל מאוד לעשות שלום. מה אתם חושבים, שהערבים רוצים להיהרג? ואנחנו, היהודים, רוצים למות? שמונה שנים עבדתי בעזה עם משכית, והעסקתי שם 300 נשים. מה זה אם לא דו־קיום? אבל פה, כל דבר שאפשר למעוך, מועכים. ואני רואה מול עיניי את פניהם של החיילים שנהרגו ושואלת את עצמי ואתכם, בשביל מה? בשביל מי? כדי שביבי יגיד שהוא ניצח בעזה?"

     

    ואין בך טיפת ביקורת על הצד השני, רק אנחנו אשמים?

     

    "תמיד יש גם צד שני. אבל אנחנו החזקים ואנחנו אלו שיכולים לעשות יותר. והאחריות מוטלת על כתפינו".

     

    והיא ממשיכה לירות לכל עבר, מרססת את מילותיה בלי חשבון, שרק מי שמלאו לו 100 ועשה משהו בישראל, ושאין לו מה להפסיד, יכול לומר: "נולדתי ב־1917. ראיתי כאן הכל. הכרתי את כולם. האמנתי בציונות שהקימה את המדינה. לא עוד. אני לא ציונית יותר".

     

    אז מבחינתך, נכדייך, נינייך יכולים לגור היכן שמתחשק להם ולאו דוקא כאן, במדינה שהקמת?

     

    "אין יותר ציונות, המדינה קטנה מאוד בממדיה ואם נמשיך להתנהג לפלסטינים כפי שאנו מתנהגים, נלך לאבדון. העולם יהפוך ליותר ויותר אנטישמי, ואנחנו לא נהיה כאן יותר. מבחינתי, שכל אחד יגור היכן שהוא רוצה. אנשים לא טיפשים. הם רואים את הכיוון שאליו הולכת המדינה, ומדי חודש מאות עוזבים. אני, כשלעצמי, לא הייתי גרה בשום מקום אחר בעולם. אבל אני בת 100, כך שאני ממש לא דוגמה".

     

    גם החברות בינה לבין ריימונדה היא לא בדיוק סיפור שגרתי. "נפגשנו בתקופה שזה עוד לא היה דבר מקובל, ולא נחשב נורמלי שאישה פלסטינית ואישה ישראלית יהיו חברות", מספרת טוויל, שסיפור חייה יוצא דופן בפני עצמו. "גדלתי בישראל, בעכו, ואחר כך בירדן ובשכם וכיום בין מלטה לבין דובאי, יחד עם הבת שלי סוהא והנכדה שלי זהווא, שהיא בת 21, ויפהפייה". לא רק יפהפייה, אגב. השבוע סיימה זהווא תואר באוניברסיטה במלטה.

     

    כאשר סוהא, הנוצרייה בת ה־27, התאסלמה והתחתנה ב־1990 בנישואי סתר ליאסר ערפאת שהיה אז בן 61, ריימונדה לא הסתירה את אי־שביעות רצונה. אבל מאחר שהדבר הובא לידיעתה לאחר מעשה, היא נאלצה להתייצב לצד בתה ונכדתה הקטנה. לאחר מות ערפאת, עברה לגור עם בתה, כדי לסייע לה. "נכון, לא אהבתי את זה, אבל זו זכותה והיא עשתה מה שחשבה שנכון לה", היא אומרת.

     

    למה סוהא והבת שלה לא מגיעות לרמאללה, שם נמצא הקבר של ערפאת, הבעל והאבא?

     

    "זו שאלה אישית מדי. אבל, אנחנו נבוא כשייגמר הכיבוש".

     

    לדעתך, יש פתרון למצב שנוצר?

     

    "מדינה אחת זה לא ריאלי. מדינה פלסטינית בגבולות 47 גם לא ריאלי. נותרה מדינה פלסטינית בגבול 67. וזה גם מה שהעולם דורש".

     

    אבל, בסוף, ערפאת לא חתם על ההסכם.

     

    "יא, חביבתי, חלאס, זאת הבדיחה שנתניהו מספר לכם. ערפאת הסכים לקבל 22 אחוזים משטח המדינה הפלסטינית ההיסטורית. אם ביבי לא מכיר את ההיסטוריה, שילמד. ליבי כואב שרבין נרצח. אם היה בחיים, הייתה כבר מזמן מדינה פלסטינית לצד ישראל, ולא היו נהרגים כל כך הרבה אנשים. לא נמאס לכם שנהרגים אנשים? לא נשפך מספיק דם? למה לא רוצים לתת לנו קצת שטח. תראי, הגליל ריק, הנגב ריק. שהמתנחלים ילכו לשם. ובכלל, צריך להכיר בזכותם של הפליטים לחזור לארצם".

     

    לשטח מדינת ישראל?

     

    "כן. יש להכיר בזכותנו לשוב. ייתכן שלא ארצה לשוב, אבל שתהיה לי הזכות. לי הייתה תעודת זהות ישראלית, והיא נשללה ממני כשנסעתי לירדן, כשעוד נחשבה למדינת אויב. כל חיי נאבקתי למען השלום והוא לא מגיע".

     

    מאמינה שעוד יגיע?

     

    "בוודאי ומקווה שבקרוב. אבל הוא לא יגיע כל עוד נתניהו בשלטון. אני עוקבת אחרי הפוליטיקה הישראלית, ומבינה שהרצוג כבר לא מנהיג מפלגת העבודה. חבל, הוא איש טוב. תגידי, רות מרגישה טוב?"

     

    "אני מרגישה לא משהו. הגיל הזה מעצבן", אומרת דיין.

     

    געגועים לנהלל, ולאסי

     

    לצד הכורסה, שבה היא יושבת מרבית שעות היום, מונח אלבום שעטיפתו כחולה ועליו הספרות 100 בצבע לבן. הנכדה, עמליה דיין, הכינה לה את האלבום היפהפה לרגל מסיבת יום ההולדת שערכה לה לפני שלושה חודשים. הוזמנו כל בני המשפחה והחברים שנותרו. על הקירות שלל צילומים וציורים, שמככב בהם בעלה לשעבר, משה דיין, ואבי שלושת ילדיה, יעל, אודי ואסי. תעודות הוקרה ואפילו שלושה תוארי דוקטור לשם כבוד תלויים שם. "תיכון לא סיימתי, אבל תואר דוקטור יש לי שלושה", היא צוחקת.

     

    במרכז הקיר בסלון תלוי מה שנראה כצילום אוויר של המושב נהלל, המקום שאליו היא מתגעגעת יותר מכל מקום אחר עלי אדמות ואליו הייתה רוצה לחזור ולחלוב פרות. לשם הגיעה כעלמה צעירה בת 17, ללמוד בבית ספר חקלאי. שם פגשה והתאהבה במשה דיין, שבא לספר לתלמידות על המושב, וחייה השתנו לעד. בצד פסל של פניו של דיין, שפיסל בנה, אודי דיין, וציור של ליטבינובסקי ועוד. מצד אחד, היא אמרה מראש, שהיא לא רוצה ששוב ישאלו אותה על משה דיין, שממנו נפרדה כשהייתה בת 53, ומנגד נראה שהוא עדיין ציר מרכזי בחייה. היא מעלה את שמו שוב ושוב. אני מעזה לשאול, אם היא עדיין אוהבת אותו, למרות הכל. מבטה ננעץ בתקרה, היא מהססת לרגע ואומרת: "לא ממש. רק כשאני חושבת על המדינה, אני מהרהרת ביני לביני, איך הוא היה נוהג. לדעתי, הוא היה מביא לשלום, כי הוא היה איש של שלום. הוא גם פעם כתב לי מכתב בנושא, והקראתי אותו בכנס של שלום עכשיו", היא אומרת ועיניה נודדות למקום אחר יחד עם מחשבותיה. היא מתנערת ומספרת שנזכרה בתקופה שעברו, לאחר שמשה דיין איבד את עינו במלחמת העולם השנייה. "היו לו כאבים נוראים גם בעין וגם באף, שממש כמעט נתלש לו. הילדים שלנו, חוץ מיולה (יעל דיין - נ"ד), שהייתה בת שנתיים כשזה קרה, למעשה לא ראו את אבא שלהם עם שתי עיניים. גם התקופה בבית החולים בפריז, בלי שנדע מילה בצרפתית, לא הייתה קלה". ואני ממשיכה ושואלת, מדוע מאז שעזבה אותו לא נקשר שמה בשמו של אף גבר אחר. והיא מזדעקת: "חס וחלילה! הייתה לי זוגיות אחת והספיק לי. תמיד עבדתי. העבודה מילאה את כל עולמי ותמיד היו סביבי הרבה מאוד חברים. הקמתי את משכית והסתובבתי בכל העולם, כדי להביא את הבשורה של משכית".

     

    למי את מתגעגעת?

     

    "לאסי. מאוד מתגעגעת. ממש חבל שהלך ממני. אבל יש לי עוד שני ילדים, יעל ואודי, ו־10 נכדים ו־12 נינים".

     

    מהמוות את פוחדת?

     

    "לא. אין בי פחד מהמוות. אני גם לא מתפללת למוות, אבל בואי, בינינו, אני מזכירה לך שאני בת 100, וזה לא מופרך שאמות. אני גם מאחלת לעצמי ללכת לישון ולא לקום. בלי בתי חולים ובלי סבל".

     

    ומה הסוד שלך לחיים ארוכים בצלילות הדעת?

     

    "לחשוב חיובי. ובעיקר גנטיקה". 

     

    Nechama.duek@netvision.net.il

     

     


    פרסום ראשון: 13.07.17 , 17:18
    yed660100