הסדרה התיעודית "לה פרומיז" מציגה שלושה סיפורים של יהודים־צרפתים, שישראל השתלבה במסלול חייהם בנסיבות שונות. המצלמה של היוצרת ענת שוורץ משמשת כמעין תמונת ראי של הברושורים והקמפיינים של הסוכנות היהודית. במקום דמויות מחויכות מקרטון, הצופים מקבלים אנשים בשר ודם, שנתקלים בחומות של ניכור דווקא במדינה שמצהירה על גורל משותף לכל היהודים הנכנסים בשעריה.
מבין שלושת פרקי הסדרה, הראשון הוא השלם ביותר. במרכזו עומדים איזבל וז'אן־רישרד פוגלייז, זוג רגיל למראה מהעיר גרנוביל, הורים לבן ובת בגיל ההתבגרות. השניים מחליטים לעזוב לנתניה ולא חוסכים בגזענות נגד שחורים וערבים בתור תירוץ. מלכתחילה ניכר שהזוג אינו בקיא בפרטי המקום בו קבעו את עתידם, והם גם לא מתאמצים ללמוד עליו יותר. הפוגלייזים עוד לא יודעים להגיד "יהיה בסדר" בעברית, אבל בהחלט מתנהגים כך.
כצפוי, הנאיביות הזאת גובה מחיר כבד. בסצנה החזקה ביותר בפרק, איזבל וז'אן־רישרד מגיעים למשרדי חברה בשם "תיווך שלום" כדי להתלונן על דירתם העלובה. העימות מידרדר לקללות וכמעט לאלימות פיזית. ריח חמוץ של אכזבה, כישלון ואשמה מרחף באוויר.
זהו הרגע שבו הפנטזיה של משפחת פוגלייז מתנפצת ברעש גדול וצורמני, שמכתיב את הטון של המשך עלילותיהם בציון. הם, שמוסיפים להתבטא בצורה גזענית, סופגים בעצמם מנה גדושה של עלבונות והשפלות על רקע מוצאם, שפתם ותרבותם. מכאן ברור איך זה ייגמר: חזרה הביתה עם הזנב בין הרגליים. "המובטחת" - שם הסדרה בצרפתית - מתגלה כשקר.
"לה פרומיז" היא שיקוף מעניין של ישראל והישראליות מנקודת מבטם של מי שדפקו על הדלת ונותרו בחוץ. שוורץ, שניחנה בעין רגישה, מראה כיצד הגירה מהזן הלאו־דווקא־אידיאולוגי היא מתכון למשבר זהות חריף. מנגד, הבמאית לא עושה הנחות גם לגיבוריה. היא מיטיבה להבחין בילדותיות שטבועה בחלקם, אשר מונעת התמודדות עם אקט דרמטי כגון נטישת המולדת ומעבר לארץ זרה. שוורץ מאותתת לישראלים שהם לא קולטי עלייה מדהימים כמו שנדמה להם, ומזהירה מהגרים פוטנציאליים לבל יתפתו לאשליות עטופות בצלופן. ובארבע מילים: פה זה לא אירופה.
