רק יתסיס יותר

אריאלה רינגל־הופמן

וזה מה שאמר השופט סולברג: "הטעם לכך שלא נעשה שימוש בתקנה 119 כלפי יהודים נעוץ בכך שבמגזר היהודי אין צורך באותה הרתעה סביבתית שהיא תכליתה של הריסת הבתים. הציבור היהודי, ככלל, מורתע ועומד ואינו מוסת. אמנם אין לכחד: יש ויש מעשים של תקיפה מצד יהודים כלפי ערבים. לבטח מחויבות רשויות האכיפה, ונדרשים בתי המשפט למצות גם במקרים הללו את הדין הפלילי עד תום. להוותנו אף לכדי הרצח הנורא של מוחמד אבו־ח'דיר הגענו, שלא לדבר על הרצח המזעזע של בני משפחת דוואבשה. אך השוני עולה על הדמיון בכמה וכמה היבטים, ובעיקר לצורך ענייננו — ביחס הסביבה: גינוי תקיף והחלטי מקיר לקיר במגזר היהודי, מה שאין כן בצד שכנגד".

במילים אחרות, אותו נימוק שגייס השופט סולברג כדי להסביר על שום מה אין להרוס את בתיהם של רוצחי הנער אבו־ח'דיר שריר וקיים גם במקרה הזה. לממסד הביטחוני ולמערכת אכיפת החוק במדינת ישראל יש די והותר אמצעים כדי להילחם במפגעים מקרב המגזר הערבי בישראל ובתוך כך גם לייצר את ההרתעה הדרושה. הריסת בתים אינה צריכה להיות חלק מאותו ארסנל. ההפך הוא הנכון: דווקא הימנעות מענישה קולקטיבית, ואי החלה של הפרוטוקול המקובל במקרים שבהם מבצעי הפיגוע באים מהגדה, יש בה אמירה חשובה והכרחית המבחינה בין המפגעים לציבור שלם שבוודאי אינו שותף למעשה, ויתרה מזו - גם חלקו הגדול גינה אותה. וכל זה נאמר כאן בלי להתייחס למסקנות צוות שהקים בשעתו משה יעלון, שהטיל ספק גדול ביעילות הענישה הספציפית הזו.

הרתעה לפני הכל

שלמה פיוטרקובסקי

הרעיון של הריסת בתי מחבלים הוא בעייתי מאוד. בסופו של דבר מי שנפגע מההרס הוא לא המחבל. ההריסה פוגעת בבני המשפחה, שבדרך כלל לא עוולו ולא פשעו, בטח לא באופן ישיר. המחבל, לעומתם, נח על משכבו בקבר, או נח במיטתו בכלא. בדיוק הפוך מהמוסר היהודי הקובע "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו".

אלא שהריסת בתי מחבלים איננה עונש. לא לחינם היא לא חלק מההליך הפלילי, אלא חלק מתקנות ההגנה, קובץ חוקי שעת חירום שירשנו כאן בישראל מהמנדט הבריטי. ההריסה מתמודדת — לטענת גורמי ביטחון באופן די מרשים — עם בעיה קשה מאוד. את הבעיה יצרו החברה הערבית וארגוני הטרור, ובראשם ארגון הטרור הממוסד הראשי: הרשות הפלסטינית. כיום מחבל שמבצע פיגוע משפר באורח ניכר את מצבה של משפחתו. המשפחה מקבלת הרבה כבוד והערכה ציבוריים, וכן סיוע כלכלי רב־ערך כספי. המחבלים המפגעים נהנים מתמריץ חזק מאוד לצאת ולפגוע ביהודים. הם יודעים שזו העזרה הכלכלית הטובה ביותר שהם יכולים להעניק לבני משפחתם.

התמריץ מצטרף להסתה הפרועה ברחוב הערבי וברשתות החברתיות, מבית מדרשם של התנועה האיסלאמית והשייח' ראאד סלאח. ההסתה הזו, למרבה הצער, פשתה גם ברחוב הערבי ישראלי. לא לחינם רק ראש רשות ערבי־ישראלי אחד ניאות לגנות את הפיגוע בהר הבית.

במצב כזה חובה להפוך את המשוואה. צריך למצוא את הדרך שתגרום למחבלים לחשוב פעמיים על מה שיקרה למשפחתם, אם יחליטו לצאת לבצע פיגוע. הרס הבתים בעקבות פיגועים יהפוך את הפיגוע מדרך סיוע למשפחה לדבר שפוגע פגיעה קשה במשפחת המחבל.

מי שיהיה יפה נפש וירצה לוותר על אפיק ההרתעה הזה, יצטרך לתת את הדין על הפיגועים הבאים, חס ושלום. הדרך האפקטיבית ביותר להתמודד עם ההסתה הפרועה לבצע פיגועים ברחוב הערבי־ישראלי היא הרתעה. אין דרך אחרת.