יש מבצעי שחרור שמחים. כמו שחרור פריז ב־1944, שהיה מלא עליצות וצהלה. ויש מבצעי שחרור מעיקים ועגמומיים: כמו שחרור ורשה ב־1944 או ברלין ב־1945. שחרור מוסול שייך כמובן לקטגוריה השנייה. יש בו אמנם תחושת הקלה עצומה והתרוממות רוח, אבל כשמתבוננים בשורדים המגיחים מהעיר, עם פניהם המבוהלות והמצומקות אחרי שמונה חודשי תופת; כשרואים את שדות ההרס שנותרו מאחת הערים העתיקות בעולם; כשמחשבים את מספר ההרוגים, העקורים, אלה שדאעש הותירו חסרי כל - קשה שלא לחוש אימה.

האם שלוש שנות ההמתנה לפני שנפלה ההחלטה לפעול היו באמת נחוצות? האם היה נכון לתת לדאעש שהות לבצר את עמדותיו, לרכוש נשק מתוחכם, לבנות רשתות טרור ברחבי העולם, ולשחוט, ואז לשחוט שוב? כשהעדויות על מעשי הזוועה היו ידועות וברורות, האם לא היה ראוי ליטול יוזמה ולחסל את ביצת הנחש?

ומה בדבר "היום שאחרי"? האם תגיע הקואליציה למסקנה שהמשימה הושלמה ושהיא הצליחה סוף־סוף, עם כל הכוחות העצומים שברשותה, להתגבר על כמה אלפי לוחמים פרועים שעוצמתם נבעה מהחולשה והדחיינות שלנו? האם שוב נכריז בגאווה ”תם ונשלם” בעוד האספסוף נסוג להאוויג'ה, תל־עפאר, אל־ראקה.... או פריז?

ומה יהיה גורלם של מיליון תושבי מוסול, שרבים מהם תמכו בדאעש לפני שהתפכחו מהאשליה? האם יחליטו המנצחים להתייחס למי שנותרו בעיר או נמלטו ממנה בשלב מאוחר של המערכה כאל משתפי פעולה או כאל בני ערובה? התנהגותם של המשחררים היא שתחרוץ את עתידה של העיר, שעם קצת מאמץ יכולה להפוך למעבדה לשלום ופיוס.

ומי ייקח על עצמו את מלאכת השיקום, שאם תיעשה כהלכה תהיה מבצע שחרור נוסף? האם תהיה זו עיראק - מדינה שנמצאת בכאוס מתמשך מאז נפילת סדאם חוסיין, ונשלטת בידי שיעים ששנאתם לרוב הסוני במוסול היא סוד גלוי? ואולי אפשר לדמיין שהעיר תהיה בשליטת ממשל בינלאומי? בהתחשב בכך שהמקום הרוס לחלוטין - אין בתי ספר, בתי חולים, מאגרי זיכרונות - אולי כדאי להפקיד את מלאכת השיקום בידי מדינות תורמות, ארגונים בינלאומיים ועמותות ריבוניות, ערביים ולא־ערביים?

נושא נוסף הקשור לעניין הוא הכורדים. הפשמרגה הכורדים הם שפתחו את שערי מוסול בפני העיראקים בנובמבר 2016. הם אלה שבמשך שנתיים החזיקו מעמד בעוד צבא עיראק מתאושש מהתבוסה באוגוסט 2014; הם אלה ששמרו על קו חזית באורך אלף קילומטרים במשך זמן רב, עד שהדפו את הנחשול האיסלאמי. האם העולם, שהודה לכורדים בערבו של הקרב המכריע, יחליט להתעלם מהתפקיד ההיסטורי שמילאו?

ב־25 בספטמבר יצביעו תושבי כורדיסטן העיראקים במשאל עם על העצמאות שהובטחה להם לפני מאה שנה, ושהם משוכנעים יותר מתמיד שהם זכאים לה. העולם יצטרך לבחור בין שתי תגובות: הראשונה, להרים קול צעקה, כפי שעשו אנקרה, טהרן ומוסקבה, ולדחוק במי שהיה בן־ברית וכיום אינו נחוץ עוד, להיות השותף הקטן והנחמד ולהירגע: בואו לא נוסיף עוד אבק שריפה לחבית האזורית. אף אחד לא צריך מדינה חדשה שתבעיר את המזרח התיכון - אזור מורכב ומסובך דיו.

התגובה השנייה היא לתת משקל לקולות הטוענים שעיראק היא מדינה מלאכותית שבאה לעולם כתוצר של הקולוניאליזם, עיוות של מלחמת העולם הראשונה. כדי להביא יציבות לאזור, אין טוב יותר מלהכיר במדינה שכבר נהנית ממוסדות שלטון דמוקרטיים, תרבות של כבוד למיעוטים וזכויות נשים, עם נגיעה של חילוניות ונטייה אמיתית לעבר המערב.

כמי ששהה בשנתיים האחרונות באזורים אלה, התשובה הנכונה ברורה לי לחלוטין. √

הכותב הוא סופר, פילוסוף ודוקומנטריסט יהודי־צרפתי. סרטו "פשמרגה" הוצג בפסטיבל הסרטים בקאן השנה. סרטו הבא "הקרב במוסול" יראה אור השנה