למשך יומיים נסגר הר הבית למבקרים. זאת הייתה החלטה נכונה, מושכלת, של הדרג המדיני. עם כל הכבוד ללחץ שבו נתון עבדאללה, מלך ירדן, הרשות הפלסטינית וממשלות אחרות בעולם הערבי, עם כל החשש להתלקחות מחודשת של טרור מירושלים, מעזה ומהגדה, צריך היה לוודא שבהר הבית אין עוד נשק. היה גם חשוב להבהיר, עם הפנים לעתיד, שאין להר הבית חסינות. הוא לא יכול להפוך עיר מקלט למחבלים. ואז באו המגנומטרים.
שמונה שערים יש להר הבית. אתמול הציבה המשטרה מגנומטרים בכניסות. כיוון שהעיר העתיקה הייתה סגורה למבקרים מבחוץ, מספר המתפללים שצבאו על השערים היה קטן. קצתם קיבלו את הדין, עברו את הבידוק ונכנסו. אחרים, מאות אחדות, העדיפו להפגין מול השוטרים והמצלמות. האירוע הסתיים בשלום. זה לא אומר דבר לגבי האירועים הבאים.
המגנומטרים הם בשביל היהודים, לא בשביל הערבים. כל מי שמכיר את המציאות בהר הבית מבין את זה. מי שירצה להבריח נשק או חומרי לחימה להר הבית, יבצע את זממו לא ביום כמו אתמול אלא ביום שבו מאות אלפי מתפללים צובאים על השערים. בימים כאלה אין דרך להפעיל בדיקה פרטנית. בוודאי לא מול אוכלוסייה עוינת, מול נשים שהחיפוש אצלן מחייב רגישות מיוחדת, מול צעירים חמומי מוח ומול מצלמות טלוויזיה מכל העולם.
המגנומטר יוליד פקק, הפקק יוליד מהומה, המהומה תאלץ את המשטרה להזרים את ההמון פנימה. מי שירצה להכניס פנימה נשק וחומרי לחימה, יקבל את ההזדמנות שלו - בלי להתאמץ.
אתמול הודיע נתניהו, ממסעו בחו”ל, ש”בניגוד לדברי גורמים במשטרה, המגנומטורים לא יוסרו”. מעניין מה הוא יאמר כשיתברר שנשק נכנס להר הבית למרות המגנומטרים. את מי יאשים?
הקורא ישאל, בצדק, מדוע בכניסות לכותל המערבי יש מגנומטרים ובשערי הר הבית אין. התשובה כפולה: ראשית, היהודים שמבקרים בכותל לא רואים בבדיקה הביטחונית אקט שנועד להשפיל אותם; שנית, בימים עמוסים במיוחד - ברכת הכוהנים, למשל - המשטרה נאלצת לא פעם ולא פעמיים להסתפק בבדיקה רנדומלית.
הר הבית הוא מקום נפיץ. כל אירוע שמתרחש בו, או שטוענים שהתרחש בו, מזמין טרור במקומות קרובים ורחוקים. לישראל יש אינטרס עליון לשמור את ההר פתוח, מסיבות מדיניות ותעמולתיות. היא לא יכולה להרשות לעצמה מלחמת דת מול העולם המוסלמי.
הכללים שנקבעו לניהול המתחם מסובכים. הם כורכים יחד את משטרת ישראל, בית המלוכה הירדני, הרשות הפלסטינית והווקף המוסלמי. הם דורשים שיח יומיומי בין ראשי הווקף לבין גורמים ישראליים, ובראשם המשטרה. שיח כזה לא קיים היום. זה עלול להיות המחדל שיוליד את הצרה הבאה.
ראשי הווקף נוטים לתמוך בבית המלוכה הירדני. גם אלה מהם שמושפעים יותר מהרשות הפלסטינית, נחשבים לשונאי חמאס. אם יש אמת בפתגם שאומר, אויבו של אויבי הוא ידידי, הווקף הוא פרטנר.
מה גם, שכללי המשחק בצד היהודי משתנים. הציבור הדתי־לאומי נמשך אל הר הבית כבחבלי קסם. יותר ויותר יהודים דתיים מבקשים לעלות לשם, לערוך אירועים, להתפלל. המוסלמים מתייחסים לתופעה הזאת כאל ניסיון השתלטות מכוון של מדינת ישראל. חומר הנפץ הזה לא הוברח אל ההר: הוא הגיע לשם ברשות ובסמכות.
ישראל היא הריבון בהר הבית. זאת זכות שמחויבות בצידה. ריבון צריך להתנהג כמו ריבון: להשליט את רצונו, אבל גם להבטיח את זכויותיהם של אחרים. ייתכן שהדרך להבהיר לפלסטינים מי הריבון בהר הבית עוברת לא בשערים למתחם אלא במקומות אחרים, במאבק נגד מטיפים קיצוניים, תומכי חמאס, במזרח ירושלים; בהתמודדות עם הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בישראל, שהוצא מחוץ לחוק אבל ממשיך לפעול במסגדים; ובהידברות עם גורמים פרגמטיים, בכללם גורמים בתוך הווקף.
מה שבטוח, מגנומטרים לא יעזרו. √
