yed300250
הכי מטוקבקות
    פדרר. צילום: אי-פי-איי
    ספורט • 17.07.2017
    שיא הרגש
    לפעמים צריך לעצור ולהודות על ההזדמנות שקיבלנו לצפות ברוג'ר פדרר, אחד הספורטאים הגדולים בהיסטוריה
    סער גיט

    "אם אתה מאמין, אתה יכול להגיע רחוק בחיים. אני עשיתי את זה. המשכתי להאמין".

     

    רוג'ר פדרר לא פרץ בבכי מיד. זה לקח קצת זמן. הפעם הוא לא נזקק למכונת עין הנץ כדי לקפוץ לשמיים ולשחרר את האושר שהתפשט בו כמו באליפות אוסטרליה, וגם לא למלחמת התשה מול יריב מושבע כמו רפאל נדאל.

     

    שילוב בין פדרר לגמרים בגראנד סלאם הרגיל אותנו למותחנים עוצרי נשימה, שמקפיצים את סף הריגוש. הפעם, מול מארין צ'יליץ', זה היה גמר לא מותח בעליל, שרק הדגיש את הדומיננטיות המחודשת של הפנומן. הריגוש האמיתי לא הגיע במהלך המשחק על הדשא של ווימבלדון, אלא אחריו.

     

     

    בזמן שפדרר האמין, לנו, צריך להודות, היה קצת קשה. "פדרר מודל 2017" לא היה אמור להיות צירוף מילים נרדף ל"פדרר מודל 2007". הרי חוקי ההיגיון הבסיסיים אומרים שלכל ספורטאי יש שיא, ואחרי השיא מגיעה ירידה, אחרי הירידה – פרישה, והפרישה לא אמורה להיות בשיא. עד לא מזמן היה קשה להעריך איך פדרר ייצר עוד שיא. אתמול זה קרה.

     

    פדרר הוא הרבה מעבר לסיפור המושלם על שחקן הטניס הטוב אי־פעם. זה פדרר האבא. זה פדרר שהמציא את עצמו מחדש, שעלה שוב לגדולה כמו עוף החול תוך מלחמה בגוף המזדקן ובחסרי האמונה. זה פדרר שידע שלושה הפסדים דרמטיים בגמרים במגרש המרכזי, שהיה לו לבית חם במשך יותר מעשור של קריירה מעוררת השראה. פדרר שב־2014 הצליח להביא עצמו מרחק שני משחקונים מזכייה נוספת והפסיד לנובאק ג'וקוביץ', וכעבור שנה, אחרי שהציל שש נקודות מערכה בדרך לניצחון בשובר שוויון אפי, הפסיד לו שוב.

     

    זה פדרר שהתוצאות שלו והמתחרים שקמו לו גרמו לנו להתחיל להיפרד ממנו, לא בקול רם, אלא בשקט. בלב. רק לנסות להתרגל לרעיון של קיום ספורטיבי בלעדיו, כי אחרת יהיה קשה מדי לומר שלום בבת אחת לשחקן שגרם לנו להתרגש מטניס כמו שלא חשבנו שנתרגש מספורט.

     

    לא במקרה הוא בחר להזכיר בנאום הזכייה השמינית וההיסטורית את ג'וקוביץ', שעמד מולו פעם אחר פעם במעמדים הגדולים ונראה היה כמי שמנשל אותו מכס המלוכה. ההפסדים מולו סימלו את מה שנראה היה כמו חילופי שלטון. בשנים 2013־2016 פדרר זכה באפס תוארי גראנד סלאם. ג'וקוביץ' הניף באותן שנים שבעה גביעים כאלה, ניצח את פדרר ארבע פעמים בדרך למעמד ההנפה, ולא הפסיד לו אפילו פעם אחת בטורנירי מייג'ור.

     

     

     

    כשאליפות ארה"ב תחל בעוד חודש וחצי פדרר כבר יהיה בן 36. מדהים לחשוב על זה, אבל הוא יגיע לניו־יורק כפייבוריט. גם שם רוב מוחלט של אוהדי הטניס בעולם ירצו שינצח. וגם אם לא יזכה בגראנד סלאם ה־20, פדרר כבר הפך למועמד מוביל לתואר הספורטאי הגדול בכל הזמנים. הוא רק צריך להמשיך להאמין.

     


    פרסום ראשון: 17.07.17 , 00:11
    yed660100