היום יתקיים בכנסת "יום הדיור הציבורי" – הדיור שאמור לענות על צורכי השכבות המוחלשות ביותר בחברה הישראלית. כמו בשנים קודמות, יינשאו ודאי נאומים ויובטחו הבטחות. לקראת האירוע התקיימה אתמול בחולון מול משרדי חברת עמידר הפגנה של פעילי "פורום הדיור הציבורי", שמאסו בהבטחותיה של החברה המשכנת הגדולה ביותר של דיור ציבורי. המפגינים מחו נגד התנהלות עמידר ונגד הצעת ההחלטה של שר האוצר שהתקבלה אתמול בקבינט החברתי־כלכלי, שלפיה תגייס עמידר מיליארד שקל לרכישת 1,000 דירות נוספות למאגר הדיור הציבורי באמצעות מכירת אגרות חוב.

כמובן שיש לברך על כל תוספת של דירות למאגר המדולדל של הדיור הציבורי, אך נחוצה מידה לא קטנה של אירוניה כדי להעניק את הזכות לנהל עוד 1,000 דירות לחברה ממשלתית כושלת, המתעללת זה שנים בדיירים המתגוררים בעשרות אלפי הדירות שבבעלותה.

מדובר בחברה שמבקר המדינה הצביע לאורך השנים על תפקודה הלקוי ועל הניהול השערורייתי של נכסיה. חברה שהמבקר נאלץ באחרונה להוציא צו הגנה למבקר הפנים שלה, מנחם מרום, שחשף חשש להתנהלות בלתי תקינה בה. אגב, מרום אינו העובד הבכיר היחיד שהתלונן על מעשי שחיתות בחברה.

לא רק המפגינים אלא גם יואב גלנט, שר השיכון שעמידר נמצאת בתחום אחריותו, התנגד בעבר למהלכו של שר האוצר. גלנט טען שזה מהלך שמטרתו "למקסם רווחים על חשבון הדיור הציבורי". אולם היחסים העכורים בין שר האוצר לשר השיכון, גרמו לכך שמשה כחלון מבצע מהלכים בתחום הדיור כאילו איש אינו מאייש את תפקיד שר השיכון.

רכישה של 1,000 דירות בשוק החופשי והקצאתן לדיור הציבורי היא, כאמור, תוספת מבורכת, כמו גם התוכנית שלפיה בין 3% ל־5% מהדירות בפרויקטים של "מחיר למשתכן" יוקצו בעתיד לזכאי הדיור הציבורי, אך גם אם תוכניות אלה יתממשו הן בטלות בשישים. הן אינן עונות על הצרכים של יותר מ־20 אלף זכאי הדיור הציבורי הממתינים לדירות ושל כ־150 אלף הזכאים לסיוע בשכר דירה המנסים לשרוד בג’ונגל השכירות הישראלי.

צעדים מינימליים אלה לא יתקנו מדיניות של עשרות שנים של הזנחה, אוזלת יד ושחיתות, שגזלו את כבשת הרש מהאנשים המוחלשים ביותר בחברה הישראלית. כך אפשר לקרוא בדו"ח מבקר המדינה מ־2013 על הקצאת מאות נכסי דיור ציבורי לגורמים שאינם זכאים לכך, מבלי שנגבה עבורם שכר דירה - דירות שהועברו לפוליטיקאים ומקורביהם ולאנשי עסקים. בדו"ח ועדת אללוף, הוועדה למלחמה בעוני בישראל, נקבע שהקו האדום של מלאי הדירות הציבוריות צריך להיות 110 אלף דירות. המלאי הקיים מגיע בקושי לחצי מזה, ושיעור הדיור הציבורי בישראל הוא כיום מהנמוכים במדינות ה־OECD.

חשוב לציין שמדיניות הדיור הציבורי הכושלת אינה תוצאה של אוזלת יד, שחיתות ושלומיאליות ביורוקרטית בלבד אלא אף פרי האמונה הכמעט דתית של ממשלות ישראל בשנים האחרונות באידיאולוגיית השוק החופשי, הקובעת שהמדינה צריכה לצמצם את מעורבותה ככל האפשר גם בתחום הדיור. מאז 1998, השנה שבה נחקק חוק הדיור הציבורי, לא נבנו בישראל דירות ציבוריות חדשות ומספרן אף ירד בהתמדה. בניגוד להחלטת הממשלה מ־1999, שלפיה ההכנסות ממכירת דירות הדיור הציבורי יופקדו בקרן מיוחדת וישמשו בין השאר למימון רכישת דירות נוספות, לא נבנתה מאז אפילו דירה אחת, למרות שנכנסו לקופת הקרן בשנים אלה יותר משלושה מיליארד שקלים.

הפתרון לבעיית הדיור הציבורי אינו לשלוח חברה מפוקפקת כמו עמידר לגייס כסף בשוק ההון, אלא להכיר בזכות לקורת גג כזכות אדם יסודית, כפי שנוהגות מדינות מתוקנות, ולהקצות למימוש צורך זה את מיליארדי השקלים שנגזלו מקופת הדיור הציבורי.