לווסן קשה להתנתק מהספה בסלון ביתה, בית משפחת נסראלדין בדלית אל כרמל. על הספה האפרפרה ישן כמיל שנאן בשבוע שעבר, לפני שיצא לעוד משמרת שגרתית בעיר העתיקה בירושלים. יצא ולא שב.
ווסן, צעירה עדינה ושברירית בת 23, הייתה אהבת חייו של כמיל. הוא פגש בה לראשונה לפני שלוש שנים ברחובות כפר הולדתה. אז היה לוחם בשירות סדיר בצה"ל, בגדוד הדרוזי, והיא מתנדבת בשירות לאומי. להתחיל איתה פייס טו פייס לא העז. בשביל זה יש פייסבוק.
צילום: אלעד גרשגורן, עריכה: אמיר סולומון
"הוא שלח לי הודעה", מספרת ווסן, שמסיימת בקרוב לימודי תעודת הוראה בלשון וספרות במכללת גורדון בחיפה. "בדרך כלל אני לא מגיבה להודעות מהסוג הזה, אבל הפעם הגבתי. גם כשכבר התחלנו להתכתב, לא חשבתי שיש לזה סיכוי. הוא מחורפיש, זה רחוק. אני מפונקת, מאוד קשורה לאמא שלי, להורים שלי. לא חשבתי בחיים שאסכים לצאת עם בחור שלא מהכפר שלי. אצלנו מקובל שהאישה עוברת לגור בכפר של הגבר. אבל מהר מאוד הבנתי שזה הרבה יותר חזק ממני. שעם כמיל אני מרגישה הכי בטוחה ושבשביל כמיל אני מוכנה לעשות הכל, גם לגור רחוק מההורים. הוא גם הסכים שחלק מהזמן נגור כאן, ליד ההורים".
החולצה עם הריח
מאז נרצח אהובה בפיגוע בהר הבית, יחד עם השוטר האיל סתאוי, מסתובבת ווסן בביתה כמו ילדה פצועה. מדי יום, בשעות הצהריים, היא נוסעת עם משפחתה צפונה, לבית האבלים בחורפיש ויושבת שם עד חצות הלילה. בבוקר היא בביתה, מקבלת חברות שבאות לבכות איתה ומלקטת מכל פינה מזכרות מכמיל.
בין הדמעות, הדיבורים והשתיקות היא מחבקת כרית בצורת לב שעליה הדפיס כמיל תמונות של זוג מאושר, מסניפה חולצה שעוד נותר בה ריחו, משחקת בידיה עם השרשרת שעליה חרט כמיל במו ידיו את שמותיהם, עונדת על פרק ידה הדקיקה את שעון היד הגברי שקנתה במתנה לכמיל, ומצמידה אל חולצתה את תג הזיהוי המשטרתי שהוסר ממדיו.
"עכשיו אני מלטפת את המזכרות ממנו, אבל כשהוא היה חי לא ייחסתי להן חשיבות", אומרת ווסן. "כמיל ידע לפנק ולהרעיף מתנות, גם יקרות, אבל המתנה הכי גדולה שקיבלתי ממנו לא הייתה חומרית, אלא רגשית. כמיל גרם לי לאהוב את עצמי. הייתי נערה חסרת ביטחון ועצבנית. כמיל אהב אותי כמו שאני, עם כל החסרונות. הוא הרגיע אותי. איך אפשר להיות עצבנית ליד מישהו רגוע כל כך, שמחייך כל הזמן ושצוחק בלי סוף?
"למדתי מכמיל לדבר במילים של אהבה. לפני שהכרתי אותו לא השתמשתי במילים יפות כאלה, כמו נשמת רוחי, אהבת ליבי, חביבתי. ככה כמיל דיבר וככה כתב בהודעות כל הזמן. בזכותו גם אני למדתי לדבר כך. השתדלתי להעניק לו בחזרה מעט מכל הטוב שהוא העניק לי.
"פחדתי כשהוא התגייס למשטרה לפני שבעה חודשים, אבל בשום אופן לא רציתי להרוס לו את החלומות. למרות שהיינו צמודים וכל הזמן ביחד, או שדיברנו שעות בטלפון, נתנו חופש אחד לשני. הוא היה אדם מושלם, ולכן כל כך דאגתי לו כל הזמן. חששתי לו, כי המציאות שלנו אף פעם לא מושלמת. החששות שלי התממשו".
אחרי שלוש שנות חברות אינטנסיבית, התכנונים לעתיד משותף של הזוג כבר מוסגרו למועד ומקום. ב־15 בספטמבר נקבעה מסיבת האירוסים בבית משפחת הכלה. "דיברנו על זה שאנחנו לא צריכים שום אקט רשמי כדי להוכיח את האהבה שלנו. חשבנו לדלג על מסיבת האירוסים ולהתחתן ישר, אבל בסוף כמיל חשב שאסור להחסיר ממני שום דבר, ושבשבילי הוא לא מוכן לוותר על המסיבה. זה כמיל. אדם נפלא שתמיד חושב רק על אחרים ומוכן לתת הכל בשבילם. לא היה אפשר לעמוד מול החיוך שלו. אני בטוחה שאם המחבלים היו מחליפים איתו מילה אחת, אם רק היו רואים את החיוך שלו, הם לא היו מסוגלים לירות בו. אבל הם ירו בו מהגב. "כשהבאתי את כמיל בפעם הראשונה לבית, לא ידעתי איך ההורים שלי יקבלו את זה שהוא לא מהכפר. ברגע שהוא נכנס אמא שלי התאהבה בו. מיד אמרה לי שכמיל בחור מיוחד ושהיא מאמינה בו וסומכת עליו".
כמיל הפך לבן בית. גם כשהגיע לביקור, אחרי שחזר עייף ממשמרת, לא נח אלא סייע בתחזוקת העסק המשפחתי. "הבן שלי לא עוזר לי כמו שכמיל עזר", אומר נג'יב, אביה של ווסן. האב, מורה לספורט ומאמן כושר של קבוצת נכי צה"ל, מפעיל בחודשי הקיץ בריכת שחייה בחצר הבית. את תורת השחייה מנחילים בבריכה הזו כבר דורות, לכל ילדי האזור. "בפעם האחרונה שהיה כאן, כמיל עזר לי למתוח את הרשתות מעל הבריכה. אמרתי לו, 'שב, תנוח, לא צריך עזרה', אבל הוא לא יכול היה לא לעזור. הוא היה כמו בן שלנו. איבדנו בן, והבת שלנו איבדה אהבה מקסימה".
למרות שבעדה הדרוזית לא מקובל שחבר יישן בבית חברתו, הוריה של ווסן איפשרו זאת. "סמכתי על כמיל בעיניים עצומות", אומרת האם סאמיה. "הוא ישן כאן, בסלון, ווסן בחדר שלה למעלה. אנחנו יחסית בית פתוח. ווסן ואחיה הגדול לא למדו כאן בכפר, אלא בבית ספר הריאלי בחיפה. מרגע שכמיל נכנס לפה, היה לי עוד בן. תמיד הייתי צוחקת איתו. אמרתי לו, 'מה אתה צריך את ווסן? היא לא יודעת לעשות כלום, מפונקת'. הוא היה צוחק ואומר שאין בעיה, הוא יעשה הכל.
"הייתה ביניהם אהבה עוצמתית. כמיל גם מאוד אהב את ההורים שלו. גם אנחנו מאוד אוהבים את משפחת שנאן. באותו יום שישי ההורים שלו היו צריכים להגיע אלינו הביתה. אחותו הקטנה התארחה אצלנו שבועיים, ישנה אצלנו ולמדה כאן שחייה".
הבטיח שלא יעזוב
את קורסי השחייה לילדים בחודשי הקיץ מעבירים כל בני המשפחה, גם ווסן. "ביום רביעי האחרון, לפני שיצא למשמרת, כמיל ישב בפינה של הבריכה והסתכל מבסוט איך אני מעבירה את השיעור", נזכרת ווסן בחיוך. "ליוויתי אותו למשמרת. הוא נסע והיה אמור לחזור בשישי בצהריים. ביום שישי קמתי עצבנית. לא יודעת מה עבר עליי. כמיל שלח לי הודעה, אבל לא הספקתי לענות. קפצתי לבריכה והתחלתי ללמד.
"פתאום ראיתי שהרבה אנשים התאספו ליד הבית. שאלתי מה קרה, ואמרו לי שלא קרה שום דבר. שיש משהו פה אצל השכנים. המשכתי ללמד. אחרי שתי דקות הבנתי שעובדים עליי. עזבתי לרגע את התלמידים ויצאתי מהמים. אמרו לי שקרה משהו לכמיל. אמרתי מיד שהוא יהיה בסדר. הוא רק פצוע. לא יכול להיות אחרת. הוא הרי הבטיח לי שלעולם לא יעזוב אותי".
השמועות על המוות כבר נישאו מעל גלי הווטסאפ, אבל ווסן התעקשה שכמיל רק פצוע. בבית החלו בהתארגנות לנסיעה לבית החולים. "אמא שלי לבשה בגד שחור. שאלתי אותה למה שחור וביקשתי ממנה להחליף. היא החליפה לירוק. התחלנו לנסוע לכיוון ירושלים. אחרי 20 דקות ראיתי בנייד שאתרי החדשות פירסמו שהשוטרים פצועים באופן אנוש. כיביתי את הנייד. לא רציתי לתת למציאות לחדור אליי. מאוד רציתי להגיע לבית החולים. הרגשתי שאם כמיל הפצוע ישמע את הקול שלי, המצב שלו ישתפר".
בתוך חוסר הוודאות קיבלו האם והדודה הודעה חד־משמעית שכמיל מת מפצעיו. הן נאלצו למסור את הבשורה הקשה לווסן, ובמקום לנסוע לירושלים עשו אחורה פנה, צפונה לחורפיש. "עד שהביאו אותו עדיין לא האמנתי. לא רציתי להיפרד ממנו", בולעת ווסן את הדמעות ושומרת במאמץ רב על איפוק. "אמא שלי הסבירה לי שזה חשוב, שצריך לראות אותו ולהיפרד. הוא היה שלם. ישן כמו תינוק. ליטפתי את הפנים שלו, כמו שאהב. הוא היה קר ולא זז. התחלתי להבין שזה לא חלום".
בטקס הלוויה לא השתתפה ווסן, מאחר שעל פי המנהג הדרוזי נשים אינן לוקחות בו חלק. היא צפתה בסרטון שבו אביו של כמיל, שכיב שנאן, לשעבר חבר כנסת, נושא הספד: "אני גאה בבני, שמונח כאן עטוף בדגל המדינה. ראיתי את הדיווחים על הפיגוע ואת הכותרות, ולא דמיינתי שאני אביו של אחד החללים. הוא לא ענה לטלפון והבנתי שמשהו נורא קרה. בשם העם בישראל אני מאחל שתהיה החלל האחרון. די לבכי ולדמעות. תפילתי לבורא עולם שנחליף את הרובה בפרח".
במהלך ימי האבל ביקש שנאן האב להרגיע את האווירה המתוחה שנוצרה בין מוסלמים לדרוזים. "המרצחים בני העוולה שרצחו את בני הם מיעוט לא מייצג והם לא ירצחו את הקיום המשותף בעם ישראל", אמר לנשיא ריבלין וסיפר לו על המנחמים שהגיעו מכל מגזר ומכל מקום בארץ. "נגלה לי עם יהודי, שלפני זה אהבתי אותו ועכשיו אני מת עליו. אני רוצה להודות לעם הנפלא הזה שחי בארץ הזו. זו המדינה הכי טובה להיות בה יהודי, אבל גם המקום הטוב ביותר בעולם להיות בו דרוזי. אנחנו גאים להיות אזרחי המדינה הזו. צוואת החיים של בני ושל האיל ממראר, היא שנמשיך לנצח בקיום המשותף שלנו, ערבים, יהודים, מוסלמים, נוצרים, צ'רקסים, כולנו בני ארץ ישראל".
האב סיפר לנשיא שביקש מבנו לשמור על כבוד כל האנשים שאיתם נפגש במסגרת תפקידו. כך עשה כמיל ואף יותר מזה. הוא נהג לשחק עם הילדים המוסלמים שהתרוצצו בסמטאות העיר העתיקה וברחבת הר הבית. ווסן מציגה תמונה שכמיל שלח אליה עם אחד הילדים שאימץ ושאותו כינה "בוסמרה", שחרחר.
"הוא פחד על הילדים הקטנים שהם מסתובבים ככה כל היום ברחבות ועלולים להידרס", מספרת ווסן. "הוא ריחם עליהם ונתן להם כסף לקנות ממתקים. לבוסמרה הוא נתן באופן קבוע את האוכל שלו. אני פחדתי מזה. פחדתי שהילדים יסיחו את דעתו ומישהו יפגע בו. כל הזמן אמרתי לו שאם הוא מרגיש שמישהו מתקרב אליו באופן חשוד, שיירה בו. אמרתי לו, 'אני מעדיפה לגור איתך בכלא מאשר לאבד אותך'. הוא ענה לי: 'נראה לך שאני אפגע באדם חף מפשע?'
"כמיל היה עדין נפש. הוא נראה גדול פיזית, כמו גבר שבגברים, אבל בתוכו מסתתרת עדינות והתחשבות. אני ציונית ואוהבת את המדינה, אבל אני כועסת. המדינה מפקירה את החיילים והשוטרים שלה ומסכנת אותם. מה שחשוב למדינה זה התדמית הבינלאומית. בגלל זה לא נלחמים מספיק בטרור ובמי שתומך בטרור. אני חושבת שכל מי שלא אוהב את המדינה הזו ולא רוצה לחיות בה בשלום, לא צריך להיות פה".
ובכל זאת, כשבני המשפחה מביעים כעס ותסכול כלפי המוסלמים, ווסן מבקשת להרגיע. "תדברו על כמיל, עזבו אותם. יש לי חברות מוסלמיות והן באו וניחמו אותי ובכו איתי. אסור להכליל".
בין החברות של ווסן גם ערין, אלמנתו של האיל סתאוי (30) ממראר. "אנחנו לומדות באותה מכללה", מספרת ווסן. "הרגשנו קרובות כי כמיל והאיל עבדו יחד במשטרה. אני מאוד רוצה לבוא אליה, לנחם ולהתנחם איתה. זה עוד יקרה. עכשיו עוד אין בי כוחות".
שלושה ימים ואושר
גם לערין (24), סטודנטית להוראת המתמטיקה, אין כוחות. בני המשפחה מספרים כי האם הטרייה, שאיבדה את בעלה שלושה שבועות אחרי לידת בנם הבכור, עוד לא מעכלת שהאושר הגדול התאדה ברגע. היא מתקשה לדבר ומשתדלת לטפל בתינוק בסיוע נשות המשפחה.
באולם בית העם הגדול במראר יושבות הנשים, רדידים לבנים על שערן, ומפניהן קורן צער. אמו של האיל, לצד אמה של האלמנה, האחיות, הסבתות, מחזיקות את תמונתו של האיל ביום החתונה. החיוך השובב שלו מביט בהן מהתמונה, הן בוכות ושותקות, שותקות ובוכות.
רק לפני שבועות אחדים התבדחו בקבוצת הווטסאפ המשפחתית כיצד יקראו לבן העומד להיוולד. "בצחוק אמרנו להאיל שצריך לקרוא לתינוק ראמוס", מספר אביה של האלמנה, המבקש לא להזכיר את שמו. "האיל היה מעריץ גדול של ריאל מדריד. בחודש מאי הוא נסע למדריד לראות משחק, ובגלל ההיריון המתקדם, הבת שלי לא נסעה איתו. מכולם הוא העריץ את סרחיו ראמוס, בגלל שתמיד הצליח בכל המצבים הכי קשים לחלץ את הקבוצה שלו. לכן צחקנו איתו בווטסאפ שבאמת יקרא לו ראמוס".
הלידה נמשכה שלושה ימים. האיל היה צמוד לרעייתו ביום ובלילה. בסוף חולץ התינוק בוואקום. תמונת הסלפי שעשה הזוג, יחד עם הרכש החדש, לא מסגירה את התהליך המתיש שעברו. הם נראים מלאי אושר וגאים בבכורם. "אחרי הלידה האיל חשב על שם אחר לתינוק, אבל כשהגיע לפקידה בבית חולים שרושמת את השם, הוא פתאום החליט לקרוא לו ראמוס", מספר אביה של ערין. "הפקידה שאלה אותו בפליאה אם הוא בטוח, והאיל ענה שכן. הוא תיכנן לנסוע במארס שוב לספרד, הפעם עם אשתו והתינוק. הוא רצה לצלם את ראמוס הקטן עם ראמוס הגדול.
"אני נתתי את הבת שלי, את הנשמה שלי, את האוצר שלי להאיל. הוא היה בחור מקסים, מלא שמחה ונתינה. עכשיו הוא לא פה לשמור עליה. ערין לבד. היא לבד", הוא משתנק.
למשפחה לא נוח עם החשיפה. הם מבקשים לשמור על פרטיותם ובעיקר חוששים מחשיפת נשות המשפחה. "תנו לנו להתאבל בשקט", הם אומרים. "המצב פה במדינה בכלל ובמראר בפרט מאוד רגיש. אנחנו חוששים שמישהו יפגע במשפחה".
החששות אינם תלושים מהמציאות. דף הפייסבוק של האיל נחסם אחרי שנכתבו בו איומים ודברי הסתה מצד קיצונים מוסלמים.
"האיל היה ילד מקסים", מספר אביו, עפיף, בעיניים בורקות. "הוא התגייס למג"ב. אחרי השירות הצבאי הגיש בקשה להתקבל לעבודה גם במשטרה הכחולה וגם בשב"ס. הוא קיבל שתי תשובות חיוביות ובחר במשטרה. הוא כבר כמעט שש שנים במשטרה. האיל בנה בית בקומה מעלינו ולפני 11 חודשים התחתן".
את ערין הכיר כשהייתה בת 17. "הוא חיכה לה בסבלנות, כדי שתסיים את הלימודים וכדי שיבנה בית", מספר אביה, ואביו מוסיף: "יום אחד הוא בא אלינו וביקש מאיתנו שנבקש את ידה של הבחורה. כך עשינו. אחרי שלושה ימים, לפי המסורת, קיבלנו ממנה ומהמשפחה שלה תשובה שהם מסכימים".
עכשיו מתכננות שתי המשפחות לגדל את ראמוס הקטן יחד עם ערין. "האיל חיבר בין המשפחות", אומר אביה של ערין, "הוא כמו בן בשבילי".
"נגדל יחד את ראמוס הקטן", מאשר עפיף, "ויותר מזה יגדל אותו האלוהים. אנחנו סומכים עליו מלמעלה שהוא יגדל אותו. אנחנו מתנחמים בזה שהאיל השאיר אחריו ילד. אלוהים נתן לנו את האיל, לקח אותו והביא לנו במקומו את ראמוס. כואב לנו על כמיל, על ההורים שלו, על הארוסה שלו, שלא נותר להם זיכרון חי".
בבית בדלית אל כרמל, ווסן מדפדפת בטלפון הנייד בזיכרונות המתים שלה, בתמונות ובהודעות שנותרו מכמיל. היא קוראת בקול את ההודעה האחרונה ממנו, שנכתבה בערבית באותיות עבריות: "אהובתי, אני יוצא למשמרת, תמיד תזכרי ותמיד תדעי שאני אוהב אותך ובשבילך אעשה הכל", כתב לה בשש וחצי בבוקר, שעה לפי שנרצח. באותו הבוקר, כאמור, לא הספיקה לענות לו, אחרי שמיהרה ללמד שחייה. בשבת בבוקר פתחה את הנייד וכתבה לו: "איפה אתה אהוב ליבי, נשמתי, למה עזבת אותי?"
רבים קראו את המסרונים שהעלתה ווסן לפייסבוק ושאבי ארוסה הציג בפני המנחמים וכלי התקשורת. איש אחד לא קרא. ¿
לזכר 413 חללים דרוזים
ב־15 בספטמבר 2017 יתקיים בפעם החמישית "מרוץ בשביל הבנים הדרוזים", האירוע השנתי לזכרם של חללי העדה הדרוזית במערכות ישראל, בהובלת עמותת ההנצחה שבראשה עומד תת־אלוף במיל' אמל אסעד. בשל אירועי הר הבית גדל השנה מספר הנופלים ל־413 דרוזים. האירוע יתקיים במתחם קבר יתרו בקרני חיטין, בהשתתפות נציגי ציבור וישראלים מכל רחבי המדינה והקשת הפוליטית, המבטאים את הקשר ההדוק בין העדה הדרוזית והחברה הישראלית.
