ראשון 24 בספטמבר 2017
ידיעות אחרונות
חדשות • 24.07.2017
הלב נאטם
מוטי פוגל

ושוב רצח, ושוב תמונות מזעזעות חולפות בזווית העין. אני גולל במהירות את עמוד האינטרנט, נמנע ממעבר ליד דוכן העיתונים, מקווה שאף אחד מחברי הפייסבוק שלי לא יפרסם אותן.

 

פרסום תמונות מזירת רצח הוא ברבריות המובילה לקהות לב ושכל. הפגיעה של התמונות היא משולשת. ראשית, בנפגעים עצמם, בקרובי משפחתם, בנפגעי פיגועים קודמים ובכל מי שהן מעוררות בו מחדש את הטראומה. אבל הפרסום פוגע לא רק בנו, הוא פוגע גם בהם, באנשים שמפרסמים את התמונות, בצלמים, במעצבים הגרפיים, בעורכי הווידאו ובעורכי העמוד, כל אלה שנדרשים לנתק את עצמם מהסיטואציה כדי להציג את התמונה המזעזעת בצורה האפקטיבית ביותר. אז מה אתה אומר, שנוסיף מסגרת אדומה מסביב לתמונה, אולי נגדיל אותה ונשים במרכז?

 

אבל יותר מכל, הפרסום פוגע בעיקר בכם. הוא כמו הגברת המינון מסם ששום דבר ממנו לא מספיק. כן, ודאי שהתמונות מזעזעות, אך כמה אפשר להזדעזע, כמה פעמים אפשר לראות אותה תמונה והלב ירעד? יש גבול, והלב קהה ונאטם. שידור התמונות בטלוויזיה הופך את הרצח לאירוע טלוויזיוני, לא שונה מעוד פרק של משחקי הכס. הרצח הופך לדימוי של הרצח, לקליפה ריקה.

 

ובכל זאת, אומרים התומכים בפרסום, התמונות יזעזעו את העולם וישפיעו על דעת הקהל העולמית. נניח שהמטרה מקדשת את האמצעים, נניח. אבל מה המטרה כאן? לזעזע את העולם? להוכיח את צדקת דרכנו? הדוחפים לפרסום מביאים כדוגמה את תמונת התינוק הסורי המת על שפת הים. התמונה שהכניסה למודעות העולם את מצוקת הפליטים הסורים. אבל התמונה ההיא הייתה כל כך מזעזעת דווקא מכיוון שהתינוק לא נראה מת, אלא ישן. מה שזיעזע והטריד היה הפער בין המראה לידיעה. הסיפור הוא מה שזיעזע אותנו, לא הדימוי.

 

זה עידן חזותי, אומרים, היום הכל מזעזע וצריך להיות חריף כדי להגיע לתודעת הקהל. הרי זה בדיוק עצם העניין: חוסר היכולת להבחין בין טבח טלוויזיוני לרצח אמיתי. במרוץ המטורף הזה על זעזוע, אמפתיה מתחלפת באימה ובצקצוק לשון. מתמונה לתמונה אנחנו הופכים להיות קהים יותר, הלב שלנו נאטם לזוועה, לא מסוגלים, ואולי לא רוצים להבחין בין אמת לדמיון.

 

האם אתם חושבים שמראה הדם על הקירות הוא הדבר עצמו? שלושה אנשים נרצחו בסעודת שבת והזוועה האמיתית אינה מראה הדם אלא החיים שנגדעו, האנשים שנשארו מאחור. הזעזוע מהדם יישכח מהר מאוד. אבל כמה זמן יישארו השמות בתודעה? יוסי, חיה ואלעד. ספרו על הנרצחים, ספרו על חייהם, ספרו על האובדן, ספרו על היתומים והאלמנה, על האחים השכולים, על החלל שיישאר בחיי הקרובים. לכל אלה יש אפקט מתמשך ועמוק הרבה יותר מהאפקט השטחי והמהיר־להתפוגג של עוד תמונת זוועה, של עוד סנסציה.

 

אודי, אחיו של מוטי פוגל, שנרצח יחד עם אשתו רות ושלושה מילדיהם בפיגוע באיתמר