בראש של ברונו שולץ // מקסים בילר (מגרמנית: שירי שפירא, עם עובד, 191 עמ')

חידה: מה משותף לחמשת סיפורי הקובץ הבא? בראשון מופיעה דמותו של ברונו שולץ, הסופר היהודי שנרצח בשואה, ונרמזת משיכתו למיניות מזוכיסטית. בשני מופיע יהודי שגזל כספי ניצולי שואה זקנים. בסיפור השלישי פרופסור יהודי לאמנות מוזמן ללוויית בתו שלא הכיר כי אמה (הלא יהודייה) סברה שהוא אנוכי מכדי לגדל ילדים ונראה שצדקה בכך. ברביעי נער יהודי־גרמני מייחל לצפות בסרט ארוטי בטלוויזיה, כשהדוד הישראלי שלו פורץ לפתע לסלון החשוך כדי לספר לו על חשיבותה של ישראל. ובסיפור החמישי סופר יהודי־אמריקאי, שכותב על השואה, מתמקד בסיפורו של ניצול שהסתתר בארון הבגדים של אחותו ובזמן שהנאצים אסרו את משפחתו התחרמן מפרטי הלבוש הנשיים שמצא שם.

התשובה היא לא "שנאה עצמית יהודית". התשובה היא רתיעה ישרה ונכונה מראיית היהודים כמלאכי עליון רק בגלל היותם קורבנות. "אין דבר מגוחך יותר מקיטש יהודי", כתב בילר בצדק גמור בספרו הקודם שתורגם לעברית, 'אסרה', והקובץ הנוכחי מיישם את האמירה הזו ביתר חריפות. בילר - פובליציסט וסופר גרמני ופרובוקטור ידוע, יליד 1960 - הוא סאטיריקן יהודי מוצלח. למרות עברם הקורבני, היהודים אצלו אינם חדלים להיות בני אדם, על שלל חולשותיהם - וטוב שמזכירים לנו את זה מדי פעם.

אבל 'בראש של ברונו שולץ' הוא קובץ סיפורים טוב לא רק בשל הגישה העקרונית של בילר ליהודים כמותו. הסיפורים בקובץ יוצרים רושם של אורגניזמים, של משהו חי, ולכן הם יכולים להפתיע בתפניותיהם, ומצד שני בנויים בקוהרנטיות ובתבונה. בסיפור הראשון, למשל, כותב ברונו שולץ ב־1938 מכתב לתומס מאן, ומספר לו שבעירו, דרוהוביץ', הופיע מתחזה של מאן, שמפיו ניתן לשמוע רמזים נוראים על עתידם של יהודי העיר (שולץ נרצח בדרוהוביץ' בידי קצין נאצי ב־1942). הסיפור מבנה בחוכמה את היחסים הלא סימטריים בין היהודי הפרובינציאלי שולץ למלך הספרות הגרמנית מאן; בין חייו הבלתי סדירים של הזעיר־בורגני שולץ לבורגנות מיושבת הדעת של מאן; בין המשיכה של שולץ לפנטזיה לבין הריאליסט הגדול זוכה הנובל. הכפיל של מאן, שהופיע כביכול בדרוהוביץ', עבר איזה "ייהוד" בבואו לעיר, שמסביר את הופעתו המרופטת ואת נטייתו לטירוף ("עיניך הרואות, אדון תומס מאן הנכבד, חשב ברונו, אותו כפיל שלך אינו האדם היחיד בדרוהוביץ' שנסתתרה בינתו").

סיפורים אחרים בקובץ מצטיינים בסופים. הסיפור על הדוד מישראל, למשל, מסתיים בפאנץ' חזק ביותר (שלא אחשוף, כמובן), שמעבר לתרומתו לסיפור עצמו מאיר באור גדול פנטזיה יהודית שהתבטאה, למשל, במטס חיל האוויר הישראלי מעל אושוויץ: הפנטזיה על כך שאילו ישראל הייתה קיימת כבר בתחילת שנות ה־40, היא הייתה יכולה כביכול לוורמאכט האדיר.

ההומור של בילר לרוב סאטירי - כלומר, בעל תכלית ביקורתית - ולעיתים הוא חומצי ושחור. הסיפור על הסופר היהודי המצליח, למשל, מסופר מנקודת המבט של המתרגם שלו, שאמו הגרמנייה רדופת האשמה קראה לו אפרים, למרות היותו ארי למהדרין. אפרים זה נוטר טינה לסופר היהודי על שגזל ממנו את אהובתו, מבקרת ספרות. האשמה הגרמנית כלפי היהודים הייתה לו לרועץ באהבתו, חושב אפרים. אותה אשמה מניעה גם את הסיפור על בנו של היהודי שגזל כספי ניצולים, עבריין בעצמו אך בעל נטייה אמנותית, שחולם לביים סרט בסגנון 'הסנדק' על משפחת פשע יהודית בגרמניה (בהתבסס על משפחתו שלו). אלא שמפיקים גרמנים לא מסוגלים לחשוב על סרט כזה, שבו היהודים מוצגים כפושעים. לכן מחליט הקולנוען בפוטנציה "להעביר את התסריט לשכתוב לאי־אלו תסריטאים גרמנים. הוא קיווה שאצלם היהודים לא יצטיירו רע כל כך כמו אצלו. אבל מה לו ולתסריטים שבהם עבריינים יהודים מדברים על שיילוק ועל 'היהודי זיס', או שאחרי כל ירייה שירו הם מקיאים את נשמתם דקות ארוכות מרוב נקיפות מצפון?"

בילר הוא סאטיריקן במסורת של פיליפ רות המוקדם (שבאחד מספריו מפנטז שאנה פרנק ניצלה והוא נישא לה, וכך זוכה למחילה ממשפחתו על התקפותיו על החברה היהודית). הוא לא מתחרה עדיין ביכולותיו של רות - לפחות על פי שני ספריו שקראתי - אבל הוא סופר מוצלח שפועל במציאות ובשפה טעונות יותר מאלה שבהן פעל רות. •