yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    ממון • 27.07.2017
    כששחיתות הופכת להרגל
    בסביבה חברתית המתגמלת שקרים וחוסר יושר, גם המנהלים יתגמלו אותם - מזהיר סוציולוג ארגוני • בבנק ישראל ובבנקים מבהירים: "העובדות יוכיחו שלא היינו נחמדים לטייקונים"
    סבר פלוצקר

    "כיועץ ארגוני נהגתי לשרת את טובת המנהלים בארגון ולא את טובת הארגון עצמו", מתוודה ד"ר ברוך שמעוני, סוציולוג וראש התוכנית לייעוץ ארגוני באוניברסיטת רב־אילן, "עד שאמרתי לעצמי, לא עוד. לא עוד גישה פסיכולוגיסטית שמטרתה להחליש מתיחויות בתוך הארגון ולא עוד גישה ניהולית שמטרתה להטמיע בעובדים את החזון של המנהלים. נפשי המקצועית מאסה בהן".

     

    ומה במקומן?

    שמעוני: "במקומן אני מפתח את הגישה של ייעוץ הוגן, משתף ובעיקר מתייחס ל־Habitus של הארגון הנגוע בליקויים ופועל לשנותו.

    Habitus, "הביטוס" גם בעברית, הוא מושג סוציולוגי מורכב, הזוכה לשימוש נרחב באסכולות הגות צרפתיות, במיוחד בכתביו של פילוסוף התרבות פייר בורדיה. זהו, בקיצור לא־ממצה, סך כל הנטיות החברתיות שלנו, אלו שרכשנו מהסביבה, אלו שהפנמנו ואלו שגיבשנו לעצמנו במהלך חיינו. לתפיסתו של שמעוני, הבראה יסודית של ארגון שירד מהפסים מוכרחה, לכן, לטפל בהרגלים הרעים שהשתרשו בו ומשקפים את ערכיה של הסביבה החברתית ומה שמקובל בה.שמעוני: "הסתכל על המשבר האחרון בבית החולים הדסה בירושלים. כדי לפתור אותו, אומרים היועצים הניהוליים, צריך לדרוש משני הצדדים לוותר על האגו ועל הכבוד. צריך להעביר אותם סדנה ביחסי אנוש, אומרים אחרים. צריך לתקן את המבנה הארגוני של המחלוקת השונות, קובעים עוד אחרים. ואני טוען, שורש המשבר נעוץ בהביטוס של מערכת הרפואה הציבורית שלנו, בסולם הערכים שנטלה מהחברה הישראלית העכשווית. זו חברה שמעמידה במקום ראשון את שיקולי התועלת הכלכלית, ורק אחר־כך את טובתם של המטופלים. כשהממסד הרפואי מאמץ ומפנים הביטוס כזה, גם המגשר והיועץ הניהולי הכי טובים לא ישיגו פתרון יסודי". והם לא השיגו.

    אנחנו חיים בתוך חברה שבה האחריות הציבורית נדחקת הצידה והתועלת האישית קופצת קדימה, אומר שמעוני. זו המסגרת הערכית המשותפת והמופנמת על ידי האזרחים, יהיה מעמדם המקצועי, הניהולי והאישי אשר יהיה. לדעתו גם המחאה של 2011 לא חרגה ממסגרת הביטוס זה: צעירי המחאה נתפסו כמי שדורשים הטבות לעצמם, ואכן דרשו הטבות כאלה. המשטר הצליח לגרום לדעיכתה.

     

    ד"ר ברוך שמעוני. לשנות את היסודות
    ד"ר ברוך שמעוני. לשנות את היסודות

     

    אם להשתמש בדוגמה יותר אקטואלית, תאגיד עסקי יכול להיות מושחת לזמן ארוך משום ששדה הפעולה שלו והמשטר סביבו ספוגים בשחיתות שמנהליו ועובדיו הפנימו כנטייה חברתית שולטת. זה ההביטוס שלהם, כך הם מתנהגים כי כך זה מקובל. "במקרה שכיח כזה", אומר ברוך שמעוני, "תיקון המבנה הארגוני של תאגיד והרגעת המתחים הפנימיים בו יועילו במשהו, אבל לא לאורך זמן ולא באורח יסודי. יבריא אותו מן היסוד רק שינוי ההביטוס שלו, שינוי סך הנטיות החברתיות של העובדים והמנהלים". כי כשהסביבה החברתית־משטרית מתגמלת שקרים וחוסר יושר, גם המנהלים והתאגידים יתגמלו אותם.

    האם שינוי אפשרי? האם הביטוס בר־שינוי? בהחלט, ויש לכך עדויות. הנה, למשל, המהפך שהוביל אורי יוגב, מנהל רשות החברות הממשלתיות, כשכפה על חברות אלו למנות לדירקטוריונים אנשים עם הביטוס של טובת התאגיד ולא טובת השר הממנה. התוצאה: התפקוד, יחסי העבודה והקצאת המשאבים במגזר החברות הממשלתיות השתנה וממשיך להשתנות לנגד עינינו. שינוי מבורך; עד שיבואו הפוליטיקאים שהכוח בידיהם ויחזירו לדירקטוריונים את אנשי שלומם עם הביטוס — מערכת ערכים מופנמים ומקובלים — של פרוטקציה פוליטית ושל "חבר־מביא־חבר".

    כאשר השחיתות נהיית לנורמה חברתית מופנמת, גם ניהול עסקים הכי מקצועי לא יבער אותה, מזהיר ד"ר ברוך שמעוני.

     

    אכזבת הוועדה

    אלמלא התערבותה האנטי־פופוליסטית של שרת המשפטים, איילת שקד, חברי ועדת החקירה הפרלמנטרית לסוגיית האשראי לפישמן ולטייקונים כבר היו מחזיקים בידיהם סמכויות של משטרה, פרקליטות ובית משפט גם יחד. מצב בלתי־נסבל בדמוקרטיה חוקית, כפי שהתריע בפרסום מיוחד המכון הישראלי לדמוקרטיה. נגד פגיעה דומה בעיקרון הפרדת הרשויות הפגינו החודש מאות אלפי דמוקרטים פולנים במאבק על דמות מדינתם שהסתיים בניצחונם. השתלטות הפוליטיקה על המשפט נבלמה שם, לעת עתה.

     

    הסכנה החוקתית הוסרה ("על תנאי") גם אצלנו, אך ועדת החקירה קמה - וכבר תוקעת בשופרות בקול גדול. חברות וחברי הכנסת רצו את הוועדה, רצו את השופר, את הפרסום, את הצילום, את הדחיפה שדיוני הוועדה, כך הם מקווים, יתנו לתדמיתם כחושפי מזימות אפלות.

     

    אני בא לאכזב אותם. בפני ועדת החקירה יונחו מסמכים, נתונים ותזכירים שיוכיחו, קבל עם ותקשורת, שגם הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל וגם הבנקים עצמם "נהגו בעשור האחרון בחובותיו של אליעזר פישמן בדרך נכונה, שביטאה קודם כל את הדאגה לכספי הציבור", כדברי גורם בכיר מאוד שהכיר את ההחלטות מקרוב מאוד. כשייחשפו המסמכים, או אפילו רק יימסר תוכנם, מדגיש אותו גורם, יתברר שהבנקים "לא רק שלא הגדילו את האשראי לקבוצת פישמן — וגם לא לרוב החברות בקבוצה בעלות איתנות פיננסית - אלא הצליחו לצמצם אותו בעשרות אחוזים. יתרת ההלוואות הייתה לפני עשור גבוהה פי־כמה וכמה מרמתן ערב ההכרזה על פשיטת רגל".

     

    ומוסיף בכיר לשעבר בבנק ישראל: "בניגוד לשיח הפופולרי, בנק ישראל לא היה נחמד כלפי הבנקים, והבנקים לא היו נחמדים כלפי פישמן ושכמותו. נוסף להוראות הגלויות הופעל לחץ כבד על הדירקטוריונים של הבנקים והדירקטוריונים לחצו על הנושים הגדולים. נכתבו דוחות ביקורת קשים. האשראי לכל קבוצות הלווים הגדולות נחתך ב־60% עד 90%. זה בהחלט לא היה עשור אבוד, זה היה עשור של טיפול אינטנסיבי ואחראי".

     

    האם החובות האבודים של פישמן מסכנים את המערכת הבנקאית?

    גורם בכיר בבנק ישראל: "היום לא, אבל לפני 10־12 שנים חובותיו בהחלט סיכנו אותה. בהדרגה, בתבונה ובזהירות הצלחנו לנטרל את הסיכון ולהגיע למצב שבו, יהיו אשר יהיו התוצאות של פשיטת הרגל של פישמן, אין לאף גוף פיננסי בארץ צל של קושי לספוג אותן. הרי בהוראת בנק ישראל ורואי החשבון שלהם עצמם, הבנקים כבר הפרישו סכומים גבוהים כנגד הפסדים אפשריים. אף מפקיד בבנק לא איבד ולא יאבד אף אגורה".

     

    מבחינה חשבונאית של יחסי פישמן־בנקים עולה שהקרן בחובותיו של פישמן הוחזרה כמעט במלואה. מה שלא שולם זו הריבית, שעלתה ועלתה ככל שהתעצמו הסיכונים. בספו של דבר, פישמן נותר חייב מיליארדים על חשבון ריבית הפיגורים המחושבת. כלכלית אין הבדל בין קרן שלא נפרעה לריבית שלא שולמה, והחוב אותו חוב. חשבונאית, ואולי גם ציבורית, יש הבדל, כפי שעשוי להתברר במהלך דיוני ועדת החקירה הפרלמנטרית.

     

    מידע פרטני על החובות של כל לווה גדול אינו נגיש לציבור (וטוב שכך) וההערכות משתנות מדי יום. האשראי הבעייתי במיוחד הוא זה שניתן בעבר לקניית שליטה בחברות. רוכשי השליטה, כמו אלוביץ' בבזק או דנקנר ב־אי.די.בי, לא הביאו הון עצמי מהבית אלא לוו כסף מבנקים, ולאחר רפורמת בכר גם לוו כסף מהציבור באמצעות אגרות חוב תאגידיות. הביטחונות לפירעון חובות אלו, שזכו לתואר המפוקפק "אשראי ממונף", היו בדרך כלל מניות השליטה עצמן. בשעת מבחן, בשעת משבר, הביטחונות התגלו כמשענת קנה רצוץ. לכן בנק ישראל החמיר בהדרגה את דרישותיו השונות מהבנקים, בהן הדרישה לגבות את האשראי המסוכן בהון עצמי גדול ולהקפיד על הערכות מציאותיות של ביטחונות. סך כל האשראי ה"ממונף" במערכת הבנקאות מוערך כעת בכ־16 מיליארד שקל, חצי מהיקפו בסוף 2011 ורבע מהיקפו בסוף 2007.

     

    רוב האשראי הבעייתי הצטבר אפוא בתקופת כהונם של נגידי בנק ישראל הקודמים דוד קליין וסטנלי פישר. האם יידרשו להתייצב לחקירה פרלמנטרית? לא נראה לי שיידרשו ולא נראה שיתייצבו.

    "הבנקים קיימים כדי לתת אשראי ולא כדי להימנע מכך", מסביר פרופסור מומחה לפיננסים ולהסדר חוב, "כדי ליטול סיכונים ולא כדי לברוח מהם. ניהול סיכונים מושכל פירושו פיזור מימון בין הלקוחות ובין הפרויקטים, ראיית תמונה כוללת, בחינה מעמיקה של יכולות החזר החוב וקביעת התניות וריביות המתאימות ליכולות ההחזר. זו תערובת של סטטיסטיקה וניסיון, נוקשות וחמלה. לכן הבנקים והבנקאים נבחנים לפי הביצוע של כל תיק האשראי ולא לפי לווה בודד כזה או אחר. הממצאים מלמדים שהבנקים עמדו בהצלחה במבחן זה".

     

    "הלקחים המעשיים שהופקו על ידינו מפרשיות כמו פישמן, דנקנר, לבייב ועוד", אומרים בבנק ישראל, "שינו את מגרש המשחקים הבנקאי והגדירו מחדש את המותר והאסור בחומרה שכמעט ואין דומה לה בבנקאות מערבית שסבלה מהפסדים גדולים פי כמה וכמה. אנחנו מקווים שהמסר הזה יעבור לחברי הכנסת ולציבור". נשקלה (אולי עוד נשקלת) פנייה למומחים מהבנק הבינלאומי לסילוקין בשווייץ וקרן המטבע הבינלאומית בוושינגטון כדי שיביעו את דעתם על מדיניות בנק ישראל והפיקוח על הבנקים אל מול הלווים הגדולים. המציעים את הפנייה בטוחים בתוצאותיה: ההפסדים של הבנקים הישראליים על האשראי ללווים גדולים נמוכים מאוד, לפי כל קנה מידה השוואתי.

    הביטחון העצמי של הנהלות הבנקים משתקף בנכונותן המוצהרת לשתף פעולה עם ועדת החקירה הפרלמנטרית, ובמקרים מסוימים אפילו התלהבות מהשיתוף. "אדרבא", אומר בנקאי ותיק, "אנחנו נבוא ברצון לוועדה, נפרוס בפני חבריה את הצעדים שנקטנו כלפי הנושים הגדולים ונראה מה יגידו אז כל אויבינו ושונאינו".

    אינני בטוח שהמסר לו מקווים בבנק ישראל ובבנקים אכן יעבור; חוששני שלא. הוועדה, לפי הודעותיה מהשבוע, תזמן לדיוניה בכירים לשעבר שפוטרו מהמערכת ושומרים כעסים בליבם. תזמן מומחים שעצותיהם לא התקבלו. תזמן יחידים שבנק זה או אחר רדף אותם עד האגורה האחרונה. תזמן מחפשי נקמה. דבריהם יחזקו את המסר שהוכן מראש, בלי קשר לעובדות, נתונים ומסמכים: את הבנקאים צריך לתלות ואת בנק ישראל צריך להכפיף לפיקוח הכנסת, כפי שהציעו השבוע שלושה חברי כנסת מהשמאל. איזו אירוניה ישראלית: השמאל הדמוקרטי בעולם נלחם כארי למען העצמאות המלאה של הבנק המרכזי.

     

    סטנלי פישר. גם הוא יוזמן? | צילום: אלכס קולומויסקי
    סטנלי פישר. גם הוא יוזמן? | צילום: אלכס קולומויסקי
     

     

    כת הגז

    אני מתפלא על עמיתי, נחמיה שטרסלר, מ"הארץ": למרות עשרות שנים של עבודה עיתונאית מצוינת הוא לא שם לב מהו, נכון ל־2017, השרץ האולטימטיבי של קוראי עיתונו. מהו השטן האופנתי האחרון אליו אסור להתקרב. עכשיו הוא כבר יודע. לא הכיבוש הוא השרץ, לא המומנטום החרדי־לאומני, לא המדיניות המנציחה את העוני ואפילו לא ביבי. כל אלו נושאים לגיטימיים לוויכוח. השרץ בה' הידיעה, המדור האחרון של הגיהינום הוא מתווה הגז. מתווה הגז מחלק אצלם את הציוויליזציה לטובים ורעים כפי שרק הנאציזם והסטליניזם חילקו אותה בעבר (וחוק הריכוזיות ב־2011). הטובים, אצלם ההתנגדות למתווה הגז היא בחינת ייהרג ובל יעבור. הרעים הם כל השאר.

    על כן שטרסלר לא היה צריך להיות מופתע כאשר מאמרו על היו״ר החדש של העבודה, אבי גבאי, הכולל פסקה ביקורתית על ההתנגדות של גבאי כשר לאיכות הסביבה למתווה הגז בדיוני הממשלה, עורר גל של תגובות משמיצות, נבזיות, חסרות שחר ומצטטות "עובדות" שקריות בעליל. אינני חבר מפלגת העבודה, אך כעיתונאי לא הסתרתי את אהדתי לגבאי, איש מרכז נבון עם קבלות של הצלחה. זאת ללא קשר למתווה הגז, שיכול להיות פתוח לוויכוח בתנאי שהוויכוח יהיה סולידי, נקי מעיוותים דמגוגיים. להלן כמה מהנפוצים במיוחד:

    "מתווה הגז היטיב עם טייקונים". טייקון הגז הישראלי, יצחק תשובה, מסולק מבעלות על המאגר הפעיל תמר ונדרש לממן מכיסו חלק מההשקעה במאגר העתידי לווייתן. ובאשר לחברת האנרגיה האמריקאית נובל אנרג׳י, שתשמר בידיה נתח שליטה בתמר, מניותיה מפוזרות בין מיליוני חוסכים בקרנות הפנסיה. אין לה טייקון.

    "אבי גבאי כשר לאיכות הסביבה התנגד למתווה הגז הממשלתי". נכון, אבל גם הציג הצעה אלטרנטיבית משלו. גבאי קבע שאין סיכוי לתחרות במגזר הגז הטבעי ולכן הפתרון הרצוי הוא להנהיג פיקוח על מחיר הגז לקונה ישראלי ולצמצם את המגבלות האחרות. הוא הציע פחות רגולציה, לא יותר.

    "בג"ץ פסל את מתווה הגז". בג"ץ דן במתווה הגז ואישר אותו אך במקביל דרש לעקר או לפחות להחליש את ההבטחה הממשלתית לאי־שינוי במדיניותה כלפי חברות האנרגיה ("יציבות רגולטורית") כפי שנכללה בטיוטת המתווה. בסוגיה זו אבי גבאי ומצדדי המתווה עמדו דווקא באותו הצד: החלשת המחויבות הממשלתית לרגולציה יציבה, טענו, יסב נזקים קשים למגזר האנרגיה ולמשק הישראלי. הם צדקו. המאמצים להביא ארצה חברות גז ונפט גלובליות נתקלים היום בסירוב שנימוקו אחד: היעדר יציבות רגולטורית מלאה והסכנה של התערבות פוליטית־משפטית מחודשת במשק האנרגיה בישראל.

    "חברות תעשייתיות ויצרניות חשמל עצמאיות קונות עודפי גז טבעי מחוץ לישראל במחיר נמוך מהנקוב במתווה הגז". זו בדיוק ההוכחה לכך שיש במתווה מרכיב חשוב של תחרות. התחרות תלחץ את המחיר כלפי מטה.

    "המתווה נכשל". לא, המתווה עובד היטב, והצלחתו משגעת את מתנגדיו. כישלונם להכשילו צורב את תודעתם. ככת אי־רציונאלית, נעולה ואלימה (כמו נטורי קרתא) הם לעולם לא יסלחו לכופרים. דינם לחרם, לקללת נצח, כפי שלמדו על בשרם השר יובל שטייניץ והפרשן נחמיה שטרסלר. ולמדתי אני עצמי.

     

     

    יובל שטייניץ. מחיר כת הגז | צילום: אוהד צויגנברג
    יובל שטייניץ. מחיר כת הגז | צילום: אוהד צויגנברג

     

    (המדור יוצא לחופשה עד סוף אוגוסט).

     


    פרסום ראשון: 27.07.17 , 16:59
    yed660100