כובר הוא כפר קטן יחסית, כ־4,800 נפשות. הוא יושב על אחת הנקודות הגבוהות בהרי גופנה – רכס ההרים שיורד מרמאללה מערבה, אל שפלת החוף. ביום בהיר רואים מבתי הכפר את תל־אביב, אבל שלשום עמד באוויר מסך של אובך, שצבע את המגדלים של תל־אביב בכחול ותלש אותם מהקרקע. כרמי זיתים, כסופים ועבי גזע, מילאו את המדרונות, כמו בסיציליה, כמו בטוסקנה. זאת הייתה אשליה, כמובן, פטה מורגנה. מאז יום שישי בלילה מטיל צה"ל כתר על הכפר: אין יוצא ואין בא. אין כמעט תנועה גם בכפרים השכנים. נדמה שכולם הסתגרו בבתים, מעולפים מחום ומפחד.
במפות של החטיבה המרחבית בנימין מסומנים הכפרים האלימים בשני צבעים, אדום וכתום. כדי לזכות בצבע אדום, כפר צריך להיות בעל היסטוריה עשירה של פיגועים, ובדרך כלל קרוב לציר תנועה ראשי וליישובים יהודיים. כובר לא עונה לתנאים האלה: לכן נרשם בכתום.
את עומר עבד אל־ג'ליל הפרטים האלה לא הטרידו. הוא יצא בליל שבת שעבר, חמוש בסכין, והלך לאורך הרכס, עד לגדר של ההתנחלות חלמיש. שני קילומטרים וחצי מפרידים בין כובר לחלמיש. לילות הקיץ בהר נעימים, הרוח קרירה, הירידה מתונה. הרוצח הגיע לבית של משפחת סלומון במלוא כוחו.
התחקיר במחדל האבטחה לא הסתיים עדיין. פרטיו חסויים. בצה"ל גאים בתגובה המהירה: כוח צבאי יצא אל הכפר באותו לילה, שעות אחדות לאחר הרצח, החרים כספים ששולמו לפעילי טרור – כ־300 אלף שקל; החרים את המכונות בבית דפוס מקומי; החרים גרוטאות רכב; סרק את הכפר בחיפושים אחר אמל"ח וביצע מעצרים של בני משפחה ומסיתים. הכתר על הכפר יימשך.
את יוסי סלומון ואת חיה ואלעד, ילדיו, הכתר על הכפר לא ישיב לחיים; הוא גם לא ימנע פיגועי טרור בעתיד. מאז אוקטובר 2015 מתמודד צה"ל עם אינתיפאדת היחידים. הלחימה כרוכה בלמידה מתמדת, בפעולות יזומות ובהסתגלות של שני הצדדים לכללי משחק משתנים. צה"ל הוא צבא עשיר: למרות שזאת איננה החזית העיקרית שלו היום – החזית העיקרית היא מול איראן בסוריה – הוא יכול להרשות לעצמו להקציב לעימות הזה שפע כוחות ושפע אמצעים. הדגש הוא על מניעה. סיכול ללא תיקול, זה החרוז שעליו צועד כרגע הצבא.
אחת החזיתות במלחמה הזאת היא גרוטאות הרכב, המָשטוּבוֹת. משטובה היא מכונית בישראל שהגיע זמנה לרדת מהכביש. במקום להעביר אותה לגריטה, כפי שמצווה החוק, הבעלים מוכרים אותה לעבריין שמבריח אותה לגדה, שם היא זמינה לפיגועי דריסה וירי. 90 אחוז מהפיגועים ברכב נעשו ממשטובות ובכלי נשק מאולתרים. אלה פיגועים במחיר מבצע.
המשטובות הן חלק מכלכלת הטרור. כדאי להשתמש בהן; לא כדאי לאבד אותן, כי הארגונים והרשות משלמים פיצויים על מוות, מאסר, בית שנהרס, אבל לא על גרוטאת רכב שהוחרמה. כוחות צה"ל פושטים על הכפרים ומחרימים את כלי הרכב האלה. כך למשל, בדיר אבו־משעל, אחד מששת הכפרים האלימים ביותר בגזרת החטיבה, הוחרמו באחרונה 42 משטובות. הפלסטינים נאבקים בגזירה בכמה שיטות. אחת מהן היא התקנת מנעול חיצוני, שמקשה על החיילים לפרוץ לרכב; אחרת היא העברה זריזה של מכוניות מכפר לכפר, דקות לפני שהחיילים מגיעים אליהן.
החודשים האחרונים הסתכמו בירידה דרמטית בפיגועי טרור ובהפרות סדר. שביתת האסירים העלתה לשבועות אחדים את הגרף, וכשהסתיימה, הוא ירד מחדש. ואז באו אירועי הר הבית.
היום, יום שישי, אמור להיות יום הזעם. גם חמאס, גם הרשות, קראו לאוכלוסייה לצאת לרחובות. בספטמבר 2000, בגל האלימות שפרץ לאחר העלייה של שרון להר הבית, צה"ל הגיב בכוח רב. האינתיפאדה הייתה נבואה שהגשימה את עצמה. פעילות צה"ל לא כיבתה את האש – היא הגביהה את גובה הלהבות. הפעם צה"ל הוא הגורם הממתן, מול הנהגות פוליטיות בשני הצדדים שמותחות את החבל עד לקצה.
אבו־מאזן לא ירשה לעצמו לפגר אחר חמאס, לא כשמדובר בהר הבית, לא כשישראל נושאת ונותנת מעל לראשו עם ירדן; נתניהו לא ירשה לעצמו לפגר אחר בנט, לא כשחרב החקירות מרחפת מעליו. גם עבאס, גם נתניהו חיים מפי המתלהמים ברשתות החברתיות. מזמן לא היה צימאון כזה לדם, משני צידי גדר ההפרדה.
280 מצלמות
כביש 443, הכביש החלופי לירושלים, עובר בין כפרים פלסטיניים. הנוסעים בכביש היו טרף קל למיידי אבנים ובקת"בים. השבוע נרשם אירוע אחד כזה – יידוי אבנים בקטע המזרחי של הכביש, קרוב לירושלים. בעבר אירועים כאלה היו עניין של יום־יום.
בשנה האחרונה רושתו הכביש וסביבתו במצלמות חכמות: 280 מצלמות, לא פחות. ראש הממשלה הנחה, והתקציבים נמצאו. המצלמות יצרו מרחב החשדה: כל אדם שמתקרב לכביש מזוהה ממרחק ניכר, ביום ובלילה. חיילות מאיישות את החמ"ל שבו מותקנים המסכים. גדוד מעורב של פיקוד העורף, בנים ובנות, אחראי לשטח, משני צידי הגדר. לפעמים הגדוד עובד עם חיילי גדוד 97, הגדוד החרדי, שמוצבים בחודשים האחרונים בגזרה. כל עוד מדובר בפעילות מבצעית, אין בעיה.
כשהיהודים טועים
ישיבת הקבינט ביום חמישי שעבר הייתה ציון דרך בתולדות ממשלות ישראל. נתניהו כינס אותה כדי לקבל גיבוי פורמלי לשגיאות שעשה במהלך השבוע. נתניהו למד למגן את עצמו בניירת. פרשת המנהרות בצוק איתן לא תחזור: שום דו"ח של מבקר מדינה לא יתפוס אותו בלתי מכוסה.
קדמו לישיבה שישה ימים סוערים. מיד לאחר רצח שני השוטרים בשערי הר הבית, ביום שישי, קיים נתניהו התייעצות טלפונית. בהתייעצות הראשונה המשטרה ביקשה לסגור את הר הבית ל־48 שעות כדי לסרוק את המסגדים ולחפש אמל"ח. היא ביקשה לסגור את ההר לשבוע נוסף, כדי להתארגן. המשתתפים מטעם צה"ל והשב"כ הזהירו מהפרת הסטטוס־קוו. ראש הממשלה סיכם. בסיכום שלו הוא הזכיר לראשונה הצבה של מגנומטרים, כנראה בעקבות שיחה קודמת, שבה מישהו מכר לו את הרעיון. בדיון עצמו לא הוזכרו מגנומטרים.
במהלך 48 השעות שבהן ההר היה סגור למבקרים, הוצבו הגלאים בשערי הכניסה לרחבה. הם הפכו לעובדה קיימת, יחד עם מצלמות, מוטות מתכת שחוברו לרצפה ושרוולי בידוק. המשטרה העריכה שהמהלך יעבור בשלום: המוסלמים יתרגלו. אילו הייתה לקציני המשטרה מעט סקרנות, הם היו לומדים ששוב ושוב טעו היהודים בהבנת כוח הנזק של מהלכים בהר הבית. המשטרה העריכה שהמוסלמים יקבלו כעובדה מוגמרת את פתיחת מנהרת הכותל ב־1996 וטעתה; פתיחת המנהרה הביאה למרחץ דמים הדדי. המשטרה טעתה כשהעריכה שהמוסלמים יכילו את עליית אריאל שרון להר הבית, בספטמבר 2000. עליית שרון הייתה אות הפתיחה לאינתיפאדה השנייה.
לאחרונה פורסמה בעברית ביוגרפיה מרתקת, אחת מרבות, על לורנס איש ערב ("לורנס בחצי האי ערב" מאת סקוט אנדרסון, הוצאת עם עובד). הטורקים הציבו כוח צבאי גדול בעיר מדינה, אחת משתי הערים הקדושות בחצי האי ערב. בפיקוד הבריטי ניטש ויכוח על ההתמודדות עם הטורקים: האם נכון לשגר נגדם חיל משלוח בריטי או לא. בעלי בריתו המוסלמים של לורנס הזהירו: מכה ומדינה הן מחוץ לתחום לכופרים. בסופו של דבר הניחו הבריטים לעיר.
ראשי הווקף המוסלמי השלימו עם כיבוש רחבת המסגדים במלחמת ששת הימים ועם הנוהלים שקבע משה דיין במקום. התבוסה במלחמה לא הותירה להם ברירה. ביום־יום הם שיתפו ומשתפים פעולה, אבל כל שינוי משמעותי, או מה שנתפס כשינוי משמעותי, מוליד מרחץ דמים. יהודים שחלום חייהם הוא להרוס את המסגדים ולכונן את בית המקדש מחדש, מוכנים לשלם את המחיר הזה. ממשלות ישראל גרסו אחרת.
כאשר ההר נפתח מחדש, עם גלאי המתכות בשערים והמתפללים בחוץ, נתניהו היה בפריז. בשיחות הטלפוניות שקיים התריעו צה"ל והשב"כ מפני השפעות הלוואי של העימות בשערי הר הבית. קציני משטרה ותיקים, ובראשם ניסו שחם, שהיה מפקד המרחב ומפקד המחוז וגדול המומחים לפוליטיקה של הר הבית, שמו ללעג ולקלס את הנימוק הביטחוני: מגנומטרים לא ימנעו כניסת אמל"ח להר הבית. הם חסרי משמעות כאשר מאות אלפי מתפללים צובאים על השערים בבת אחת. גורם אחר, מחוץ למשטרה, סיפר שכאשר עלתה בעבר הצעה להציב גלאי מתכת, המשטרה פסלה אותה על הסף.
אז ישרפו
משה שחל, 83, היה השר לביטחון פנים ב־1994, כשברוך גולדשטיין טבח במתפללים מוסלמים בחברון.
"הבעיה הגדולה הייתה הר הבית", סיפר. "התרחיש היה שהמוסלמים יזרקו מלמעלה אבנים על המתפללים בכותל. כינסתי את צמרת המשטרה. אמרתי להם, אני סוגר את שער המוגרבים. אף שוטר לא יהיה למעלה. אם ייזרקו אבנים, נכניס את המתפללים לחלק הסגור בכותל.
"הם אמרו, המוסלמים ישרפו את תחנת המשטרה. אמרתי, אז ישרפו. אתם תוציאו מהתחנה את כל המסמכים. אני אדאג לתקציב לבניית התחנה מחדש.
"המוסלמים זרקו אבנים. הכנסנו את היהודים לאזור המוגן בכותל. הימין בכנסת עשה לנו את המוות.
"מפקד המחוז היה יהודה וילק; המפכ"ל, רפי פלד. אני ישבתי בתחנת המשטרה בכותל. ראיתי שיהודה וילק מכין מחלקת יס"מ לעלות למעלה, להתעמת עם זורקי האבנים. לקחתי את וילק ביד וגררתי אותו אל רפי פלד, שעמד עם אוזניות, באמצע ראיון לתקשורת. אמרתי להם: אם תשלחו שוטרים למעלה, אני מדיח אתכם במקום.
"באותו יום לא נורתה ירייה אחת בהר הבית".
שחל סיפר על שיחה שניהל עם הנשיא מובארק. הם דיברו בערבית. מובארק סיפר שבאחת מפגישות הפסגה הערביות השיחה התגלגלה אל ראשי ממשלות בישראל. "שמעון פרס, אמרו, מדליף. יצחק רבין, המילה שלו היא מילה. בנימין נתניהו, האנגלית שלו נהדרת. אבל מה, הכל כזב, כזב, כזב".
בערבית הסיפור נשמע יותר טוב.
השרים שמרדו
חזרה לישיבת הקבינט ביום חמישי. נתניהו כינס את הישיבה כשהוא מסובך בהחלטה על המגנומטרים. אם יציע להסיר אותם, בנט יחגוג, והוא ייתפס כחלש. נתניהו נאחז בהחלטה, ורוב השרים נגררו אחריו. לא ייתכן שנכופף ברכיים, אמרו שרים. אסור לנו לוותר. שרים כמו ליברמן ודרעי, שבעבר קנו להם שם כאנשים עם ראש פתוח, זרמו עם הרוב. הפחד שמא תודבק להם תווית של שמאלנים, אוהבי ערבים, שיתק אותם. אפקט אלאור אזריה הגיע עד למגנומטרים.
רק שני שרים, יואב גלנט ויובל שטייניץ, הניפו את נס המרד. ראשית, אמר גלנט, בממשלה יש אחריות קולקטיבית. אני שותף; שנית, עשיתם טעות: המגנומטרים לא יעבדו; ואת הטעות צריך לתקן, כי הבעיה תלך ותחמיר.
הוא סיפר על הניסיון שצבר כמפקד אוגדת עזה. 25 אלף פועלים צבאו כל בוקר על מחסום ארז. הם רצו לצאת; הפתח רצה שייצאו; גדוד של בודקים מיומנים פיקח על המעבר. אף על פי כן, הכניסה לקחה ארבע שעות (ביקרתי בארז באותה תקופה. המציאות בתוך השרוול, הדוחק, הלחץ, סכנת החיים, הפכו את המעבר לגיהינום).
הכניסה להר הבית איננה נמל תעופה, שבו כולם רוצים להמריא, או אצטדיון כדורגל, שבו כולם רוצים לצפות במשחק, אמר גלנט. הפלסטינים לא יבואו ואנחנו לא נוכל להחזיק מעמד. המחיר שנשלם יהיה גבוה.
ביטחון לאומי זה לא אם נצא פראיירים או לא נצא פראיירים, סיכם גלנט. עכשיו תצביעו להשאיר את הגלאים, ובעוד כמה ימים תצביעו להפך.
שטייניץ דיבר על המחיר הבינלאומי. יש הסתה נגדנו בעולם המוסלמי, אמר. היא פוגעת בשיתוף הפעולה עם מדינות ערביות מתונות נגד איראן. היא מזיקה לנו במוסדות בינלאומיים. כשהייתי סמל מחלקה בגולני לימדו אותי שצריך להסתער, אבל אם אתה בשטח נחות, החוכמה היא להיחלץ לאחור. חמאס והתנועה האיסלאמית יחגגו, אז יחגגו.
נתניהו העמיד את ההצעה להצבעה. שטייניץ וגלנט היו היחידים שהצביעו נגד.
ביום ראשון בערב התהפך הגלגל. התקרית בשגרירות בעמאן סיפקה לנתניהו סולם. הוא ירד בו, אבל הקפיד על דימוי מזויף של מי שנשאר למעלה. התמונה שלו ושל המאבטח, שהופצה על ידי לשכתו, הייתה שחזור לא מוצלח של תמונתו עם גלעד שליט. פעם ראשונה דרמה; פעם שנייה פארסה. בירדן לא התפעלו.
אבל הדבר המטומטם ביותר היה ההודעה שבמקום הגלאים, יותקנו בשערים מצלמות חכמות, ש"יפשיטו לגורמים" כל מי שייכנס להר הבית. אתם רוצים להפשיט אותנו? את הנשים שלנו? תשכחו מזה, אמרו המוסלמים וסירבו להיכנס פנימה.
ידיים שמאליות
בשולי האירועים צצה ועלתה תופעה נוספת, שראוי להקדיש לה מעט מחשבה. אני מתכוון לניסיון לתאר את הפיאסקו במשטרה ובממשלה כחלק מאיזה ויכוח היסטורי בין ימין לשמאל. זהו ניסיון שקרי. יש לנו ממשלה שראשה ימני אבל ידיה שמאליות. הסיפור הפעם הוא על הידיים השמאליות.
מה שלא מפריע למנגנון התעמולה להמשיך בשלו. הקמפיין התחיל ביום שישי שעבר, כשנדמה היה שהאירועים סביב הר הבית מינוריים. הצייצנים לעגו לכל המתריעים – לצמרת צה"ל, לשב"כ, לעיתונאים. הקמפיין התחדש לאחר הרצח הנורא של שלושת בני משפחת סלומון בחלמיש. מי שהתריע, הפך לאשם.
"הגיע הזמן להפסיק להאשים את הקורבנות ולהתחיל להאשים את הרוצחים", הטיף שלמה פיוטרקובסקי ב"ידיעות אחרונות". הוא לא היה היחיד, כמובן. הם אף פעם לא באים לבד.
חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי אחד שהאשים את הקורבנות. להפך: החברה הישראלית כולה חיבקה את משפחת סלומון. מה שמצאתי הוא חבורה קולנית מהזן של הימני הדתי החדש, זה שהשתלט על השיח ברשתות ועל חלק גדול משידורי המלל בערוצי הרדיו. כמו הכבשים ב"חוות החיות", ספרו של ג'ורג' אורוול, מקבלת החבורה הזאת כל ביקורת על אדוניה בפעייה אחידה, מחרישת אוזן.
אפשר להבין את שאיפתם של אנשים במגזר הימני־דתי לכבוש להם מקום בולט בשיח התקשורתי. זוהי זכותם. אבל אין להם זכות לשקר, להסית, לשווק השקפות גזעניות, דמגוגיות, אנטי־דמוקרטיות מחופשות לפטריוטיזם. ודאי שאין להם זכות לעשות זאת בערוצי שידור ממלכתיים.
אראל סג"ל (גלי צה"ל) הוא המודל שלהם. האחרים נשרכים אחריו.
באחד הערבים השבוע שמעתי, בדרכי מעוד עימות בשער האריות, תוכנית ברשת ב'. שדרן בשם יעקב אייכלר לעג לחייל שירה במחבל בחלמיש. הוא ניסה להצחיק את מאזיניו, אם יש כאלה, אבל ברשתות ירדו על החייל רצח. הפשע שלו היה שניטרל ולא הרג. בסוף נאלצה מיכל סלומון, גיבורה בזכות עצמה, לקום באמצע השבעה ולבקש מהם לחדול.
