yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: יונתן בלום
    7 לילות • 01.08.2017
    תרגילים בחיסור
    רק אחרי ששכל את בנו בג'נין, בעשור השישי לחייו, התחיל גיורא פישר לכתוב שירים. עכשיו, עם ספר שלישי, הוא מסביר מה נשאר מהמושבניק הרפתן, למה הוא בורח מטקסי יום הזיכרון, ואיך זה שגם היום הוא ציוני גאה
    איה אליה | צילום: יונתן בלום

    בגיל 66, גיורא פישר הוא אושיית פייסבוק. "בלי אג'נדה חברתית שתתמוך בי, כמו בידידיי שלומי חתוכה ורועי חסן, לי יש כבר 5,000 חברים, המקסימום שיכול להיות, ו־3,000 עוקבים, שזה כמה שאפשר", מתרברב פישר - מושבניק מלידה, חקלאי בדימוס, פנסיונר של משרד החינוך שעדיין מלמד תנ"ך בתיכון האזורי בבאר טוביה ומי שחתום על השיר 'עדכוני רשת': "אני מכבד את הנפטר/ אמחק אותו מהפייסבוק שלי/ רק מחר".

    הלייקים, התגובות, הפוסטים ורענוני הדף, הוא מודה, גובים ממנו "כמה וכמה שעות בכל יום. אני מזפזפ. וזה לא צילומים של משפחה וילדים, הכל קשור לעניינים ספרותיים. שירה נורא מתאימה לפייסבוק. לאנשים היום יש פחות סבלנות, קטעי פרוזה ארוכים לא תופסים, אבל אם אתה מעלה שיר ומישהו עושה שיתוף, אז פתאום אנשים רואים ורוצים עוד. הפייסבוק עשה לי שירות נפלא. קונים את הספרים שלי, מתעניינים. והמון תגובות. אנשים פרטיים ואנשי מקצוע - פסיכולוגים, יועצים - משתמשים בשירים שלי. מישהי אפילו לקחה שורת שיר שלי ועשתה מזה קעקוע".

    הוא אמנם יליד 1951, אבל פישר, שהוציא לאחרונה ספר שלישי, יכול להיחשב "משורר צעיר". ספרו הראשון התפרסם ב־2010, כשהוא כמעט בן 60, אחרי כמה שנים של כתיבה אינטנסיבית. היו פה ושם רמזים מקדימים ("פעם תלמיד שלי הופיע עם שירים שכתבתי בכיתה ג' וד'"), אבל אל הסיבוב הנוכחי שלו בזירת השירה הגיע פישר רק אחרי נפילת בנו, מרום, חייל גולני שנהרג בג'נין ב־2002, במבצע חומת מגן.

     

    המשלחת של קצין העיר, שהגיעה למושב בבוקר שישי, מצאה את פישר האב ברפת. "הייתי עסוק בחליבה, והמשכתי לחלוב גם אחרי שהם הלכו. באופן פסיכי לחלוטין אני ידעתי קודם, הכנתי את עצמי לזה".

     

    מה זאת אומרת ידעת?

    "מרום היה בסך הכל שנה אחת בצבא כשהתחילה האינתיפאדה השנייה. שמו אותם ברמאללה, ואחרי שגמרו שם את העסק, שלחו אותם לרמת הגולן ואני נשמתי לרווחה. איזה יופי. אבל בפעם האחרונה שאני ראיתי אותו, הוא היה בבית בחופשה וקיבל הודעה להתייצב בצומת מגידו, הם הלכו לכיוון ג'נין. אמא שלו הכינה לו סנדוויץ' יפה, ואני לקחתי אותו לקסטינה. נסענו בגשם שוטף והייתה לי תחושה קשה. אמרתי לעצמי בלב שאני עכשיו צריך לעשות תאונה - מקסימום המכונית תלך טוטל לוס, יישברו כמה עצמות. הייתי בטוח שזהו זה. והוא ראה את הזוועה בפנים שלי. בדיוק מה שאני ראיתי כשהסתכלתי בו. אז הוא חייך את החיוך המתוק שלו ואמר לי, 'אבא, ארץ ישראל נקנית בייסורים'. ואני שאלתי אותו, 'אבל למה שלנו?'"

     

    וזהו?

    "אחרי זה הייתה עוד שיחה. הוא צילצל אליי מג'נין ואני שמעתי יריות ואמרתי לו, 'אני מקווה שאתה נשאר עם האכזרית' - זה הנגמ"ש שלהם - והוא אמר, 'אבא, אני לא יכול להבטיח לך'. ואני אמרתי לו, 'היינו צריכים עכשיו לבוא עם שופלים ולגלח שמה את כל הבתים שלהם', והוא אמר, '18 שנים אתה מלמד אותי שצריך לדאוג לאחרים וכשזה מגיע לבן שלך כל העקרונות שלך משתנים?' אחרי זה היה הסרט 'ג'נין, ג'נין' ומוחמד בכרי האשים שמה בטבח ואני קצפתי. כי אני יודע שהבן שלי נהרג רק בגלל שהם הלכו שם בפינצטה מבית לבית כדי לא לפגוע בחפים מפשע".

     

    והמושבניק שממשיך לחלוב גם כשמודיעים לו שבנו מת – מה קורה איתו ביום שאחרי? הרשית לעצמך להתפרק?

    "לשנייה אחת לא. אני ידעתי שמשפחות מתפרקות בעקבות אסון כזה, ידעתי שאני חייב לאנוס את עצמי ואת המשפחה להמשיך, שאם לא תעשה מה שנורא קשה בהתחלה זה לא יהפוך להיות יותר קל, זה רק יהפוך יותר בלתי אפשרי. מיד אחרי השבעה חזרתי לעבודה בבית הספר. היומיום נראה פחות או יותר אותו הדבר. כן הייתה החוויה של לשמר, של לעשות פריז. אז החדר של מרום הוא כבר לא בדיוק־בדיוק כמו שהיה, אבל הוא עדיין עומד. התקרה עם הכוכבים שהוא הדביק וזוהרים בחושך. גם המיטה נשארה".

     

    ואיפה בתוך כל זה נכנסה הכתיבה?

    "השירה באה בהפתעה. אחרי האובדן, הכי קשים היו החגים. מרום נהרג סמוך לליל הסדר, ובפסח הראשון אחרי הרגשנו שאנחנו לא יכולים להיות פה בארץ. נסענו לאיטליה. לילה אחד התעוררתי שם ועד הבוקר לא הצלחתי לישון, כתבתי בראש שיר. זה שיגע אותי. רשמתי את זה, וכשהגענו לארץ שלחתי אותו לאגי משעול. 30 שנה עבדנו יחד בבית הספר, היא מורה לספרות ואני לתנ"ך - היו לנו קשרי חברות, לא קשרי משוררות. ואגי אמרה, 'זה שיר'. היא התחילה למחוק, לשנות, ואני ידעתי ככה שזה טוב, כי אחרת היא לא הייתה נוגעת. אחרי שלושה חודשים כתבתי עוד שיר. אחר כך עוד אחד. ואז התחיל איזה מין מבול של שלוש שנים, בצורה כל כך בלתי רגילה שזה עייף אותי, רגשית ופיזית. הייתי מביא את השירים למורים לספרות בבית הספר, והיינו מדברים עליהם ומאירים בהם, ואני אמרתי לעצמי, כוס אוחתוק, מי היה צריך את זה?!"

     

    אגי משעול, שגם ערכה את הספר החדש, אחראית במידה רבה לקריירה המאוחרת של פישר. אחרי שהצטברה אצלו כמות נכבדת של שירים, שלחה אותם משעול, בלי ידיעתו, להוצאות ספרים. ספרו הראשון של פישר, 'אחרי זה', יצא בהוצאת עם עובד, הודפס מאז בשלוש מהדורות ונמכר בכמה אלפי עותקים - הצלחה מפתיעה במונחי עולם השירה. ודאי כשמדובר במשורר אנונימי, רחוק מאוד מהאבטיפוס המשוררי. מושבניק, רפתן, לוחם, ציוני טוב. כזה שלא צמח בבתי הקפה של תל־אביב ובמילייה הספרותי.

     

    "היום אני קורא את כולם, אבל קודם לא קראתי שירה. אולי קצת יהודה עמיחי. חוץ מזה באתי די נקי. ואני יכול להגיד שזכיתי לקבלת פנים מאוד יפה. אני חושב שבסך הכל מחבבים אותי גם בסצנה. אולי בגלל שאני טיפוס מאוד ידידותי, לא מאיים. אולי בגלל שאני נמצא רחוק. אני לא חושב שזה בגלל השכול. וזה משהו שנורא חשוב לי להגיד לעצמי: יש לך כישרון, והכישרון לא קשור לנפילתו של מרום.

    "אני נורא רציתי שהשירים יצליחו. בהתחלה בשביל הזכר של מרום, ואחר כך, כשהכתיבה זזה לדברים אחרים, לחיים, בא הפרדוקס האיום ונורא של ליהנות מהדבר הזה. מעצם הכתיבה, מהיצירה, מההכרה. השירה התחילה מהאובדן, ופתאום אתה מרוויח מהדבר הזה. יש פה קונפליקט".

     

    אתה חושש להתקבע בתפקיד "משורר השכול"?

    "כשהוצאתי את הספר הראשון זה עלה לי בדם לא להקדיש אותו למרום, אבל ידעתי שיש לי סכנה ליפול לטיקט הזה של השכול. מאוד קשה לאנשים להשתחרר מהדבר הזה. בכל שיר שמדבר על פרח מחפשים את השכול. מישהו אמר לי, 'גיורא פישר של לפני השכול וגיורא פישר של אחרי השכול הוא לא אותו אדם, ולכן כל דבר שתכתוב, גם על ציץ השדה, יהיה בו האובדן'. אבל אני אומר, אם אין שכול בשיר אל תחפשו. במובן הזה, אצלי הביוגרפיה מפריעה".

    ובכל זאת, כותרת הספר החדש, השלישי - 'מה למדת מהסיפור' (עם עובד) - לקוחה מתוך דף עבודה שהביא מרום מבית הספר, כשהיה בכיתה ב'. "מה למדת מסיפור קין והבל?" שאלה המורה, ומרום השיב, "למדתי שלא צריך לכעוס, ולהיות טוב, לעבוד קשה בלי לצעוק, ושמקנאה אפשר גם להרוג מישהו שאוהבים". את התשובה היפה של מרום בן השמונה הפך פישר לשיר.

    "כשאתה צריך לתאר מישהו, ובייחוד מישהו שמת, אז בהגדרה אתה הולך לקלישאות. מה אתה יכול להגיד? שהוא היה חכם יותר ממני? שהיה יפה יותר? נחמד? תשמעי את זה על כולם. כשהתחלתי לכתוב הבנתי שאני צריך לעשות את זה כמו ברישום פחם: לקחת את המסביב כדי שאת תשלימי את האמצע. אנשים קוראים את השירים שלי ובטוחים שהם מכירים את מרום, אבל אני לא כתבתי שום דבר על מרום. ידעתי שאני יכול לכתוב על האהבה הגדולה שלי אליו, על הקווים הכללים, ובתוך זה יראו מי הוא היה. זה לא השכול של 'הנה מוטלות גופותינו'. אני לא כותב ב'אנחנו' ואין גופות בשירים שלי. כבר לא מדובר פה על הגלוריפיקציה של השכול. אני מתאר את הילד הפרטי שלי ואת הכאב הפרטי שלי".

     

    ובכל זאת השירים שלך הפכו למשתתפים קבועים בטקסי יום הזיכרון. אתה מגיע לאירועים הממלכתיים? לוקח חלק בריטואלים?

    "אני לא הולך לקבר, לא מגיע ולא מופיע בטקסי יום הזיכרון. אבל הסיבה האמיתית, אם להיות ישר, היא שאני חי בסוג של הכחשה. אני לא רוצה שיזכירו לי. אני עצמי יכול לדבר על זה, כי כשאני מדבר אני בשליטה, אבל כשמישהו אחר מניח את זה מול הפנים שלי - את זה אני לא יכול לסבול".

     

    עד לאן מגיעה ההכחשה? עד כמה מרום נוכח ביומיום שלך?

    "עד כדי רגשות אשמה. אני מרגיש שהדבר הזה מנוטרל לגמרי. זו הייתה ההחלטה שלי, מיד על השנייה הראשונה, שאני לא אתן לזה להרוס גם הלאה. זה עד כדי כך שאנשים שלא יודעים לא יכולים לנחש. אפשר להגיד שזה סוג של הצגה, אבל איכשהו זו הפכה להיות הצגה טבעית. אני לא יכול להגיד שמרום נוכח בחיים שלנו. הוא נוכח בזה שקוד הכניסה למחשב שלי זה 'מרום'. והוא נוכח באין, האין־הוא".

     

     

    עד לפני כמה שנים, פישר היה מתעורר כל בוקר בארבע וחצי ויוצא, במדי הרפתן שלו, אל הפרות. "מי שיש לו רפת יודע מה זה - אין חופש, אין חג, אין מועד. חולה אתה הולך לרפת, בלי מנוחה. אני טיפוס ששונא להזיע, אמי הייתה אומרת שכשיכריזו על מות העבודה אני אהיה הראשון שיתנדב לשאת את הארון, אבל כשהייתי ילד מה שהיה חשוב זה איזה חקלאי אתה וכמה אידיאולוג היית, וזה היה ניסיון להוכיח שאני בסדר. אז בלי פועלים, בלי עבודה מבחוץ - קמתי כל יום לחלוב. ובמקביל הייתי מורה בתיכון ומחנך במשרה מלאה ולא איחרתי אפילו בוקר אחד. זה היה קדוש בשבילי. הייתי משאיר המלטה באמצע, רץ לשיעור ובדרך אפילו מספיק מקלחת".

     

    ושהפרה תסתדר.

    "או שתמות. כמו שקרה כמה פעמים".

     

    רפתן לא אוהב פרות?

    "אני זוכר שאבא שלי, היו פרות שהוא בכה כשהיה צריך לשלוח אותן. אבל אינטימיות אפשר להרגיש אולי כשיש עשר חולבות. לי היו 50, ו־150 ראש בני בקר הסתובבו בין הרגליים. וגם, כתוצאה מזה שהצליחו להעלות את תנובת החלב בצורה לא נורמלית, התחילו מיני מחלות עטין. חולבת שפעם החזיקה 12 שנים פתאום נגמרה תוך ארבע או חמש".

     

    אז יש טעם בטענות של התועמלנים הטבעונים.

    "זה לא מה שמראים בסרטונים ברשת, יש תנאים פיזיים הרבה יותר טובים. אבל אתה רואה את האכזריות של הניתוק מיד אחרי המלטה, כי אם תשאיר את העגל עם האמא אפילו שעתיים אחרי, יהיו בכיות של ימים. כשאני חושב על זה אובייקטיבית, זה באמת איום ונורא. יש לי בן אחד טבעוני ועוד אחד צמחוני, וגם אני לא אוהב לאכול בשר מהטעמים האלה".

    ספרו החדש של פישר מוקדש לשני בניו - יאיר (37), ד"ר לביולוגיה, וגלעד (27), סטודנט בפקולטה לחקלאות. הווילה המטופחת שבה הוא גר עם אשתו, דורית, ניצבת סמוך לרפת השוממת ולבית שבו גדל. בנם של מרים ויוסף פישר, בכור הילדים של מושב אביגדור.

    "בשנת 1939 אבי עוד היה סטודנט לרפואה בפראג, וב־1948 כבר חקלאי ואחראי הביטחון במושב בעמק יזרעאל. להורים שלי היה חוש חקלאי לקוי, אבל הם עבדו עבודת אדמה ואהבו את הארץ, ולמרות ששפת האם של שניהם הייתה הונגרית, הם דיברו, אפילו את הסודות, רק בעברית. הם קיבלו את ייסורי השפה באהבה כי ידעו שכדי להפוך לעם אחד עִם עתיד משותף כולם צריכים לוותר על חלק מעברם. את הספר השני שלי הקדשתי להם וכתבתי, 'אנשים טובים. ציונים'. בלי הידידים שלי, חתוכה וחסן, לא הייתה לי ההקדשה הזו".

     

    איך חתוכה וחסן עזרו לך עם ההקדשה?

    "זו הקדשה שכתבתי בתגובה לטענות של העולים מארצות המזרח שהם היו צריכים לוותר על השפה ועל העבר. ההורים שלי עבדו פיזית יומם וליל, 365 ימים בשנה. תרמו לקהילה ועזרו לנזקקים. הם היו אנשים טובים. פעם זה היה מובן מאליו, היום זה תואר שאני נדרש להסביר - למה ציונים? למה טובים? בשנים האחרונות ציונות הפכה מילה גסה. העניין הזה של להעמיד את כל האשכנזים, או את כל הציונים, בתור פושעים גדולים - זה לא הוגן כלפי האנשים האלו שבנו את הבסיס למדינה, שאמנם לא בדיוק התפתחה לכיוון שרצינו, אבל אם אתה מסתכל על זה באופן אובייקטיבי - זה מפואר. אי־אפשר להתעלם מכל מיני זרעי פורענות ויבליות שצומחות בכל מקום, אבל אם לוקחים בחשבון מה היה פה לפני 70 שנה, אני חושב שאפשר גם להתגאות. לראות שחלק גדול מהעם היהודי חי במדינה מודרנית, עם כבישים ובתים ועצים ושבילים. לראות את התרבות העברית על שלל מופעיה. לראות שחלק גדול מהעם חי ברווחה לא רעה".

     

    האובדן שינה את התפיסות הפוליטיות שלך?

    "עם האהבה הגדולה שהייתה לי למרום הייתי יכול להכניס אחרי האובדן שנאה גדולה וכעס גדול. אבל, ואני לא יודע להסביר את זה, גיליתי בזמן האחרון שנכנסה לי דווקא אהבה. אני חושב שעם מילים של פיוס ורצון טוב אפשר יהיה להגיע להסכם שלום. ואם הסכם שלום אומר להכיר בנכבה, אני מוכן להכיר בכאב ובסבל של אנשים שסולקו מבתיהם, ובזה שבמלחמה נעשים גם דברים שלא ייעשו. אני בעד להחזיר את כל השטחים בהסכם שלום עם תיקוני גבולות, אני חושב שמי שנאלץ לעזוב ב־1948 צריך לקבל פיצוי כספי שיירד מתקציב הביטחון, אני אפילו מוכן להחזיר 50,000 גולים.

    "לפני כמה שנים עשינו שיפוץ, והפועלים מיהודה ושומרון היו איתנו פה כשהייתה הפגזה מעזה. בגלל השיפוץ, את כל הבית שמנו בממ"ד. אי־אפשר לזוז. אני והפועל הפלסטיני תקועים אגן אל אגן באזעקה יחד עם הרהיטים, לא יודעים אם להפנות אחד לשני את התחת או את המפשעה. וכשאני אמרתי לעצמי, 'איזה זין' הוא אמר בקול, 'כוס אוחתו'. נראה לי שזו מטאפורה למצב".

     

    עוד שיעור במתמטיקה

    לִפְנֵי שֶׁנּוֹלַד בְּנִי הַשֵּׁנִי שָׁאַלְתִּי אֶת אִמִּי:

    "אֵיךְ יִמְצָא הַלֵּב מָקוֹם לְעוֹד אַהֲבָה

    כַּאֲשֶׁר כְּבָר עַכְשָׁו הוּא מָלֵא

    עַד אֶפֶס מָקוֹם?"

      

    עָנְתָה:

    אַהֲבָה לִילָדִים נוֹגֶדֶת אֶת חֻקֵּי הַחֶשְׁבּוֹן:

    כְּכָל שֶׁתְּחַלֵּק אוֹתָהּ, תִּגְדַּל.

     

    מֵאָז, אִמִּי אֵינֶנָּה וְגַם בְּנֵי הַשֵּׁנִי אֵינוֹ

    וְלָמַדְתִּי שֶׁ"אֵין" הוּא הַמִּסְפָּר הַיְּחִידִי

    הַמַּצְלִיחַ לְמַלֵּא אֶת הַלֵּב עַד אֶפֶס מָקוֹם.

     

    אל תאמינו!

    זֶה לֹא נָכוֹן שֶׁהֵם נִשְׁאָרִים 

    צְעִירִים לַנֶּצַח.

    הֵם לֹא נִשְׁאָרִים לִשְׁנִיָּה נוֹסֶפֶת

    אֲפִלּוּ לֹא

    לְעוֹד חִבּוּק אֶחָד.

     

     

    AGRITURISMO

    אָנָה־לִיסָה וְאָנָלִי בְּנוֹת הַזּוּג מִפִינְלַנְד

    נוֹשְׂאוֹת בָּאַרְנָק אֶת תְּמוּנוֹת חֲתוּלֵיהֶן.

    לְג'וֹרְגִ'יוֹ וקוֹנְצֶ'טָה בַּעֲלֵי הַחַוָּה אֵין יְלָדִים

    לָכֵן הֵם מַרְאִים אֵיךְ נִרְאֶה הַמָּקוֹם בַּשֶּׁלֶג.

    אֲנַחְנוּ מְמַהֲרִים לִשְׁלֹף אֶת תְּמוּנַת הַכַּלְבָּה

    לִפְנֵי שֶׁיִּשְׁאֲלוּ שְׁאֵלוֹת.

     

    מלקוש 

    רַק בְּדִיעֲבַד

    נוּכַל לְהַכְתִּיר אֶת

    הַגֶּשֶׁם שֶׁל אֶתְמוֹל

    כְּמַלְקוֹשׁ.

    אֶת הַשָּׁבוּעַ שֶׁהָיָה

    כַּגָּרוּעַ בַּשָּׁנָה.

     

    גַּם בְּעִנְיְנֵי הַלֵּב

    לֹא צָרִיךְ לְמַהֵר

    וּלְהִתְחַיֵּב.

     

     


    פרסום ראשון: 01.08.17 , 16:57
    yed660100