בשבת האחרונה פתחה מירי בוהדנה את שערי ביתה החדש, ושאלה "מי בא לסבתוש?" בעיניים נוצצות היא מדגימה לי איך זרועותיה נפתחו בשמחה לעבר נכדיו של בבו קובו, בן זוגה יותר מ־15 שנה. עודד, בנו הבכור, ואשתו אתי, הם כבר הורים לבן ובת, "אבל הם לא אוהבים שאני מדברת עליהם", היא נעצרת. "השתעשעתי עם התינוקות שלהם, כדי שהם יוכלו לנוח, ושיחקתי עם שלושת הילדים שלי והייתה שבת מקסימה".

למחרת, השעון המעורר הקפיץ אותה ברבע לשש, בשש ועשרה המתינה לה מונית בפתח הבית בארסוף, ובשש וחצי היא התייצבה בסטודיו של שי יחזקאל, מרחק נשימה מהתחנה המרכזית הישנה של תל־אביב. בשמונה אפס־אפס, אחרי שעה וחצי מתחת לאצבעותיו של מיקי בוגנים, שבלעדיו היא לא זזה, היא התחילה לצלם את קולקציית החורף של "אריסטו שמט".

"זה מצחיק", היא מודה. "כשהייתי ילדה שחלמה על דוגמנות חשבתי שבמקצוע הזה יש תאריך תפוגה. אמרתי לעצמי שגם אם אצליח ואהפוך למפורסמת, הקריירה שלי תהיה זמנית, מקסימום עד גיל 30. או מפני שכבר לא ירצו אותי או מפני שאני אחליט לעשות סטופ. בחלומות הכי ורודים לא העליתי בדעתי שבגיל 40 אני אעמוד מול המצלמה".

40? את?

בוהדנה והילדים: בן, אסתר ורפאל

"ב־12 באוקטובר ימלאו לי 40. כן, כן. נולדתי בערב שמחת תורה והשנה, אחרי 40 שנה, יום ההולדת שלי יחול בערב שמחת תורה. אמרתי לבבו שנחגוג את האירוע בהקפות".

זה הכל?

"הייתי שמחה לקחת לחו"ל את כל המשפחה המורחבת, מהצד שלו ומהצד שלי, אבל יום ההולדת שלי נופל על צילומי העונה השלישית של 'משחקי השף', אז ניאלץ לדחות את החופשה".

טבעת? יהלום?

זכיתי בו. בוהדנה ובבו קובו

"הגזמת. כל היהלומים שלי זרוקים בכספת. יהלומים זה פאסה. כשהייתי צעירה שמתי על עצמי המון תכשיטים כדי להתבלט, אבל תראי את כפות הידיים שלי. האצבעות שלי עירומות כי ככה זה הרבה יותר נוח לתפקד. כשבבו שואל אותי איזו מתנה אני רוצה אני מבקשת משהו לאורווה. גם סטאר, הסוסה שלי, הפכה אותי לסבתא. לפני ארבעה חודשים היא המליטה את פנלופה, שכינוי החיבה שלה הוא לולי, ואני מטורפת עליה ברמות־על".

"המטפלת חוקית, לא לדאוג"

בוהדנה ובבו, 65, הביאו לעולם שלושה ילדים: בן, 10, אסתר, 7, ורפאל, 5 וחצי. "החופש הגדול באמת גדול", היא אומרת, "ובימים שאני לא עובדת, אני בדיוק כמו כל אמא אחרת שמחפשת איך להמציא את הגלגל ולספק להם תעסוקה. במהלך שנת הלימודים, אחרי ששיגרתי אותם למוסדות החינוך, אני אומרת לעצמי 'חופש־חופש־אור' ונהנית מכל דקה. עושה יוגה, קופצת לאורווה, קצת מבשלת, שמה מסיכה על הפנים, שותה קפה עם חברה ופתאום נופלים עלייך חודשיים שבהם את לא יכולה להיות אדון לעצמך".

אין קייטנות?

"היו ונגמרו. שלושתם הלכו לקייטנת טניס וקייטנת רכיבה. אסתרי כבר עקפה אותי בסיבוב. היא רוכבת מגיל אפס והיא כישרון מלידה. לאחרונה היא זכתה במקום הראשון בתחרות אזורית בתחום הקפיצות וקיבלה רוזטה, פרח עם הספרה 1. היא תלתה אותה בחדר שלה מעל המיטה. מה שיפה אצל אסתר זה שהיא לא רק אוהבת לרכוב, היא אוהבת לטפל בסוסים, לנקות את הפרסות שלהם, להבריש ולצחצח אותם, עבודות שחורות שרוב האנשים משאירים אותן ל'גרום', לנער האורווה".

מי שומר על הילדים היום כשאת כאן איתי?

"בבו בבית ויש גם מטפלת".

חוקית?

"בטח, היא ישראלית. סטודנטית, עכשיו גם היא בחופשה. וחוץ מזה, לפני כל יום עבודה אני מכינה רשימה מדויקת — את מי להסיע, לאן ובאיזו שעה. זה כבר בנוהל. רק לגבי בן אני לא יכולה לדייק מפני שהוא כבר קובע לעצמו את התוכניות ומבחינתו הוא יכול לבלות עם החברים שלו במשך כל שעות היממה. כשהוא רואה אותי אני אומרת לו תודה. אמא שלי המהממת, שבעבר הייתה אצלנו המון, הפחיתה את מינון הביקורים שלה ובצדק. הילדים כבר גדולים, לא צריך לרוץ אחריהם, היא באה רק פעם בשבוע ליום ארוך שבו היא מפנקת אותי כאילו שאני עדיין ילדה".

אם זה מבצע כל כך מורכב, אז למה לעבוד?

"הגזמת. זה כיף. כשאני באה לצילומים אני מרגישה כמו נסיכה ליום אחד. מסרקים אותי, מאפרים אותי, מפנקים אותי, שואלים איזו מנה להזמין לי, מה רע?"

ומה יותר כיף: צילומי אופנה או טלוויזיה?

"אלה שני תחומים שונים שדורשים ממך סוגים שונים של אדרנלין. בצילומי ה'שף' אני מרגישה שאני עובדת. אני צריכה לשנן טקסט, לעשות כמה דברים סימולטנית, לדבר תוך כדי הקשבה למה שאומרים לי באוזנייה. מיום כזה אני חוזרת הביתה עייפה. בצילומי אופנה אני מתפננת. עכשיו אנחנו מצלמים בגדי חורף, אבל הסטודיו ממוזג. הרבה יותר קשה לצלם בחורף את קולקצית הקיץ. את עומדת בחוף, קפואה, רועדת, מנסה לחייך ואי־אפשר שלא לראות כמה שאת סובלת".

אני עומדת מולך ורואה איך את מהדסת על עקבים בגובה מגדל אייפל.

"נכון, באמת הביאו לי נעליים עם עקבים מפלצתיים, כבר שנים לא עמדתי על כאלה, אבל מתברר שזה כמו רכיבה על אופניים. אחרי חמישה צעדים הרגליים שלי נזכרו שפעם, מזמן־מזמן, הן לא העזו לצאת מהבית בלי עקבים כאלה. אם בסוף יום הצילומים יבקשו ממני להמשיך על העקבים הגבוהים למסלול של תצוגה אני אעשה את זה בקלילות, בלי שום בעיה".

אחרי שתי עונות במשחקי השף הכנסת מתכונים חדשים למטבח שלך?

"הייתי שמחה לעשות את זה, אבל הילדים שלי מאוד לא מגוונים. הם גם לא גורמה. הם מבקשים שניצל ופתיתים וספגטי. עדיף ספגטי בלי כלום או עם קצת גבינה. אבל ביום שישי אני מבשלת דג מרוקאי חריף והם עושים לי טובה כשהם טועמים".

"אני אדם ללא דעה"

כל יום עבודה מאפשר לה להתגעגע לבית החדש בארסוף אליו עקרה לפני פחות מחצי שנה. "בבו בנה לי בית של נסיכה, אבל נשארתי אותה מירי בוהדנה", היא מדגישה.

השמועה אומרת שמדובר באחוזה.

"לא צריך להגזים, זה בית יפה מאוד, מול הים. העיצוב שלו מזכיר בית ספרדי, עם חיפויי אבן מיוחדים, אבל יש בו גם חלונות עם תריסים איטלקיים שנפתחים החוצה כדי להכניס פנימה את המלח והבריזה".

מי עיצב?

"בבו, כמובן. למה כמובן? בגלל שהוא טוב בזה ואוהב את זה ואני, מה לעשות, אדם ללא דעה".

עכשיו את מגזימה!

"לא, באמת. אני תרמתי את חלקי רק בדברים הקטנים כמו צבע הקירות והאריחים. מדי פעם בבו שלח לי דוגמאות ושאל מה דעתי. הסתכלתי בתמונות, שברתי את הראש וכשסוף־סוף הצבעתי על הדוגמה שמוצאת חן בעיניי הוא שאל, 'באמת? אז למה לא זה?' באיזשהו שלב נשברתי ואמרתי לו, 'רחם עליי, תעצב איך שבא לך'. אני סומכת על הטעם שלו במאה אחוז. באלף".

עד כדי כך?

"מה, זה חדש? בבו הוא המצפן שלי והפלס שלי. הוא בנאדם נדיר וכל בוקר אני מודה לאלוהים על זה שהוא שלי".

כמה מפלסים יש בבית?

"שלוש קומות, אבל רוב הזמן אנחנו מבלים בקומת הקרקע, שם יש מטבח וחדר טלוויזיה, או בקומה השנייה של חדרי השינה. הגג פתוח לשקיעה. אני יודעת שאנשים מתים להיכנס לי לחיים ולשמוע פרטי־פרטים, אבל תאמיני לי, מה שחשוב זה שבית החלומות שלנו הוא הבית שבו המשפחה שלנו תחיה בכיף. זה הבית שבו בבו ואני נזדקן ואז הילדים שלנו בטח יעיפו אותנו לבית אבות. בבעיטה".

ביקרתי כמה פעמים בבית הקודם שלכם, ברשפון. גם הוא היה מקסים.

"נכון, אבל הוא היה שכור. הבית ברשפון היה יותר גדול מהנוכחי, הוא היה על שטח של ארבעה דונם, הבית בארסוף עומד על שני דונם, אבל יש בו יותר שטח בנוי. יש לנו חצר יפה ובריכה מגניבה. לא חלמתי על בית כזה כשגרתי בשדרות וגם לא כשעברתי לתל־אביב. ביום שבו חסכתי מספיק כסף כדי לקנות דירה קטנטונת הייתי המאושרת באדם".

מיטל צארום, מנהלת השיווק של "אריסטו שמט", מספרת שבוהדנה נבחרה לתפקיד הפרזנטורית מפני שהיא מייצגת את הלקוחה הטיפוסית של המותג. "אישה צעירה, חופשייה, דעתנית, שמשלבת בין קריירה לאמהות".

אבל למה החלטתם להחליף את שלי גפני?

"שלי מקסימה, היא עבדה איתנו ארבע שנים והרגשנו שצריך לרענן קצת את הצילומים. כשפגשתי את מירי, והתאהבתי בה ממבט ראשון, חשבתי שניקח אותה רק לעונה אחת. אבל התגובות שקיבלנו מהקהל שיכנעו אותנו להמשיך איתה. הבגדים שלנו יושבים עליה בול מפני שהם עוצבו לנוחות. אצלנו אין 'שמלה שחורה קטנה'. יש ג'ינסים, אוברולים, סריגים, חולצות ומהשנה, לאור הדרישה, יש גם מעילי חורף".

ההגדרה של "יושבים בול" מתבררת כלא לגמרי מדויקת. אומנם אריסטו שמט מייצרת דגמים בטווח רחב, 40־50, אבל הסטלייסט ראובן כהן משתמש באינספור סיכות כדי להדק אותם על ירכיה של מירי, שלובשת מידה 36. "מי מסתכל על מידה?" מוחה בוהדנה. "למרות שאני מידה 36 אני מעדיפה לקנות ג'ינס במידה 38 כדי שיהיה לי נוח. הרבה נשים עוד לא גילו שאם את לובשת מספר ואפילו שניים ממה שאת צריכה את נראית יותר רזה".

עכשיו המלתחה שלך מבוססת על המותג שאת מקמפנת?

"אני אף פעם לא קונה בארץ ולא בגלל שיש לי משהו נגד האופנה הישראלית, חלילה וחס. פשוט אין לי זמן. גם טלוויזיה אני בקושי רואה בגלל חוסר זמן. אני קונה בגדים רק כשבבו ואני טסים לחו"ל, בעיקר בלונדון שהוא מכיר אותה כמו את כף היד. וגם אז אני לא קונה. בבו קונה לי. הוא נכנס לחנות של חמש קומות, עובר בין הקולבים ואוסף. הוא יודע מה הטעם שלי ומה המידות שלי, אפילו נעליים הוא קונה לי, אבל לפעמים הוא מגזים".

במה?

"לפעמים הוא מביא לי בגדים יותר מדי קלאסיים בגלל שבדמיון שלו אני גרייס קלי וכשאני אוספת את השיער הוא חושב שאני אודרי הופבורן. מצחיק אחד. כשהוא מגזים אני אומרת לו, 'בחייך, תחזיר, זה לא בשבילי'. בבית אנחנו הכי וואחשים. שנינו מסתובבים בג'ינס וטי שירט וסניקרס. האמת? אני מרחמת על נשים שמבזבזות את הזמן שלהן בחיפוש בגדים. בעיניי זו אומללות".

חיבוק מאמיר פרישר גוטמן

ב־1 בספטמבר יילכו שלושת ילדיה לבית הספר "אדם וסביבה" בשפיים. בן יעלה לכיתה ה', אסתר לכיתה ב' ורפאל לכיתה א'. "זה בית ספר שעובד בשיטת מונטסורי שמעודדת את הילדים לחשיבה עצמאית", היא מתלהבת, "לומדים הרבה על איכות הסביבה ועל עולם ירוק. כל שלוש כיתות מחוברות לשכבה אחת. למשל, א־ב־ג, אבל אני לא מאמינה שישבצו את אסתר ורפאל באותה הכיתה. יש כיתות מקבילות, זה עדיף בשבילם".

מה את מאחלת לעצמך ליום הולדתך ה־40?

"את מה שאמיר פרישר־גוטמן איחל לעצמו ולכולם. לא היינו חברים, רק שמעתי כמו כל עם ישראל מה עבר עליו וחשבתי שזה המקרה הכי הזוי בעולם. לפני כמה חודשים, בחתונה של מושיק רוט, ראיתי אותו בצד השני של האולם ודחפתי אנשים כדי להגיע אליו. כמעט נפלתי. נתתי לו חיבוק גדול־גדול, חזק־חזק. אמרתי לו שאני אוהבת אותו ושאני מאחלת לו שיהיה בריא עד 120. בסרטון שהוקרן בטלוויזיה מהמסיבה בחוף, שהסתיימה במותו, ראיתי שאמיר אמר, 'תחיו כאילו אין מחר' ואימצתי אותו. זה הסלוגן שלי לחיים. גם ביום קשה, כשאני עייפה או עצבנית, אני מאמנת את המוח שלי לחיות את ההווה, את הרגע שלא יחזור. אני לא חושבת על העבר וגם לא על העתיד. רק על עכשיו".