"היי, מותק. צילצלה מנויה של העיתון, קראה את המאמר שלך על ילדי תימן וביקשה לדבר איתך, אם את רוצה לשמוע. עבדה בבית תינוקות. שמה שולמית. זה המספר".
כך נכתב בהודעה שקיבלתי ביום רביעי, 21 ביוני, יום המוּדעות לחטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן. יום קודם הגשתי מאמר לפרסום בעמוד הדעות. הבאתי בו בעיקר ציטוטים ממסמכים השמורים בארכיון המדינה, מתוך תיקי ועדות החקירה שהוסתרו מעיני הציבור במשך עשורים ורק בדצמבר האחרון, בצו ממשלתי, נפתחו בחלקם. "איך אפשר להמשיך לטעון שלא היו דברים מעולם?" כתבתי. "הגיע הזמן לתקן את העוול המחריד".
לתקן את העוול | תמר קפלנסקי
"הלו?" ענתה אישה מעברו השני של הקו. קול רך, ר' רכה מתגלגלת של מבטא מזרח אירופי כלשהו. הצגתי את עצמי. "בעיתון אמרו שחיפשת אותי".
"כן", אמרה, "שלום. קראתי את המאמר שלך ורציתי לשאול: הדברים שפירסמת — איך את יודעת אותם?"
כבר התחלתי להשיב, להגיד שפתחו את הפרוטוקולים של ועדות החקירה, שיש מסמכים, צילומים, עדויות. "אבל רגע", עצרתי, "למה את שואלת?"
"אני בשנת 51' עבדתי בבית תינוקות בקדימה", אמרה האישה. "ורציתי להגיד לך שהבית־תינוקות הזה אמנם מסר ילדים, הייתי נוכחת, אבל גם קיבל הרבה מאוד עזרה מיהודי אמריקה, שהביאו לנו אוכל, מרגרינה, קורנפלור. מזה עשינו את הארוחות של הילדים. הילדים היו חוזרים בערב לאוהלים בקור, זה היה זוועה. בוץ עד הברכיים. תנאים קשים מאוד. בוועדות החקירה האלה הזכירו את המצב של הילדים באותה תקופה?"
מאיזו בחינה הזכירו?
"שמי שלקח ילד כזה עשה מצווה. בסך הכל הם היו בני תשעה חודשים, שנה. אני לא מצדיקה, אל תחשבי ש... אני לא מצדיקה את זה שהעבירו ילדים. אני רק חושבת שזה לא היה, איך להגיד לך, נגד מישהו".
ככה הכרתי את שולמית מליק. בת 83, ילידת רומניה, ניצולת שואה. בדצמבר 1947, לבדה, בלי הוריה שיגיעו שנתיים מאוחר יותר, עלתה לארץ בעלייה בלתי חוקית. שיקרה שהיא בת 15 והתגנבה לסיפון האונייה. "ביום שעגנו בקפריסין מלאו לי 15", תספר בחיוך כשניפגש. לאחר שלושה חודשים בקפריסין הגיעה לישראל ונשלחה לבית הספר החקלאי עיינות ("חצי יום למדנו וחצי יום עבדנו. הייתי שם שנתיים וזהו, זה כל הבית־ספר שלי. חוץ מכיתה א', שזה מה שהספקתי ללמוד ברומניה לפני שהגיעה המלחמה"). משם נשלחה לכפר רופין ועבדה בבית התינוקות בקיבוץ. ב־1951 נישאה למשה, ניצול שואה גם הוא, והם השתקעו בפתח־תקווה.
השנים שנות הצנע, והפרנסה בדוחק. "באתי מהקיבוץ ולא הכרתי אף אחד. אמרתי: אין לי מפלגה, אין לי כלום, מי ייתן לי עבודה? אז הלכתי לבניין של מפלגת הפועל המזרחי בתל־אביב, כי לבעלי היה פנקס חבר של הפועל המזרחי. פנקס כחול, לא אדום", תדגיש בפניי מאוחר יותר. "הכל היה אז לפי מפלגות. הם עזרו לעשות בתי תינוקות".
כך, בלי הכשרה רשמית אבל עם הניסיון שרכשה בקיבוץ, החלה שולמית לעבוד בבית התינוקות של הפועל המזרחי במעברת יציב, היא קדימה. קצת יותר משנה עבדה שם, והאירועים ליוו אותה במשך כל העשורים שחלפו מאז, רובצים עליה כמו עול. בגיל 83 החליטה לשבור שתיקה.
העדות של שולמית מליק באתר של עמותת עמר"ם
"עוזי משולם צדק"
אבל למה עכשיו? מה מביא אישה שכבר נכנסה לעשור התשיעי בחייה לספר לפתע על אירועים שהתרחשו כשהייתה בת 18? "כל כך הרבה שנים רציתי להגיד", אמרה שולמית בשיחה הראשונה. "כשהייתה הפרשה עם משולם (הרב עוזי משולם — ת"ק), התפללתי שלא יקרה לו כלום".
למה?
"כי ידעתי שהוא צודק. רציתי לנסוע לשם, הרי זה פה קרוב (ביהוד, שם התבצרו הרב ותלמידיו — ת"ק). אבל לא נתנו לגשת שמה בכלל. רציתי שבעלי יסיע אותי. הוא לא הסכים. 'לאן תיסעי? יש שם משטרה. בשביל מה תיסעי?'"
בשביל מה באמת?
"רציתי לחזק את משולם. להגיד לו, 'אתה צודק', כי טענו שהוא מדבר שטויות. רציתי להגיע לחזק אותו. פשוט השתתפתי איתו במלחמה הזאת. בלב שלי השתתפתי".
האמנת לו?
"מה זאת אומרת? אני לא הייתי צריכה אותו כדי לדעת שהוא צודק. האמנתי לו מההתחלה".
איך ידעת שהוא צודק?
"עקבתי אחרי הפרשה וקישרתי בין הדברים. אחרי שדיברו כל כך הרבה, ובעיתון הסבירו — אז עשיתי אחד ועוד אחד ואמרתי: אני הייתי באמצע ההצגה הזאת".
איזו הצגה?
"הצגה שראיתי. שבאים, מסתכלים על הילדים".
מה פירוש "מסתכלים על הילדים"?
"הייתה מישהי מהמפלגה, מהפועל המזרחי, אסתר (השם בדוי — ת"ק), שקיבלה אותי לעבודה. היא הייתה מגיעה עם קבוצות של נשים מחוץ לארץ, עם כל מיני, את יודעת, טובין, כמו שהיו אומרים — בגדים ואוכל והכל, ומזה אנחנו היינו חיים. זאת אומרת, מזה בית התינוקות היה קיים".
אז המשלחות האלה —
"עברו, נכנסו מחדר לחדר, הסתכלו על הילדים, קוצי מוצי. אחת הייתה ממליצה לשנייה. ידעתי שכל פעם שמגיעה משלחת, בימים הבאים היו נעלמים לי תינוקות".
מה זאת אומרת "נעלמים"?
"באתי בבוקר והם לא היו".
וכששאלת מה אמרו?
"חולים. היה ציון אחד שכל בוקר, כל בוקר, היה רוקד לי במיטה כשבאתי. בוקר אחד פתאום אני באה ושקט. אין ציון. איפה ציון?"
מה אמרו לך?
"שהיה לו חום גבוה. אבל הוא היה בריא ושלם. אני השארתי אותו בריא".
ומה אמרת?
"מה אני אגיד? מה אני, בעל הבית שמה? אמרו שהילד חולה, מה אני אגיד? ויש הרבה עבודה".
אבל האמנת או לא?
"לא חקרתי את זה, לא היה לי תמוה. היו מתחלפים הרבה. פעם אמרו שלילד היה חום, פעם שלקחו הביתה. כל פעם סיפור אחר. ציון היה שומע שאני אומרת בוקר טוב למבשלת — הייתי מגיעה ומהמדרגות הייתי צועקת: 'חנה, בוקר טוב, אני פה' — אז הוא היה מתחיל עם המיטה, מנדנד את הסורגים ומגיע ככה עד הדלת. הוא כבר עמד, הוא היה בן תשעה חודשים".
היית קשורה אליו?
"הכי מכולם. ויום אחד לא שמעתי אותו רוקד. אז מהר שמתי חלוק והלכתי ישר למיטה שלו — ואין ציון. אני שואלת את האחראית בבית התינוקות: איפה הילד, איפה ציון? אז היא אומרת, הוא היה חולה, לקחו אותו".
אולי הוא באמת היה חולה.
"מאיפה היא יודעת? הרי גם היא באה בבוקר לעבודה".
את מתכוונת שהיא לא הייתה שם בערב?
"כן. התעורר בי חשד כבר. אז חיכיתי. אמרתי, בטח קרה משהו. לא הלכתי אליהם לאוהל לשאול למה".
אז איך את יודעת שהוא לא היה חולה?
"כי הילד היה בריא, אני השארתי אותו בריא".
בסדר, לפעמים עולה לילדים החום.
"לא ככה. ילד, גם עם חום, שומע אותי ולא מתחיל להשתולל? זה לא קרה. לא קרה".
אבל איך את יודעת שמסרו אותו?
"אני מסבירה לך מה שהיה. איך היו נעלמים כל פעם. ילד, עוד ילדה, עוד מישהי".
היו הרבה ילדים שראית בריאים ואמרו לך שחלו?
"אולי חמישה־שישה בתקופה שעבדתי שם".
שיחת הטלפון מתארכת. אני קובעת עם שולמית שאבוא לבקר והיא תספר לי את הסיפור כולו בצורה מסודרת.
"את יודעת", היא אומרת, "כל פעם שדיברו על זה, אני ישבתי, איך אומרים, על קוצים. כאילו, רוצה להגיד למישהו. רוצה ל... לספר. זה מציק לי כל הזמן. אחרי שקראתי את המאמר שלך הייתי מוכרחה להתקשר".
אין גופה, לכו הביתה
בימים שאחרי השיחה אני מתהלכת עם בור בבטן. 66 שנים אחרי האירועים שעליהם שולמית מעידה, לא פשוט למצוא עדות להתרחשותם. מעברת יציב אוחדה עם המושבה קדימה ב־1957. קדימה עצמה אוחדה עם צורן ב־2003. במסמכים החשופים לציבור בפרשה אין עדויות על תינוקות שנעלמו מבית תינוקות שפעל במקום. ככל הידוע, שולמית הראשונה להעיד על כך.
אבל הנה מה שכן יש וזמין לעיון בארכיון: עדויות של אנשי צוות רפואי על העברת תינוקות בריאים באמבולנס לעפולה, בטענה שהם חולים. עדות על ביקורי משלחות מחו"ל במוסד ויצו בתל־אביב, שבעקבותיהם נעלמו ילדים. מסמכים המעידים על אימוצים לא חוקיים, כולל עדות פקידת סעד ראשית בשנות ה־50, שלפיה רופאים העבירו ילדים לאימוץ "מבלי שגורמי האימוץ החוקיים יהיו מעורבים"; או עדותה של בכירה במשרד הפנים על שינוי שמות, תאריכי לידה ואפילו מספרי תעודת זהות של ילדים; או תעודות פטירה "בסיטונות", חתומות בידי אותו רופא, שנמצא באורח פלא בו־זמנית גם במחנה העולים עין שמר וגם ביפו. וכמובן, עדויות של משפחות שנאמר להן כי ילדן חלה ומת, אך שמעולם לא ראו גופה. וכאלה שלא ויתרו והקימו קול זעקה עד שקיבלו את הילד המת בחזרה, חי לחלוטין ובריא לגמרי. ומסמך שבו מתריע מנהל מחלקה במשרד הבריאות על תופעה של ילדים שנעלמים מבתי החולים, ו"כנראה נמצאו אנשים זריזים שהיו מעוניינים לאמץ. ההורים 'השכולים' חיפשו את ילדיהם ואינם".
וזה רק מקצת החומר מוועדות החקירה שנחשף לציבור. לפי הערכות, חלק הארי של החומר עדיין חסוי. לזה יש להוסיף עדויות וראיות שאספה עמותת "אחים וקיימים" ומאות עדויות שנמסרו בשנים האחרונות לחברי עמר"ם (עמותת רוח המזרח), כולם בני הדור השלישי. עדויות שוברות לב של הורים שנשאו את הפצע כל חייהם; שקיבלו צו גיוס לילד המת שמעולם לא הונח להם לקבור, כי "אין גופה, לכו הביתה". מאות אנשים שבמשך עשורים הואשמו ב"דמיון מזרחי", בקונספירציה. במילים אחרות: הדברים שתתאר בפניי שולמית תואמים מאות עדויות שונות ומקבילות שנוגעות למקומות אחרים בארץ.
3,500 תיקים, כ־200 אלף מסמכים, פתוחים היום לקריאה בארכיון המדינה. העיון בהם מעלה סימני שאלה זועקים: איך ייתכן שוועדת כהן־קדמי הניחה לעניין כשלפניה גוף ידע עצום כל כך? האם יכול להיות שפשע בסדר גודל כזה התרחש ואיש לא ייקח עליו אחריות?
ועכשיו הנה עוד דבר שיש: עדותה של אישה אחת בת 83, צלולה וזוכרת, שחיה בפתח־תקווה עם מטפלת זרה, ושכבר עשורים מרגישה שהיא חייבת לספר מה היא ראתה.
"ואז שמעתי צרחות"
כל כך חייבת, אני מגלה בשיחתנו הבאה, שזה הניסיון השני בחייה לשבור שתיקה. בשנות ה־90 מסרה שולמית עדות בפני עורך דין מפתח־תקווה, ש"גם כתב אחר כך ספר. נתתי לו צילום שלי. לא יצא מזה כלום". שיחת טלפון לשלומי חתוכה מעמר"ם מעלה את שמו של עו"ד רמי צוברי ואכן, בספר "בעקבות אחיי האובדים" משנת 2000 מופיעה תמונתה של שולמית, המזוהה בשם שולה מ', והיא אוחזת תינוק מתולתל בזרועותיה. זה, לדבריה, התינוק ציון, שעליו סיפרה שנעלם. בספרו כותב צוברי שהעביר את עדותה לוועדה, אך לדברי שולמית, זו לא פנתה אליה מעולם. הסיפור שסיפרה לו, באופן חלקי מאוד, כפי שאגלה במהרה — שקע לתהום הנשייה. שולמית נשארה עם הסוד שאותו, כך היה נדמה לה, איש לא רצה לשמוע.
20 שנה לאחר מכן אני נוסעת לביתה שבפתח־תקווה כדי לשמוע את הסיפור כולו. אנחנו יושבות בסלון הבית. על הקירות תמונות משפחתיות: חתונות, ילדים, נכדים. הדלת למרפסת פתוחה ולמרות החום, רוח נעימה נכנסת. מאוחר יותר תבקש מהמטפלת לחמם ארוחת צהריים, כרוב ממולא. "תאכלי, לא אכלת כלום", תאיץ בי.
בדצמבר 1951 החלה שולמית מליק לעבוד בבית התינוקות בקדימה, מקום שבו ההורים מסרו את הילדים בבוקר, הלכו לעבודה ושבו אחר הצהריים לקחת אותם הביתה, למעברה. היא עצמה הגיעה בכל בוקר משיכון היובל, היום גני־תקווה. "נסעתי באוטובוס לתחנה מרכזית בפתח־תקווה, משם באגד עד קדימה. לפחות שעה נסיעה", היא נזכרת. "הייתי צריכה להגיע בשש ואיחרתי הרבה, כי ההליכה מהכביש לתוך היישוב הייתה קשה. בחורף זה היה שיגעון: הייתי מורידה נעליים וגרביים, אם היו לי, והולכת יחפה עד לבית התינוקות. כשהגעתי, הייתי קודם רוחצת רגליים, ועל המדרגות — אלה היו צריפים שוודיים כאלה, שלושה חדרים בפנים ומדרגות בחוץ — מתיישבת לנעול נעליים. כשהגעתי, כבר היו שם ילדים".
מי מקבל את הילדים בבוקר אם את לא שם?
"העובדת במטבח או המנהלת. לפעמים אחת המטפלות האחרות או עובדת הניקיון שהגיעה לפני כולם. לא מחכים בחוץ. היה חורף מאוד קשה באותה שנה".
בית התינוקות, כאמור, היה שייך למפלגת הפועל המזרחי, תנועה דתית־לאומית שממנה יצמחו לימים המפד"ל והבית היהודי. "כל מפלגה הקימה בתי תינוקות", היא אומרת. "לכל מפלגה היה את המאכער שלה. כל מפלגה רצתה שיהיה לה שם שעוזר לעולים".
האחראית מטעם המפלגה, אותה אסתר שלדברי שולמית קיבלה אותה לעבודה, הייתה מגיעה עם המשלחות לביקור. "היו אומרים לנו לסדר יפה, לייפות את המקום", מתארת שולמית. "הם היו מגיעים באמצע היום, לא כל יום. פעם־פעמיים בשבוע. לנו לא תמיד הייתה משכורת ועד שנתנו מזומן, הוציאו לנו את הנשמה. אבל כשהיו באות הנשים האלה, ידעתי שיש לי חבילת מרגרינה לקחת הביתה וקמח וקורנפלור".
הביתה?
"לקחתי הביתה, כן, וגנבתי", היא אומרת בקול שקט. "בגדים גם הביאו. מכנסיים עם רגלית וגופיות כאלה. חשבתי, גם לי יהיו ילדים, מאיפה אני אקח? אני רוצה משהו שיהיה לי. לא היה לך אפילו איפה לקנות חיתול. אז ככה שניים־שלושה חיתולים לקחתי, מכנסיים לתינוק איזה שלושה. תשמעי, הרבה מצפון לא נקי היה לי".
ואז המשלחת הייתה הולכת?
"הלכו. אחרי יום או יומיים מישהו מהילדים לא היה בא. תמיד־תמיד אחרי משלחת, ילד היה נעלם לי. לא שאלתי מי לקח, הם או ההורים. זה מה יש ובזה מטפלים".
את רואה שילד חסר, מה את חושבת?
"שלא הביאו אותו. בהתחלה לא חשבתי משהו אחר. לא עלה בדעתי שמישהו יכול לתת ילד או לקנות ילד".
ואולי באמת סתם לא הביאו?
"לא, לא. אם היום לא היית מביאה, ביום ראשון את כבר צריכה לחזור לעבודה, לא? ילד שהיה חולה, האמא החזירה אותו אחרי יום־יומיים".
ואם שאלת?
"אז אמרו שהוא בבית חולים. אני לא הלכתי לבדוק. מה הייתי? ביצה רכה. ילדונת. עד שראיתי אמא אחת ממוצא עיראקי, שעשתה סקנדל כזה, והבנתי. קודם היה הסיפור עם ציון, שהתחלתי לחשוד, ואז הסיפור של העיראקית, איך אומרים, נתן את החותמת. אז התבהרה לי התמונה".
מה היה שם?
"זאת אמא שהייתה באה כל בוקר, מביאה את הילדה, יושבת על המדרגות בחוץ עשר דקות, רבע שעה, מיניקה אותה — והולכת. ניסיתי לתת פירות לילדה, להאכיל אותה עוד משהו — לא. בשתיים האמא הייתה באה, והילדה כאילו הייתה מחכה לה. היא הייתה לוקחת אותה, יושבת במדרגות ומיניקה וקצת ככה, ראיתי שהיא מתה לשחק איתה, אבל אין לה זמן. היא הייתה חוזרת לעבודה ובארבע־חמש הייתה באה ולוקחת אותה הביתה. מסתבר שהיו לה עוד 11 ילדים בבית. יום אחד היא באה ולא מצאה את הילדה".
מה זאת אומרת?
"הילדה בבית חולים, אמרו לה".
רגע, היא באה, דופקת בדלת, באתי לקחת את הילדה — ואין ילדה?
"לא הייתה צריכה לדפוק. הייתה צריכה להיות במדרגות והייתי מוציאה לה את הילדה. אבל ראיתי שהילדה איננה. אחרי היניקה הראשונה אני חושבת, בבוקר, אמרו לי לרחוץ אותה ולהלביש אותה, ו... אפילו לא יודעת איך, איפה הייתי, לא ראיתי מי לקח אותה. אז אמרו לי: תגידי לה שלקחו אותה לבית חולים, שהיה לה חום גבוה. אבל אני לא יודעת עיראקית, היא לא יודעת עברית. קראתי לגאולה שעבדה איתי, שהייתה ממוצא עיראקי. אמרתי: דברי איתה, תגידי לה. ואז שמעתי צעקות, צרחות. בלגן.
"היא אמרה, הילדה שלי בריאה, לא היה חום ולא השתעלה ולא כלום. ובכי כזה וצעקות. מה פתאום הילדה חולה? והיא מראה — היא לא ידעה עברית — היא מראה על החזה שלה, שהחזה מלא, שהילדה צריכה לאכול. כאילו, 'אני לא יכולה ללכת ככה'. גאולה מנסה להרגיע אותה, והיא צווחת, רוצה שעכשיו, עכשיו שיביאו לה את הילדה. היא לא הולכת לאף מקום, לא זזה, עד שלא מביאים את התינוקת.
"ככה היא עשתה", שולמית אומרת, ואני מרימה אליה עיניים, "כמו שאת שמה עכשיו את הידיים על הפנים. ככה היא תפסה את הפנים והתחילה למרוט את השיער ולדפוק את הראש במדרגות. אני זוכרת כאילו זה היה היום. זה היה מחזה נורא. יש לה 11 ילדים בבית, והיא נלחמה. היא נלחמה בגבורה. זה היה מחזה עצוב מאוד. אבל היא הצליחה".
לא הבנתי, החזירו לה את הילדה?
"היא נשארה לשבת במדרגות, ואני הלכתי הביתה. היה לי הסכם לפעמים עם גאולה. היא גרה יותר קרוב ממני והיה לה יותר נוח להישאר, אז הייתי אומרת לה, את יודעת מה? בבוקר תאחרי, אני אבוא מוקדם, ואת תישארי. כי פחדתי ללכת בחושך לכביש הראשי לאוטובוס הביתה. אז אני הלכתי וגאולה סיפרה לי אחר כך שהאחראית צילצלה למישהו ואמרה שהאמא בהיסטריה ולא מוותרת ולא הולכת מפה. ואז באה מונית והחזירה את הילדה".
גאולה סיפרה לך שבאה מונית?
"כן. למחרת. הרי לא היה לי טלפון שאני יכולה באותו רגע לשאול אותה. אבל למחרת היא סיפרה לי מה היה".
איך קראו לילדה?
"אני לא זוכרת. הייתה שמנמונת, חמודה".
לא חולה?
"מה פתאום? איזה חולה?"
אבל לא ראית שהחזירו אותה.
"לא. רק למחרת, האמא באה איתה, ואחרי איזה שעה או משהו חזרה לראות אם הילדה נמצאת. היא כנראה לא הלכה לעבודה כי היא כל הזמן ככה, כמו שמרה עליה".
למחרת הילדה נראתה לך חולה?
"מה פתאום! סיפרו לה סיפור, עכשיו הילדה בסדר — והיא לקחה אותה. זה לא היה הסבר הגיוני. גם אי־אפשר היה לדבר אחד עם השני. אסור היה לנו כל כך הרבה לעמוד ולהקשיב ולהתערב. אני הייתי שמחה שאני הולכת הביתה עם חבילת מרגרינה ואיזו לחמנייה".
את מרגישה אשמה על זה היום?
"לא, אין לי שום אשמה. אני לא מסרתי אף ילד. כן הרגשתי שמשהו לא בסדר, אבל לא עלה בדעתי, לא ידעתי מה זה לתת ילדים. לא היו לי רגשות אמהיים כדי להבין. היום כשאני עושה ככה דפדוף לאחור, אני רואה רק את האמא במדרגות, צורחת ובוכה. אמרו לה מחר, אמרו: לכי לבית חולים. לא, היא רוצה עכשיו את הילדה. מזלה שזה היה באותו יום, את מבינה?"
למה?
"ביום אחר לא היו מחזירים לה. לא היו יודעים כבר איפה היא. את יודעת, כשהייתי נכנסת בלילה למיטה, הייתי רואה מול העיניים את כל היום שהיה. הייתי משווה לתקופה שעבדתי בקיבוץ. שמה, כשהייתי אומרת לאמא, תבואי בערב, תיניקי עוד פעם, שהוא יישן בשקט, היא הייתה כועסת: 'אני צריכה לקום לעבודה בבוקר'. פה, במעברה, מתי שאמרת להן לבוא, הן באו. כל כך רצתה להאכיל את הילדה הזאת, העיראקית. לא הייתה מאחרת דקה".
גם אם אמא מאחרת לא אמורים לקחת לה את הילד.
"לא לקחו לה בגלל שהיא לא הייתה מסורה. פשוט ראו באוהל 11 מיטות פזורות, ואין אוכל ואין כלום... זה היה נקרא שעוזרים לה".
"לא חשבו על ההורים שלהם"
עניין העזרה, "הצלת התינוקות", שב ועולה לאורך השיחה, משקף את הלך הרוח של התקופה, שלפיו הוצאת ילדי המעברות מידי הוריהם הייתה פעולה להצלתם. כך למשל בישיבת הממשלה מיולי 1949, שדנה במצב התברואתי הקשה ובתמותת התינוקות במעברות, אמר ראש הממשלה דוד בן־גוריון כי "להצלת הילדים דרושות כמה פעולות", בהן אשפוז הילדים, הוצאתם מהמחנות ו"בידודם מהאמהות, כי הן מונעות עזרה מהילדים".
ההצלה המדוברת לא הייתה רפואית בלבד. "לפי התפיסה שרווחה בממסד האשכנזי בתקופה זו, אמהות מזרחיות היו אמהות לקויות", אומרת ד"ר דפנה הירש מהמחלקה לסוציולוגיה, למדע המדינה ולתקשורת באוניברסיטה הפתוחה, מחברת הספר "'באנו הנה להביא את המערב': הנחלת היגיינה ובניית תרבות בחברה היהודית בתקופת המנדט". "אמהות מזרחיות הוצגו לא רק כמי שאינן יודעות איך להעניק לילדיהן טיפול נכון, אלא גם כמי שלא ממש מעוניינות לדעת ולא לגמרי אכפת להן – כאמהות מזניחות. מכאן קצרה הדרך לתפוס את הוצאת הילדים מידי המשפחות כפעולה 'לטובתם', שתאפשר להם לקבל טיפול הולם ולגדול להיות אנשים שהם לא רק בריאים יותר אלא גם טובים וראויים יותר – 'בני תרבות'".
לאט־לאט פורשת שולמית את אופן הפעולה של אותו בית תינוקות, שמשלחות נשים זרות היו מבקרות בו: "הן עברו בין החדרים. דיברו בעיקר אנגלית ויידיש. יידיש הבנתי. גם אנגלית הבנתי קצת, מה שצריך. לפעמים הגיעו מבלגיה ודיברו צרפתית. צרפתית זה קצת כמו רומנית, אז הבנתי מילים".
מה הבנת?
"אחת המליצה לשנייה, תראי־תראי איזה חמודה. תמיד אמרו לנו, היום תבוא ועדה, תסדרו, תלבישו יפה את הילדים, שיהיה נעים. למבשלת אמרו, תשימי את הדברים שהם מביאים, שיראו שאנחנו משתמשים בזה. אז ידעתי שבאים, בשביל מה באים?"
בשביל מה?
"זה היה כל כך... אה, גלוי אפילו הייתי אומרת, שבחרו".
מה זאת אומרת גלוי?
"זאת הייתה אומרת, יש לו עיניים יפות. או: מממ... זה יהיה גבוה. אסור היה לי להתערב, אסור היה לי לדבר. הרי מאיפה באו התיירים האלה? סתם ככה צצו? הם באו לאמץ ילדים פה. זה היו אנשים אחרי מחנות, שלא יכלו ללדת ילדים. אז הבנתי. אני רק הייתי מקשיבה. אסור היה לי לדבר".
אמרו לך, "אל תדברי"?
"לא אמרו, אבל אם היית אומרת משהו, כאילו היו דוחפים אותך, 'מספיק'. לא להקשיב יותר מדי".
אבל הילדים האלה, שהראו שם, היו להם הורים?
"ודאי, מי היה מביא אותם בבוקר?"
את מספרת לי בעצם שבבית התינוקות הזה היו ילדים, לא נטושים, שההורים הביאו בבוקר ולקחו בסוף היום. איך אפשר למסור ילדים כאלה לאימוץ?
"אין לי מושג מה עשו. מה היה הנוהג. אני לא חתמתי ולא מסרתי".
אלא שבמהלך השיחה מתברר ששולמית דווקא הייתה עדה למסירה. כשאני אומרת לה שבסיפור על האמא העיראקית היא מתארת בעצם ניסיון חטיפה, היא נזעקת: "לא חטיפה. למה חטיפה? היינו רוחצים אותם, מלבישים אותם יפה, מוסרים את הילד בשמחה, והיינו עומדות, עד שהם נכנסו לאוטו, ומוחאות כפיים. הצילו ילד, הצילו ילד. ראיתי שמחה. אני ראיתי שמחה שם".
ראית שמחה של האמא?
"לא. האמא לא הייתה. אחר כך, כשהיא הייתה באה או שהיו באים אח או אחות לקחת את התינוק — היו אומרים שהוא בבית החולים. לא היו מודיעים לאף אחד שלוקחים את הילד. לפעמים למחרת גם האבא היה בא. כל המשפחה הייתה באה".
ומה אמרתם?
"הוא בבית חולים. זה מה שאמרו לי להגיד. הילד חולה".
ומה חשבת?
"הייתי בטוחה שמסרו אותו. מה זה, ילד הולך לבית חולים ככה, בבגדי שבת?"
את ראית אותו בבגדי שבת?
"אני הלבשתי אותו, מה זה".
את אומרת לי שראית את המסירה?
"אני הייתי מביאה אותו".
אבל ראית את ה"אימוץ", כאילו?
"כן, כן, שמחה וששון. הלבשתי אותו, ואז באו אסתר והגברת ועוד איזה שתיים־שלוש איתן, ונתתי דף, איזה חיסונים הוא קיבל ממני והכל. ידעתי שלוקחים אותו".
אז את אומרת לי שהיית עדה לחטיפה.
"אם את קוראת לזה חטיפה".
את לא קוראת לזה חטיפה?
"לא. אני אגיד לך את האמת, שמחתי. הילד יהיה מאושר, יהיה לו אוכל, יהיו לו בגדים. אסור היה לדבר איתם בכלל, עם אלה שלקחו אותו".
אבל נתת להם את הילד?
"נתתי לאסתר את הילד, היא הייתה מסתכלת אם הלבשתי נכון. אף אחד לא אמר לי שלוקחים אותו לאימוץ. זאת הייתה ההרגשה שלי, כי הילד לא היה חוזר".
לא אמרו, אבל מה חשבת?
"אני הבנתי שהם לוקחים את הילד, כמו מתנה כזאת".
ושמחת.
"זה ששמחתי זה בטוח. מי שלא ראה את האוהלים האלה, לא ראה סבל בחיים".
ולא שאלת את עצמך אם זה בסדר מול ההורים?
"ואם הייתי מבינה שזה לא בסדר, מה יכולתי לעשות? מה, ללכת למשטרה? זה לא היה תפקידי. אני עובדת. זהו. מה שידעתי, שלילד צריך להיות טוב".
אז שיקרת להורים ביודעין. ההנחיה הייתה לשקר.
"לא לשקר. לא אמרו לי שנותנים את הילד".
אבל ראית. את אומרת "לא חטיפה", אבל ידעת ש...
"שיותר הוא לא חזר לַבית־ילדים".
אז את אומרת שלקחו ילד בלי רשות של ההורים.
"זהו. אני לא קיבלתי אישור. אף אחד לא".
אם לוקחים ילד בלי אישור ההורים, זו חטיפה. זה המונח.
"לא, חטיפה אצלי זה שאת לוקחת ובורחת. לא. זו הייתה מסיבה שלמה. אני הייתי מוסרת לאסתר את הילד, היא הייתה הולכת למשרד — על יד המטבח היה חדר קטן כזה — מוסרת שם, ואז הם היו נוסעים עם מונית".
כשלוקחים לך את הילד זה לא משנה אם הלבישו אותו יפה ואם חייכו ואם הייתה מסיבה.
"לא, לאמא זה לא משנה. הייתי אומרת לאסתר: האמא תבוא בארבע, היא יודעת ש... אז היא הייתה אומרת, תגידי לה שהוא בבילינסון. היו כאלה שבכלל לא הבינו מה זה בילינסון. הן היו קוטפות תירס כל היום, זו הייתה העבודה שלהן, שרופות מהשמש או קפואות לגמרי. אי־אפשר להבין את המצב שהיה אז. כשהמשלחות היו באות, והביאו אבקת חלב ואבקת ביצים והיה מה לתת לילדים — שמחתי. לפעמים, כשלא היו מביאים ילד, היינו הולכים לבקר. לראות למה הוא לא בא. היית נכנסת לאוהל, לא ראית כלום. לא כיסא, לא שולחן, לא כלום. רק מיטות, מיטות, מיטות. ומים, בוץ עד כאן. גם האמהות רצו שיהיה טוב לילדים".
אבל הן לא מסרו אותם לאימוץ.
"אני לא מדברת על האימוץ. אף אחד לא חשב שמוסרים ילדים. ההורים הביאו אותם לַבית־תינוקות נטו על בסיס זה שהם ילכו לחפש עבודה או שאין להם מה לתת לאכול".
את אומרת שהצוות ידע שאלה תינוקות שאמא שלהם תבוא היום לקחת אותם?
"נכון, נכון. עוד בתקופה של משולם רציתי לספר לאנשים מה קרה. כי לא היו רק דברים רעים. הדבר הרע ביותר שהיה שם זה שמסרו את הילדים בלי ידיעת ההורים".
מסרו זו מילה יפה. לקחת ילדים בלי רשות זו חטיפה.
"לא, אני לא ראיתי את זה ככה. אחר כך ראיתי שטענו: חטפו ילדים. אבל אמרתי לעצמי, מי חטף? לא חטפו! נתנו אותם! זה היה ככה, כאילו שאת מצילה מישהו".
אבל מה עם ההורים?
"מי חשב על זה? לקחו את הילדים מהקור, מהעוני, מהרעב. את לא יודעת מה זה היה המעברה. בוץ עד הברכיים. לא חשבו על ההורים. רק חשבו להציל את הילדים".
את אומרת "לא חטפו".
"לא, לא, לא. נתנו, נתנו".
אבל ההורים לא נתנו.
"לא נתנו ההורים. נתנו, אה, המוסדות".
את מעידה על דברים שאנשים לא מאמינים שהיו באמת.
"יש הרבה שיודעים מזה. מה, אני הייתי יחידה שם? אם הם היו חיים את התקופה הזאת, הם היו מאמינים. אם הם היו רואים את הנעשה במעברות. תאמיני לי, חשבו שמצילים את הילדים, את מבינה? חשבו שעושים טוב לילדים. הייתה רחמנות עליהם. כמו גורים כאלה, שהסתובבו".
אבל את יודעת שעד היום אין בזה הכרה רשמית.
"מה, לא מאמינים שנתנו ילדים במתנה? מי אומר שזה לא נכון?"
הרבה אנשים. אומרים שלא היה או שהיו מקרים בודדים.
"איזה מקרים בודדים, מה בודדים? כל פעם היו באים. אז מה? כשראיתי ילדים שוכבים על הרצפה באוהל..."
אבל לילדים האלה היו הורים.
"היו להם הורים אבל לא חיפשנו את ההורים. מסרנו אותם לידיים טובות וחשבנו שאנחנו עושים טוב. מצילים את הילדים".
"רצו לעשות טוב"
שולמית מליק הייתה צעירה שנקלעה לסיטואציה בלתי אפשרית, ורק בדיעבד הבינה מה התחולל סביבה. היא עצמה הייתה מבחינת הממסד רק זוג ידיים עובדות. לא מי שיזמה או ניהלה חטיפה ואימוץ של ילדים. האשמה, כמובן, לא מונחת לפתחה. אבל העדות שלה, שמצביעה על מנגנון ושיטה מוסדרים, היא דרמטית.
"זו פעם ראשונה שקמה מישהי וביוזמתה מעידה שנכחה במסירות של ילדים כשידוע שלילדים יש הורים, ולהורים נאמר שהילד חולה", אומרת נעמה קטיעי מעמר"ם. "בניגוד לעדויות קודמות, שולמית לא סיפרה למישהו שיספר לוועדה, וגם לא פנתה לממסד בתקווה לקבל איזו הגנה. היא מעידה ישירות בפני הציבור, בפירוט חסר תקדים למיטב ידיעתנו, ועומדת באומץ רב חשופה בכיכר העיר. מבחינה זו, זו עדות שאין לה אח ורע.
"שבירת השתיקה הזו היא בדיוק מה שקיווינו שיקרה בעקבות ההעלאה המחודשת של הפרשה לשיח הציבורי. היו עדויות בעבר, אבל הממסד הצליח תמיד להשתיק, להמעיט ולהדחיק אותן, ועובדה שהן לא מוכרות בציבור. חשוב לזכור שהאנשים ששוברים שתיקה הם בדרך כלל הזוטרים במנגנון, השין־גימלים. לאורך השנים הממסד ניסה להשתיק שוברי שתיקה כאלה ולאיים עליהם, אבל זה ניסיון לעמעם את העובדה שמדובר בפשע שהממסד ניהל, תמך בו ועודד אותו ברמות שונות. קל מאוד לכלות את זעמנו דווקא במי שמתוודים, אבל הם לא האשמים העיקריים, והעובדה שהם בוחרים לקום ולהתוודות ראויה להערכה. אנחנו מאוד מקווים שעוד מעורבים ואחראים יבינו שזה הדבר הנכון לעשות, וצריך לעשות את זה ממש עכשיו".
שולמית, מתי בעצם התחלת לחשוב על ההורים?
"כשהנכד הראשון שלי נולד. הייתי בת 44. הלכתי לטייל איתו בעגלה אחר הצהריים, ומשום מה נזכרתי בילדים בקדימה ובאישה הזאת, שבאה להניק".
נזכרת איך ניסו לחטוף לה את הילדה?
"לא לחטוף, לא חטפו! נתנו. זאת הייתה שיטה. הם היו באים, מביאים דברים בשביל הילדים, מסתכלים. אף פעם לא אמרו: זה הילד שאני רוצה".
אבל מהאמא לקחו בלי רשות?
"ברור. אף אחד לא קיבל שום אישור לקחת ילד. אבל זו הייתה תקופה אחרת, אתם לא מבינים. היא לא רצתה לעשות רע לילדים, אסתר".
אז למה בכל זאת זה יושב לך על המצפון?
"היום אני סבתא וסבתא־רבתא ואני רואה כמה הילדים חשובים. יש לך 12 נכדים — זה לא מספיק. את רוצה עוד.
"אבל כבר עם משולם, רציתי ללכת להסביר לו למה עשו את זה. שלא ישנא כל כך את היהודים שעשו לו עוול. לא הייתה כוונה לעשות רע. הוציאו ילדים ממקומות כל כך גרועים. רצו לעשות להם טוב".
זה לא הופך את זה למותר.
"לא מותר, לא. זה הפשע. זה הפשע, שלא היה מותר. חשבתי שעושים טוב. כל כך הרבה שנים החזקתי את זה. הייתי רואה משהו בטלוויזיה — איך קוראים לזמר הזה, שאחותו גם נעלמה?"
בעז שרעבי?
"שרעבי, כן. ראיתי אותו בטלוויזיה, הוא סיפר על זה ובכה. אני הייתי מדברת אליו. רציתי לפגוש אותו. להגיד לו שעבדתי במקום כזה. זה מציק לי כל הזמן. רציתי לספר. לצערי כבר לא נשאר לי הרבה זמן לחיות. אבל לפחות אני אהיה שקטה שאמרתי את זה למישהו". •
