yed300250
הכי מטוקבקות
    אופק קלוגמן ז"ל באליפות ישראל 2012. החבר יוסף קצראוי: "כשהיה עולה לזירה, הוא לא ראה בעיניים. בכל דבר הוא השקיע – באגרוף, בג'ודו, בחברים, בבנות"
    7 ימים • 09.08.2017
    הקרב האחרון של אופק
    קראו לו "רוקי מנצרת". הוא היה אלוף ישראל לנוער באגרוף וזכה במדליית ארד באליפות אירופה. מומחים צפו לו עתיד מזהיר, אבל כשהתגייס לצה"ל בחר לוותר זמנית על הקריירה המבטיחה לטובת שירות קרבי בסיירת אגוז. בסוף החודש נפצע אנושות בתאונת אופנוע, שממנה לא קם. הוריו, חבריו, מפקדיו ומאמנו של אופק קלוגמן ז"ל משרטטים את דמותו מעוררת ההשראה של הספורטאי המצטיין והלוחם, שבגיל 19 נגדעו חייו — וגם במותו איבריו הצילו לא פחות מחמישה בני אדם
    שרי מקובר־בליקוב

    שני חלומות היו לאופק קלוגמן ז"ל: אופנוע ומדליית זהב באליפות אירופה באגרוף. את הראשון השיג, את השני כמעט. "מגיל צעיר אופק התחנן שאקנה לו אופנוע, אבל לא הייתי מוכן לשמוע על זה", אומר אביו גנאדי וקולו נשבר. "בסוף נמאס לי מהנדנודים שלו. בדיוק היינו לפני אליפות אירופה באגרוף, וידעתי שהסיכוי להשיג מקום ראשון בתחרות הוא בערך כמו הסיכוי של אופק לטוס לירח. אז אמרתי לו, אם תביא את האליפות, אקנה לך אופנוע".

     

    הספורטאי המצטיין, אלוף ישראל לנוער באגרוף, הרים את הכפפה. בקרב הראשון ניצח מתאגרף שוודי, בקרב השני ניצח מתאגרף צרפתי ובשלישי את המתחרה הבריטי. "החברים מהנבחרת הישראלית לא האמינו שזה קורה להם", נזכר האב. "הם אמרו לאופק, אנחנו מרגישים שמדליית הזהב בכיס. וגם אופק הרגיש שהוא משיג סוף־סוף את האופנוע שלו ושיחרר והפסיד בקרב האחרון לאירי וחזר הביתה עם מדליית ארד. וברגע שנחת בנמל התעופה הוא התקשר אליי ושאל מתי יוצאים לקנות את האופנוע. אבל אני אמרתי, לא תקבל אופנוע כי אלוף זה מקום ראשון, ואתה מקום שלישי. ואופק כל כך נעלב. אמר, אני לא צריך את העזרה שלך, אבא. וקנה את האופנוע לבד".

     

    שלוש שנים חלפו מאז, ושלושה אופנועים שאופק קנה והחליף. בשבת האחרונה של יולי, כשרכב על האחרון שבהם עם חבר, החליק ליד צומת סומך, התהפך ונפצע אנושות. ארבעה ימים נאבק על חייו. "ואני כל הזמן נישקתי וחיבקתי אותו, וצעקתי אליו, אתה הרי אלוף ישראל, אתה חזק, אתה גיבור, קטן עליך לנצח את הפציעה ולצאת מהסכנה", כואבת אמו מרים. "ולמרות שאופק שכב מורדם ומונשם בחדר טיפול נמרץ והמראה היה קשה, הכרחתי את החברים להתקרב אליו. בכוונה הכנסתי אותם, שיראו איך הוא סובל, איך הוא פצוע, שימכרו את האופנוע שלהם. שלא יגידו כמו שאופק תמיד אמר, 'לי זה לא יקרה'. חבר אחד ניסה לברוח. אמר לי, מרים, אני לא מסוגל להסתכל על אופק במצב הזה, אבל אני צעקתי, 'אתה מסוגל ועוד איך. אתה חייב לראות איך אלוף הארץ באגרוף, עם כל המדליות והגביעים שלו, עומד למות בגלל אופנוע קטן. ואיך בסוף כלי המוות הזה חזק יותר מכל האגרופים שלו'".

     

    שבועיים לפני התאונה היא שמעה שאופק קנה אופנוע חדש וזימנה את חבריו לשיחה. שעה ארוכה דיברה על ליבם שישכנעו אותו לקנות מכונית קטנה במקומו. "מרים אמרה לי, אני דואגת לאופק, ולך הוא יקשיב", נזכר חברו הטוב עידן. "ידעתי למה פחדה, כי אופק היה מוריד את הקסדה הטובה שלו ומחליף עם מי שרכב מאחוריו. הוא תמיד חשב על אחרים לפני שחשב על עצמו. אבל איך יכולתי להגיד לאופק למכור את האופנוע, כשאני בעצמי מכור לאדרנלין של אופנועים?"

     

    אופק והאופנוע. "ידענו שזה מסוכן, אבל לא יכולנו להפסיק. זה ממכר", אומר חברו עידן
    אופק והאופנוע. "ידענו שזה מסוכן, אבל לא יכולנו להפסיק. זה ממכר", אומר חברו עידן

     

    גם במותו, בגיל 19 בסך הכל, עזר אופק לאחרים. כשהרופאים הודיעו שאפסו סיכוייו, החליטו הוריו לתרום את איבריו ולהציל את חייהם של חמישה אנשים. "אמרנו, קחו הכל, לב, כליות, ריאות, אפילו גידים, כי גידים של ספורטאי אלסטיים יותר. קחו את העור, את קרניות העיניים, כל מה שיכול להציל או לשפר חיים", מספרת האם, "כי ידענו שזה מתאים לאופק. כי גם בחייו הוא נתן הכל. אפילו את הגביעים והמדליות שלו היה צריך להחביא, אחרת היה מחלק גם אותם לחברים".

     

    אש בעיניים

     

    אופק, שוויתר על קריירה מבטיחה כספורטאי מצטיין כדי להצטרף לסיירת אגוז, נולד בארץ למשפחה ממוצא רוסי. אביו עוסק בפיתוח מוצרים, אמו גננת. בנם הבכור, להב, בדיוק סיים את שירותו הצבאי, יצא לטיול הגדול ובתוך שבוע הוזעק להלוויית אחיו היחיד. "אופק היה תינוק רגוע ושקט, אבל אחרי שנה וחצי בבת אחת הפך לשובב גדול, וגם היה עקשן", מספר האב גנאדי. "חינוך רוסי זה לעמוד על העקרונות, וכשאופק חרג מהם, שלחתי אותו לפינה עד שיבקש סליחה. אז הוא עמד. שעה. שעתיים. שלוש. אמרתי לו, תגיד סליחה ותגמור עם הסיפור. והוא לא ביקש. לפעמים הרגשתי שאני זה שצריך לבקש ממנו סליחה.

     

    "בבית הספר הוא התחבר לניקול רובינוביץ'. הם היו צמד חמד, שוחים ביחד, משחקים הוקי, מתאמנים בג'ודו. כל שבוע היו מזמינים אותי לבית הספר בגלל התעלולים שלהם. ניסו להפריד ביניהם, אבל הם היו נדבקים מחדש, כמו מגנט. המורה שלהם אמרה, השניים האלה הם ערבוב אטומי. כשגדלו, אופק הפך לאלוף ישראל לנוער באגרוף, וניקול לשיאנית ישראל בהרמת משקולות. בשבעה היא לקחה מאיתנו את החולצה של אופק, לבשה אותה באליפות ישראל לבוגרים בהרמת משקולות והניפה את המשקולות בתחרות לזכרו".

     

    ההורים, מרים וגנאדי קלוגמן. האם: "לפחות חלק מאופק ימשיך לחיות בגופם של אנשים אחרים"
    ההורים, מרים וגנאדי קלוגמן. האם: "לפחות חלק מאופק ימשיך לחיות בגופם של אנשים אחרים"

     

    "אופק היה הילדות שלי", כואבת ניקול. "היינו כמו אחים. עשינו הכל ביחד. התחלנו להתאמן בג'ודו והתקדמנו יחד. אופק היה תמיד ממוקד מטרה, הכי חזק וטוב מכולם. הוא לא ויתר לאף אחד ובעיקר לא לעצמו, ומצד שני, נתן מעצמו לכולם ועזר לכל מי שביקש".

     

    האימונים החלו בגיל צעיר, "ותמיד בשני ענפי ספורט במקביל, כדי שאופק יהיה עסוק ולא יתפנה לשטויות", אומרת אמו. "לימדנו אותו להתאמץ ולהשיג את המטרה, ובאמת, כשהתאמן בהוקי, שובץ לקבוצה של ילדים שגדולים ממנו בשלוש שנים. כששחה, הצטיין ונשלח לנבחרת צפון. בג'ודו, בשנת 2009 היה אלוף ישראל לילדים (עד גיל 11, במשקל עד 48 ק"ג – שמ"ב), וכשפנה לאגרוף הפך לאלוף ישראל לנוער. אבל הוא אף פעם לא ניצל את הכוח בידיים לרעה".

     

    בגיל תשע החל להתאמן באגרוף. תחילה במועדון המקומי בנצרת־עילית, ולאחר מכן במרכז האולימפי במועדון כפפות הזהב בעפולה. "כשאופק הגיע אליי, זיהיתי ילד עם אש בעיניים, כושר מעולה והמון כוח רצון", מספר המאמן ולדימיר באבאייב, יו"ר איגוד השופטים בענף האגרוף בארץ. "התחלנו לעבוד ולהתאמן, ובתוך שנתיים אופק התחיל לצבור הישגים ומדליות. הוא היה מתאמן כמעט בכל יום. היו לו משמעת עצמית חזקה וכוח פיזי. הוא זכה שלוש פעמים באליפות ישראל לאגרוף, פעם אחת לנוער (לגילי 14־13) בשנת 2013, פעם שנייה לקדטים (לגילי 16־15) בשנת 2014, ופעם שלישית לגילי 18־17 בשנת 2016. הוא זכה במדליית ארד בטורניר באוקראינה ובמדליית ארד באליפות אירופה. החלטנו להכין אותו לאליפות העולם באגרוף, ובשנת 2013 הוא השתתף בתחרות העולמית בקייב. ידענו שמחכה לו עתיד מזהיר בתחום".

     

    כדי לשלב אימונים ולימודים עבר קלוגמן לבית הספר כדורי. "ושם היה מתאמן בהפסקות וגם על חשבון הלימודים", מחייך אביו. "פעם נשלח לתחרות בינלאומית והפסיד חודש לימודים. כשחזר ניסה להשלים את החומר, אבל במבחן בפיזיקה קיבל 30 ובלוגיקה קיבל אפס. איימו עליו שיעבירו אותו למגמה אחרת, קלה יותר, אבל אופק אמר, אם תעבירו אותי מגמה, אני עוזב את בית הספר, אבל אם תשאירו אותי, אני אשלים את הפער. המנהלת הלכה לקראתו, ובתוך שלושה חודשים אופק השיג בפיזיקה את הציון הכי גבוה בשכבה ובלוגיקה קפץ מאפס למאה. החברים שלו קראו לו 'רוקי מנצרת' וראו בו מודל לחיקוי".

     

    כחייל. "לוחמנות מעולה"
    כחייל. "לוחמנות מעולה"

     

    "עבדנו קשה מאוד לממן את התחרויות בחו"ל", מספרת האם מרים. "לא היה לנו כסף ללוות אותו לתחרויות בעולם, אבל היינו איתו בתחרויות בארץ. היינו יושבים בקהל ומעודדים אותו, אופק, אתה גיבור, אופק, אתה חזק. והוא היה מחייך ומנצח, גאה בהישגים אבל צנוע בתגובות".

     

    לא הפריע לך שהוא עוסק בתחום אלים, שהוא עלול להיפגע?

     

    "בפעם הראשונה שראיתי אותו מקבל מכה בזירה, נחרדתי. אבל אופק אמר לי, אמא, אל תדאגי, אני יודע לשמור על עצמי. ובאמת אף פעם הוא לא שבר את האף או את השיניים. הוא ידע להתחמק בזריזות מהמכה ולהתמודד עם היריב בחוכמה וגם בכוח".

     

    יוסף קצראוי התאמן באגרוף יחד עם אופק במשך שמונה שנים. "אופק היה פייטר אמיתי. כשהיה עולה לזירה, הוא לא ראה בעיניים. הוא התאמן יותר מכולנו, לפעמים פעמיים ביום, מתחיל ראשון ומסיים אחרון. הוא היה משקיען. בכל דבר הוא השקיע, באגרוף, בג'ודו, בחברים, בבנות. אופק היה מתאגרף ברמה גבוהה, היחיד בנבחרת ישראל שקיבל מדליה באירופה, אבל אף פעם הוא לא ניצל את המעמד שלו. באימוני ידידות מול ספורטאים חלשים יותר, הוא היה מסוגל לתת ליריב להתקדם על חשבונו כדי שירגיש שהוא טוב יותר".

     

    עם מדליית הארד באליפות אירופה ב־2014 ברוסיה
    עם מדליית הארד באליפות אירופה ב־2014 ברוסיה

     

    הפתעה בקרב מגע

     

    במארס האחרון התגייס אופק ליחידת אגוז של חטיבת גולני. לפני כן ניסה להתקבל לשייטת, עבר את הגיבושים השונים, אבל נפסל בישורת האחרונה. "אמרו לו, מפה אתה יכול ללכת בלי מבחנים לאגוז, מגלן או דובדבן", נזכר האב, "ואופק בחר באגוז, כי רצה לתרום למדינה ולעשות שירות קרבי משמעותי, והיה כל כך מאושר בזמן הקצר שהספיק להיות שם. בכל פעם שחזר הביתה, סיפר על הטירונות בעיניים נוצצות. בצבא גילו את היכולות שלו והמפקדים בנו עליו שיגיע רחוק, אבל הוא לא סיפר על האגרוף ולא התגאה במדליות שלו".

     

    "אופק האמין שיוכל להמשיך להתאמן בחופשות, ובסיום השירות יחזור לזירה וימשיך את קריירת האגרוף שלו", אומר המאמן באבאייב. "אבל אני התאכזבתי. כי הבנתי שאם הוא בוחר באגוז, הוא בכל זאת עושה הפסקה משמעותית למשך שלוש שנים. ניסיתי לשכנע אותו לחשוב על המסלול מחדש, אבל אופק התעקש שהוא רוצה לתרום ולשרת ביחידה קרבית. הצטערתי בשבילו. כי אם היה ממשיך במסלול הספורטאי המצטיין, היה מגיע לאולימפיאדה".

     

    אריק שומסקי, חבר של אופק מהגן, מעיד כי אופק חלם על קריירה צבאית. "החלום שלו היה להתקדם ולהגיע לתפקידי פיקוד בכירים", הוא אומר. "כולנו ג'ובניקים, והוא הקרבי היחידי, מורעל. בשבתות בבית כולנו בכינו כמה אנחנו לא רוצים לחזור לצבא ביום ראשון, והוא עם החול בעיניים מספר לנו בהתלהבות כמה הוא כבר רוצה לחזור ולאכול חול. הוא אמר, 'בצבא מביאים אותי לקצה, יש שם אתגרים, יש אקשן, יש יריב חזק מולי'. הוא אהב אתגרים. בכל דבר שנגע, היה חייב לנצח. היה לו אופי תחרותי, אבל תמיד בחיוך. היה לו לב זהב. כשמישהו מאיתנו היה מתבאס, הוא הבחין בזה ראשון. הוא היה הרוח החיה בחבורה שלנו, תמיד סוחף את כולם, משגיח שאף אחד לא יישאר מאחור. הוא לא הבין מה זה להיות עייף. בצבא לפעמים הוא לא ישן ימים ולילות, ובכל זאת כשחזר הביתה בשישי היה מעיר את כולנו כדי שנצא לבלות. הוא ידע לנצל כל דקה בחיים ולכן הספיק המון".

     

    בתחרות אגרוף לצעירים ב־2013 ברוסיה, שבה זכה במקום השלישי
    בתחרות אגרוף לצעירים ב־2013 ברוסיה, שבה זכה במקום השלישי

     

    סג"מ ז' היה מפקד הצוות של אופק באגוז. "לקח קצת זמן לפצח אותו, הוא היה שקט ומופנם בהתחלה, אבל הדבר שבלט מיד היה המוטיבציה שלו. הוא היה מאוד חזק פיזית והפגין לוחמנות מעולה. בקרב מגע בהכשרה, שבו בוחנים אגרסיביות וכוח מתפרץ, הוא היה חד־משמעית הכי טוב בצוות. ובמה שהוא לא היה חזק בו הוא ידע להשתפר ולהתקדם. רף השיפור שלו היה מאוד משמעותי.

     

    "ראו עליו את הרצון להצליח. הוא חיכה לאימוני המגע כי ידע שיהיה הכי טוב מכולם, אבל לא סיפר שהיה אלוף אגרוף. באימון הראשון המדריך חילק אותם לזוגות, כשאחד מחזיק כרית והשני מתאמן מולו באגרופים. אופק קיבל חייל במשקל מאוד כבד, שהיה ברור שאף אחד לא יצליח להזיז אותו. אבל אופק נעמד מולו, הכניס ארבעה אגרופים, והחייל, עם כל המשקל שלו, עף איזה עשרה מטרים אחורנית. כל העיניים הסתובבו מהרעש של האגרופים. הסיפור הפך לבדיחה של הפלוגה. כולם נורא אהבו את אופק, משהו בהתנהלות שלו העלה חיוך על הפנים, גם של המפקדים וגם של החיילים. אולי בגלל שהוא עצמו היה מסתובב עם חיוך ענקי מהבוקר עד הערב. כשדיברו על אופק בפלוגה, החבר'ה שלא הכירו אותו היו אומרים, 'אה, זה הבחור המחייך'".

     

    סרן ב' היה מפקד הפלוגה של אופק. "יש לי 150 חיילים, כולם מהרמה הטובה ביותר, אבל עם אופק היה הקשר הכי חזק", הוא מספר. "לאופק לא היה רק את ה'איך', היה לו גם את ה'למה' הוא שם. בחודש הראשון להכשרה, במסע במעלה גולני עם אלונקות, היה לחיילים קשה. זו הייתה הפעם הראשונה שלהם והעלייה הייתה תלולה מאוד. בשלב מסוים הרגשתי שהראשונים מתקדמים, אבל הפלוגה מתעכבת. ראיתי את אופק, ניגשתי אליו ואמרתי לו שצריך להמשיך קדימה. והוא פשוט עשה את זה. דחף את האנשים פיזית, ממש במו ידיו הדביק את הקבוצה שבה שמונה חיילים נאבקים באלונקה במעלה ההר ועזר לעמוד בקצב שדרשתי מהם. אופק רצה להיות במקום הכי טוב שאפשר בכל המישורים והתאמץ להגיע לשם בנועם הליכות. הוא מסוג האנשים שלפקד עליהם זו זכות".

     

    אדרנלין בשמיים

     

    באליפות ישראל 2016 בבת־ים (מימין עם המאמן)
    באליפות ישראל 2016 בבת־ים (מימין עם המאמן)

     

    בין האימונים, התחרויות והלימודים, היו גם חברים ובילויים. "היו לאופק כמה חברות, אבל הוא לא אהב לספר לי עליהן", מחייכת אמו. "רק פעם אחת הוא סיפר שיש לו מישהי, אבל אחרי תקופה קצרה החברים אמרו שהם נפרדו. אופק אהב לעשות חיים. היה קופץ עם החברים לנהר הירדן, נוסע איתם לתחרויות, מבלה איתם במועדונים. הוא היה בחור שמח ותמיד הכניס אהבה הביתה, עזר בבית, ורק על האופנוע לא הפסקנו לריב. פעם נמאס לו מהדאגה שלי והוא לקח אותי לסיבוב. אמרתי לו, אתה יודע שאני פחדנית, אפילו רישיון נהיגה אין לי, אבל אופק התעקש. אמר לי, אמא, תרכבי איתי על האופנוע כמה דקות, ואני בטוח שתירגעי. תראי בעצמך שאני יודע לשמור על עצמי ולנהוג בזהירות".

     

    וזה לא היה משכנע?

     

    "כל יום, כל יום, קראתי בעיתון על תאונות קטלניות שמעורבים בהן צעירים עם אופנוע. הם בטוחים בעצמם ונוסעים במהירות. עד שהם לא נפצעים, שוברים יד או רגל, הם לא מפסיקים לבחון את הגבולות של עצמם. עד שלא קורה משהו, הם לא מבינים כמה הכלי הזה מסוכן".

     

    בשנתיים האחרונות הִרבה אופק לצאת לנסיעות יחד עם חברו עידן. "בזכותו גם אני קניתי אופנוע", מספר עידן. "היינו רוכבים יחד לחיפה, לאילת, ליקנעם, מרגישים את הרוח, מרגישים צעירים, חיים, חופשיים. האהבה לאופנוע נכנסה לנו לדם. ההרגשה היא כאילו מוציאים יד מהחלון בזמן נסיעה באוטו, אבל באופנוע מרגישים את הזרמים לא רק ביד אלא בכל הגוף והאדרנלין קופץ לשמיים".

     

    ולא פחדתם?

     

    "בכל פעם שיצאנו לדרך הייתה מחשבה שאולי זו הנסיעה האחרונה. ידענו שזה מסוכן, אבל לא יכולנו להפסיק. זה ממכר. גם היום, אחרי התאונה של אופק, אני ממשיך לרכוב. זה חזק ממני. אני מדמיין כאילו אופק נוסע לידי. תמיד בשבת אופק היה שולח לי את השיר 'טיול של שבת'. זה היה הקוד שלנו לעלות על האופנועים ולטייל. בשבת האחרונה לא קיבלתי שיר.

     

    "אני עדיין מדבר איתו. שולח לו הודעות לנייד. נוסע אל הקבר שלו. יושב שם. גם בקבר הבן אדם מרגיש לי חי. אני אומר לו, חבל שאתה לא שומע איך מדברים עליך. חבל שאתה לא יכול לדעת על תרומת האיברים שלך. זה היה עושה אותך מאושר".

     

    איבדנו זמן קריטי

     

    ביום שלפני התאונה אופק הכיר מישהי. "הוא רצה לנסוע איתה על האופנוע וביקש שאשאיר לו את הקסדה שלי, שהיא יותר בטיחותית", מספר עידן. "כבר נסענו חמש שעות והיינו עייפים, אז אמרתי לו, תדחה את היציאה למחר, אבל בלילה הוא יצא לחיפה להחזיר חבר מהמועדון לנצרת־עילית. בדרך פיספס את הסיבוב, החליק, עף מהאופנוע ונכנס עם הראש בעמוד. הוא היה נהג ממש טוב, מוזר לי שהוא נקלע לתאונה כל כך קשה".

     

    זה היה ב־22 ביולי, בשלוש אחר חצות. "הקסדה התנפצה והראש ספג פגיעה אנושה", אומר גנאדי בכאב. "הרוכבים נזרקו אל צד הכביש ובגלל השעה המאוחרת, עבר זמן עד שהבחינו בהם והזמינו אמבולנס. אנחנו לא יודעים כמה זמן בדיוק אופק היה על הכביש, אבל ברור לנו שאיבדנו זמן קריטי עד שהוא הגיע לבית החולים כשהוא מונשם ומורדם".

     

    בבוקר דפקו נציגי הצבא בדלת. "רק ראיתי את המדים ומיד התחלתי לצעוק", נזכרת האם. "החיילים אמרו שאופק נפגע בתאונת דרכים, אבל לא ידעו להגיד לנו עד כמה מצבו חמור. נסענו איתם במונית לבית החולים וכל הדרך בכיתי. כשהגענו, בדיוק הוציאו אותו מחדר ניתוח. לא ראינו סימנים לפגיעה חמורה. אז קיוויתי שהוא ייצא מזה. וכשהוא פקח את העיניים אחרי כמה שעות, אמרתי, הנה סימן טוב, הראש כנראה עובד. רק מאוחר יותר יצאה אלינו הרופאה ואמרה שיש לו בצקת בגולגולת ושצריך עוד ניתוח. אבל הניתוח השני לא הצליח".

     

    ארבעה ימים הוא נאבק על חייו. "ואנחנו התפללנו וחיכינו לנס", בוכה אמו. "הצבא חיבק אותנו והמפקדים והחברים של אופק לא עזבו אותנו לרגע. קיבלנו כל כך הרבה חיזוקים, גם מהצוות הרפואי וגם מאנשים זרים. המ"פ של אופק אמר לנו, אם מישהו יכול לצאת ממצב כזה, זה רק אופק. ובאמת האמנו שהוא יתגבר על הסכנה. ידענו שאם יש איזה כוח קטן, אופק ימצא אותו. כי כל דבר שרצה בחייו – נלחם עליו והשיג אותו".

     

    ברביעי בבוקר הרימו הרופאים ידיים. הם הכריזו על מוות מוחי, והמשפחה התבקשה להיפרד. "אמרו לנו, אם ננתק את אופק מהמכשירים, הוא יקבל דום לב וימות", משחזר האב. "מההתחלה ידעתי שנגיע למקום הזה, לפי המראה של אופק ולפי צורת הדיבור של מנהלת המחלקה שלא רצתה להשלות אותנו. כששאלתי אותה ביום הראשון אם יש סיכוי, הרופאה אמרה, תמיד יש סיכוי קטן. אז נאחזתי בתקווה, אבל עמוק בלב פחדתי. וכשהרופאים שאלו אם אנחנו מסכימים לתרום את האיברים של אופק, ישר אמרנו בוודאי, לא היססנו לרגע. חשבנו, אם לא הצלחנו להציל את החיים של אופק, לפחות נצליח להציל חיים של אחרים".

     

    "קראו לנו להיפרד מאופק, אבל אני לא הייתי מסוגלת להיפרד ממנו", מתייפחת אמו. "ראיתי תזוזות קטנות בידיים, בעיניים, ניסיתי להיתלות בזה, אבל הרופאים אמרו, אין ניסים, גברת, זה רק רפלקסים. ליטפתי ונישקתי את אופק, נגעתי לו בפנים, לא יכולתי לשחרר. אחי אמר לי, תעזבי אותו, הוא כבר לא בחיים. אבל אני חיכיתי עד שלקחו את האיברים שלו. עד השנייה האחרונה עוד התפללתי לנס".

     

    ליבו של אופק הושתל בגופו של חולה בן 65 שהיה בסכנת חיים מיידית. שתי ריאותיו הושתלו בגופה של אישה צעירה שסבלה מיתר לחץ דם ריאתי ומצבה הידרדר. הכבד הושתל בגבר בן 51, כליה אחת בגבר בן 47 והכליה השנייה בגופו של נער בן 15. "זו טיפה של נחמה בתוך הצער", אומרת אמו של קלוגמן. "לפחות חלק מאופק ימשיך לחיות בגופם של אנשים אחרים".

     

    תרצי לפגוש את הנתרמים?

     

    "מאוד. מראש אמרו לי שייתכן שהמשפחות לא יסכימו, שיש חולים שלא מוכנים להכיר את הקרובים של התורם. במקרה הזה אני מאוד אצטער אבל אבין. אבל אם אוכל לפגוש מישהו מהם, זה יעזור לי להבין שמשהו מהבן שלי בכל זאת נשאר אחריו".

     

    כל רעש בחוץ מקפיץ אותה. "אני שומעת חריקה ומיד חושבת שזו עוד תאונת אופנוע", היא אומרת.

     

    בעלה מתבונן בסרטי האימונים והקרבות של אופק שתיעד, מסרב להאמין שבנו איננו, והכל נקטע. "היה לאופק עתיד", הוא אומר בצער. "לא רק בספורט, גם בצבא, בלימודים, בחיים. בכל מקום בנו עליו שיידע להתפתח. לימדתי אותו להתאמץ ולהשיג מטרות. היום אני מבין שאחת המטרות שהוא השיג הייתה האופנוע. היום אני מבין שבמובן מסוים החינוך שלי, להיאבק על מה שאתה רוצה ולהשיג אותו, גרם לכך שהוא השיג גם את האופנוע שגרם למותו". •

     

    sari.makover@gmail.com

     

     

     

     


    פרסום ראשון: 09.08.17 , 10:21
    yed660100