yed300250
הכי מטוקבקות
    מליק בעת עבודתה בבית התינוקות, מחבקת לדבריה את הילד ציון. "התחלתי לחשוד"
    7 ימים • 09.08.2017
    העדה
    לפני 66 שנה עבדה שולמית מליק בבית תינוקות במעברה וראתה תינוקות נמסרים לזרים. עכשיו היא מדברת
    תמר קפלנסקי
    "היי, מותק. צילצלה מנויה של העיתון, קראה את המאמר שלך על ילדי תימן וביקשה לדבר איתך, אם את רוצה לשמוע. עבדה בבית תינוקות. שמה שולמית. זה המספר".

    כך נכתב בהודעה שקיבלתי ביום רביעי, 21 ביוני, יום המוּדעות לחטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן. יום קודם הגשתי מאמר לפרסום בעמוד הדעות. הבאתי בו בעיקר ציטוטים ממסמכים השמורים בארכיון המדינה, מתוך תיקי ועדות החקירה שהוסתרו מעיני הציבור במשך עשורים ורק בדצמבר האחרון, בצו ממשלתי, נפתחו בחלקם. "איך אפשר להמשיך לטעון שלא היו דברים מעולם?" כתבתי. "הגיע הזמן לתקן את העוול המחריד".

     

    "הלו?" ענתה אישה מעברו השני של הקו. קול רך, ר' רכה מתגלגלת של מבטא מזרח אירופי כלשהו. הצגתי את עצמי. "בעיתון אמרו שחיפשת אותי".

    "כן", אמרה, "שלום. קראתי את המאמר שלך ורציתי לשאול: הדברים שפירסמת — איך את יודעת אותם?"

    כבר התחלתי להשיב, להגיד שפתחו את הפרוטוקולים של ועדות החקירה, שיש מסמכים, צילומים, עדויות. "אבל רגע", עצרתי, "למה את שואלת?"

    "אני בשנת 51' עבדתי בבית תינוקות בקדימה", אמרה האישה. "ורציתי להגיד לך שהבית־תינוקות הזה אמנם מסר ילדים, הייתי נוכחת, אבל גם קיבל הרבה מאוד עזרה מיהודי אמריקה, שהביאו לנו אוכל, מרגרינה, קורנפלור. מזה עשינו את הארוחות של הילדים. הילדים היו חוזרים בערב לאוהלים בקור, זה היה זוועה. בוץ עד הברכיים. תנאים קשים מאוד. בוועדות החקירה האלה הזכירו את המצב של הילדים באותה תקופה?"

     

    מאיזו בחינה הזכירו?

    "שמי שלקח ילד כזה עשה מצווה. בסך הכל הם היו בני תשעה חודשים, שנה. אני לא מצדיקה, אל תחשבי ש... אני לא מצדיקה את זה שהעבירו ילדים. אני רק חושבת שזה לא היה, איך להגיד לך, נגד מישהו".

     

    ככה הכרתי את שולמית מליק. בת 83, ילידת רומניה, ניצולת שואה. בדצמבר 1947, לבדה, בלי הוריה שיגיעו שנתיים מאוחר יותר, עלתה לארץ בעלייה בלתי חוקית. שיקרה שהיא בת 15 והתגנבה לסיפון האונייה. "ביום שעגנו בקפריסין מלאו לי 15", תספר בחיוך כשניפגש. לאחר שלושה חודשים בקפריסין הגיעה לישראל ונשלחה לבית הספר החקלאי עיינות ("חצי יום למדנו וחצי יום עבדנו. הייתי שם שנתיים וזהו, זה כל הבית־ספר שלי. חוץ מכיתה א', שזה מה שהספקתי ללמוד ברומניה לפני שהגיעה המלחמה"). משם נשלחה לכפר רופין ועבדה בבית התינוקות בקיבוץ. ב־1951 נישאה למשה, ניצול שואה גם הוא, והם השתקעו בפתח־תקווה.

     

    השנים שנות הצנע, והפרנסה בדוחק. "באתי מהקיבוץ ולא הכרתי אף אחד. אמרתי: אין לי מפלגה, אין לי כלום, מי ייתן לי עבודה? אז הלכתי לבניין של מפלגת הפועל המזרחי בתל־אביב, כי לבעלי היה פנקס חבר של הפועל המזרחי. פנקס כחול, לא אדום", תדגיש בפניי מאוחר יותר. "הכל היה אז לפי מפלגות. הם עזרו לעשות בתי תינוקות".

    כך, בלי הכשרה רשמית אבל עם הניסיון שרכשה בקיבוץ, החלה שולמית לעבוד בבית התינוקות של הפועל המזרחי במעברת יציב, היא קדימה. קצת יותר משנה עבדה שם, והאירועים ליוו אותה במשך כל העשורים שחלפו מאז, רובצים עליה כמו עול. בגיל 83 החליטה לשבור שתיקה.

     

    העדות המלאה - ביום שישי במוסף "7 ימים" ובאפליקציית "ידיעות אחרונות"

     

    yed660100