שלישי 17 באוקטובר 2017
ידיעות אחרונות
צילום : ידיעות אחרונות
חדשות • 09.08.2017
כדי למנוע את פרשת אזריה ב'
קובי ריכטר

לפני שנה, באוגוסט 2016, כשלושה חודשים לאחר פתיחת משפטו של אלאור אזריה וחמישה חודשים לפני פסק הדין הראשון בפרשה, כתבתי במדור זה: “החייל כמשל צריך לאחד את האזרחים השפויים הסבורים כי אין לירות באדם, גם באויב, כשאינו מהווה איום (את השאלה אם המחבל השרוע היווה איום בעיני החייל נשאיר לבית המשפט). החייל עצמו, גם אם שגה או חטא, אינו רוצח אלא קורבן מציאות של פעולות כיבוש, שאין דרך לבצען תמיד בחמלה ובשיקול דעת קר... פקודות הצבא חייבות למנוע הישנות מקרים כאלה כל עוד המצב הקיים נמשך, ומדיניות הממשלה ופעולותיה חייבות להביא לשינויו”.

 

לא עירערתי אז על סמכותו של בית המשפט להכריע אם אזריה עבר עבירה, וכיום לאחר שהמשפט הסתיים איני מוצא מקום שלא לקבל את ההכרעה ואת גזר הדין שניתן בסופה. אלא שכעת, אחרי שאחריותו האישית של אזריה לפעולתו הוכרה והושת עליו עונש, כולנו - תומכי המשפט ותוצאותיו והמתנגדים להם - חייבים להבין את אחריותנו אנו למנוע את האפשרות של הישנות המקרה על ידי מניעת האפשרות להתפתחות מצב שיציב חייל נוסף בפני דילמה דומה.

 

בשל הסיטואציה שבה אזריה עבר את העבירה, התביעה העמידה אותו למשפט באשמת הריגה ולא רצח, ובית המשפט פסק בהתאם. אך לא די בכך: אחריותנו, כמדינה וכחברה, לשאול את עצמנו ללא הרף אם אנחנו עושים כל שאפשר כדי לוודא שחייל נוסף לא יעמוד בסיטואציה שבה כשל אזריה. אנחנו, האזרחים והממשלה, חייבים לפעול ככל יכולתנו כדי שנערים בני 20 לא ימצאו עצמם בדילמות קשות כאלה.

 

ללא קשר לעמדה פוליטית לגבי הסכסוך הישראלי־פלסטיני ודרך הפתרון הרצויה או האפשרית, וללא קשר לשאלה אם אנחנו רואים את יהודה ושומרון כנחלת אבותינו או כשטח כבוש, אנו חייבים להבין כי במצב שבו הצבא משמש כזרוע השולטת בפועל באוכלוסייה הרואה עצמה נכבשת, אל לנו להעמיד את חיילי צה”ל בתפקיד של “כוח שיטור”, כפי שהם נתפסים בעיני הימין הקיצוני, או “קלגסי כיבוש”, כפי שהם נתפסים על ידי השמאל הקיצוני.

 

הפתרון היחיד למצב המורכב הזה הוא הסרת נקודות החיכוך, כמו המחסומים, עם האוכלוסייה הפלסטינית מבלי לפגוע בביטחון אזרחי מדינת ישראל. משמעות המהלך הזה היא היפרדות מהפלסטינים ושרטוט גבול לישראל, שבתוכו נוכל להמשיך להיות מדינת הלאום היהודי, דמוקרטית ושוויונית לכל אזרחיה.

 

גם אני, כמו המפקדים למען ביטחון ישראל - קבוצה של יותר מ־250 בכירי ומומחי המערכת הביטחונית ב־40 השנים האחרונות - מאמין בפתרון שצריך לסיים את שליטתנו בעם אחר מבלי להקריב את ביטחוננו. הפתרון, לכן, דורש ביטחון עכשיו, ושלום לכשיתאפשר. כמו המפקדים, עם ניסיונם ומומחיותם, גם אני רואה את ההיפרדות כנדבך הכרחי כדי להגביר את הביטחון האישי, להקטין חיכוך, להנמיך את הלהבות ולשמר את הסיכוי להסכם.

 

היפרדות כזו תייצר עם הזמן הבנות בין העמים והנהגותיהם. אז יסירו נכדינו את החומות ויעבו את הגשרים. אז נוכל להשלים את מהלך ההיפרדות בהסכם בר־קיימא. במילותיו של נתן אלתרמן, שהציע לנו מבט מפוכח ומאוזן, הבה נזכור כי: “את הרע צריך לראות כדי להילחם בו, על הטוב צריך לשמור כדי להתנחם בו”. √

 


פרסום ראשון: 09.08.17 , 23:48