חמישי 17 באוגוסט 2017
ידיעות אחרונות
צילום : ידיעות אחרונות
חדשות • 10.08.2017
הליכוד זה אני
סימה קדמון

בליכוד יודעים לצופף שורות כשצריך, וזה כולל גם את השרים, ביניהם כאלה שבלעו את הרוק וישבו אמש בשורה הראשונה מול הבמה. את תחושת הצרבת הם התקשו להסתיר, אבל אף אחד לא פצה פה: כל מי שצופה פני עתיד, יודע שזה לא הזמן לדבר. עכשיו מדבר הסנטימנט. מדברות האמוציות. זה הזמן של 'היידה ביבי'. זה הזמן של רגב, של הנגבי, של נאוה בוקר ואיוב קרא. של עדת החנפנים שקו האופק שלהם הוא הבחירות לפריימריז. שטובתה של המדינה זה הסעיף האחרון באג'נדה שלהם.

 

הטענות שהושמעו אמש בגני התערוכה הן כל כך מופרכות, כל כך לא רציניות, שקשה להתייחס אליהן. האם התקשורת היא שלחצה על ארי הרו לחתום על הסכם עד מדינה? האם השמאל, המחנה האימפוטנטי הזה, שההצלחה הכי גדולה שלו זה להביא כמה מאות אנשים להפגין מול בית היועץ המשפטי — האם הוא זה שהצליח לבסס את החשדות החמורים נגד ראש הממשלה ואת כתב האישום נגד אשת ראש הממשלה?

 

נתניהו סיפר על איש חכם (שקוראים לו מן הסתם בנימין נתניהו), שאמר לו בבוקר: 'הם לא רוצים להפיל רק אותך. הם רוצים להפיל את כולנו. את הליכוד. את המחנה הלאומי. הם יודעים שהם לא יכולים לנצח אותנו בקלפי, אז הם מנסים להפיל אותנו בלי בחירות'.

 

מה אפשר להגיד על טיעון כזה? האם יש אדם רציני שמאמין לדברים האלה? קודם כל, מי זה הם. המשטרה? הפרקליטות? השמאל? התקשורת? ומה זה להפיל "אותנו". מי רוצה להפיל את הליכוד. מי מאשים את הליכוד. מדובר כאן בחקירות נגד ראש הממשלה, שבציניות ובתחכום כורך בינו לבין הליכוד, מרתך אותו ואת משפחתו ביחד עם הליכוד למסה אחת, בבחינת: הליכוד זה אני. אני זה הליכוד. כמה ערמומיות יש בזה. כמה שקר. הרי אפילו הסקרים האחרונים הראו, שאם בראש הליכוד יעמוד מנהיג אחר, מספר המנדטים של המפלגה רק יעלה.

 

ובכל זאת, אי אפשר היה שלא לחוש מועקה. לראות את המפגן הזה, את הסילוף העובדתי (שלא לדבר על הסילוף ההיסטורי), לשמוע איך הופך נתניהו את הנהנתנות ואת הנצלנות ללא גבולות של בני משפחתו להיטפלות של התקשורת לאשתו, כאילו שכל מה שהיה זה "כוס תה שהוגשה לאביה הצדיק על ערש דווי".

 

לשמוע את הלעג, את השקרים, את הארס כלפי ציבור גדול שהרגיש אתמול שזה לא ראש הממשלה שלו. שהוא אאוטסיידר במדינה הזאת לנוכח נאום כל כך לא ממלכתי, כל כך מפלג. נאום של ראש מחנה, שפונה לאנשי מחנהו ומסית אותם במחנה האחר.

 

אדם במצבו של נתניהו צריך היה להרכין ראש ולהחריש. בטח לא לארגן לעצמו מפגן נוסח ארדואן. הוא היה צריך להמתין בשקט להחלטה של היועץ המשפטי לממשלה. אבל במקום זה נתניהו בחר במלחמה.