את האמת צריך לומר, למרות שרבים יקראו ויגיבו בכעס: ביבי חזר למרפסת. כמו אז, באוקטובר 1995 בכיכר ציון בירושלים. אותם נפנופי ידיים; אותן האשמות גורפות, שקריות, כלפי אויבים דמיוניים, דמוניים; אותה דמגוגיה, אותה הסתה; אותם מחוות גוף וחיוכים מאולצים; אותו סרקזם; אותן מניפולציות.

הקהל בירושלים היה משולהב. הסכם אוסלו נתפס בעיניו כבגידה במדינה. הכהניסטים, שהניפו ברמה את התמונה המזויפת של רבין במדי אס־אס, זכו לחיוכים ולצ'אפחות. אפשר היה לחתוך את האוויר בסכין.

הקהל באולם 1 בגני התערוכה אתמול היה אחר לגמרי. רובו היה קשור בדרך אחת או אחרת עם המערכת שבשליטת הליכוד — חברי מרכז, חברי מועצות ערים, מינויים פוליטיים ברשויות ממשלתיות וציבוריות, קבלנים שחיים על חוזים עם רשויות מקומיות ומשרדי ממשלה. כל מה שהשלטון יכול ויודע לתת.

"עם ישראל", אמר לי אחד מהם, והוא צדק. היו שם בעיקר גברים בני 40 ומעלה, אבל לא רק. היו דתיים וחילונים, מזרחים ואשכנזים, תושבי מרכז ופריפריה, לא מעט נשים — ואפילו להט"בים היו. שני דגלים שלהם התנופפו בגאווה לצד דגלי ישראל, ואף אחד לא מחה, גם לא החרדים באולם.

חלק גדול מהציבור הזה מסתכל על נתניהו בהערצת אמת. הם אוהבים אותו ואוהבים את רעייתו. לאחר האירוע — הוא נסתיים בשירת שני ההמנונים, התקווה וג'ינגל הבחירות של הליכוד — ירד נתניהו לקהל. אנשים בכו כשניגש אליהם. התחננו לסלפי איתו. התחננו לסלפי עם שרה. אחת מעוזרות הבכירים אמרה לי אחר כך שהוא היה בשבילם מה שג'סטין ביבר היה בשביל בנות 12. עד כדי כך.

אבל אחרים מיהרו לצאת. נתניהו ציטט בנאומו דברים שאמר לו אתמול "אחד מכם". "הם לא רוצים להפיל אותך", אמר האיש. "הם רוצים להפיל אותנו, את כולנו". הדברים האלה נפלו על אוזניים קשובות. לכל אחד מהם יש מה להפסיד אם הליכוד יאבד את השלטון. אחד יפסיד משרה; שני יפסיד פרנסה; שלישי יפסיד קשרים; כולם יחד יחששו בכנות לגורלה של המדינה אם תהיה תחת שלטונה של מפלגה אחרת.

נתניהו לא אומר להם את האמת כאשר הוא מתאר את החקירות נגדו כמזימה של אויב נסתר (התקשורת? השמאל?) להחליף את השלטון. מי שחוקר את תיקי נתניהו הוא המפכ"ל שהוא מינה. רק אדם שנשתבשה דעתו ייחס לרוני אלשיך השקפות שמאלניות. מי שמקבל את ההחלטות בתיקים הוא היועץ המשפטי לממשלה שהוא מינה, אדם שכיהן תחתיו בתפקיד מזכיר הממשלה. מי שייחס למנדלבליט השקפות שמאלניות חי בסרט. השפעת התקשורת על ההחלטות שלהם קטנה מהשפעת התקשורת על ההחלטות של נתניהו.

לא השמאל, שגוסס בשקט, ולא התקשורת מדאיגים אותו. מנדלבליט, אלשיך והחוקרים מדאיגים אותו. אליהם הוא מכוון את חיציו. אתם לא תעזו לגעת בי, הוא אומר להם, כי העם איתי.