"חלמתי שאני עומד על במה באולם מלא אנשים. אני לבוש פראק. בידי האחת צילינדר שחור, ומקל קסמים בידי האחרת... באולם מושלך הס. אני מרים את מקל הקסם ובהינף אחד עורף את ראשי ומיד הודף את גולגולתי לתוך הצילינדר, ובשלווה, כמעט בעליצות, מערבב את תכולת הצילינדר במקל הקסמים, ואז שולף את ראשי ממנו ומשיב אותו למקומו על צווארי. אומר: voila ומשתחווה. מחיאות כפים רועמות. הכתיבה הספרותית בעיתונים הייתה להטוט מסוג זה". (שאנדור מאראי מתאר ב"זיכרונות מהונגריה 1944־1948" כמה חסרה לו הכתיבה לעיתון בעת שבה השלטון שם נלחם אפילו בחופש השתיקה)
איך נפרדים מאהובה, ממולדת, מעיתון שהיה בית שני שבו התגוררת שנים כה רבות? ממקום בלי מקום. כי ככתב מוסף לא ישבתי ממש בעיתון, לא אכלתי בו. יותר שלחתי אליו. נשלחתי מטעמו, ביקרתי בו. הכרתי דרכו שותפי שטח נהדרים, שטופי תאוות שטח כמוני. ניהלתי בו כמה שיחות קריטיות. בעיקר בראשית ימיי בו בסתיו 1986 ובקיצם הפתאומי, הצפוי/לא צפוי בקיץ 2017. היו לי בו עמודים, טורים ופסקאות. לא מניות. טריטוריית נייר אהובה. זרויה אלפי סימנים שחורים שהצטברו לסיפור. אב שהמית ילדיו במו ידיו והחריב עולם, או היפוכו: משורר שהוליד דימויים מופלאים, בורא עולם. סיפורים לימי שישי על ידיים מחיות ועל ידיים ממיתות.
אני מציץ בקלסר כתבות סרנה 1986, עמוד מן החודש הראשון שלי במוסף הזה. כותרת: "מכה שיורדת על עיר קטנה". על שביתת פועלי אליאנס. "אפשר לקחת את 'אליאנס' על כל מה שקורה בו", כתבתי, "בתור מודל למפעל של 'חברת עובדים'. מעביד קשה. שכר לא טוב. נקי מערבים. הרבה ליכודניקים, חברת שמירה. ברל היה בוכה". שובת אחד הצמיד שם לצווארוני "ראש כרות של ציפורן אדום".
"הספרות והעיתונות הן בנות דודות", כתב פעם מלך הבדיון שהיה גם עיתונאי, גבריאל גרסיה מארקס הקולומביאני. תמיד האמנתי כי הספרות והעיתונות הן קרובות משפחה שיש להפגישן בכל שבוע. למרבה המזל הייתי כתב מוספי שבת וראיתי עצמי כסופר זריז וכעיתונאי איטי. מרוחק דד־ליין. מאושר. היה לי זמן שאין לכותב היומי. אורך הנשימה הוא זכות יתר של כתב המוסף, היכולת להתרומם מעל לאירוע ולנסות ללכוד את מלוא פרטי המתרחש. מה אכן קרה שם בחדר המדרגות, בשדה שבו נורה הנער. לב הסיפור, לא אביזריו. זכות היתר שהפכה את שנותיי בעיתון לשמחות. רצתי מרתון בקצב שלי. ביום אחד ציירתי את מערך החברים שעמד בגב עמיר, רוצח ראש הממשלה, לגיליון יום שני שאחרי הרצח. כל חברי המתנקש, בני ביתו. דברים כאלה. הצצה אל לב האפלה.
לכן אולי לא מוזר שעד היום אני זוכר רבים כל כך מן הסיפורים. אני מדבר על 31 שנים כפול מספר השבועות שבכל שנה, ויותר מזה. כל כך הרבה זירות פשע, דירות. עיירות מאובקות וכפרים ירוקים. כך איני שוכח את הזמן שבו הלכתי בעקבות ילדת המהגרים אלכסנדרה (סשה) ברנדט, שיום אחד בנובמבר 1994 נעלמה ביציאה מבית הספר בשדרות הילד ברמת־גן. היא לא נמצאה עד היום, אבל נותרה בליבי. אין פעם שאני נוהג בז'בוטינסקי ואיני נושא עיניי אל צמרת עצי השדרה. כל כך הרבה תעלומות של נפש האדם ותלאותיו נחות בזיכרון כתב השטח או חוקר המשטרה, כמגירות פתוחות. קצין משטרה אמר לי פעם, "אנחנו מחפשים מי עשה. אתה מחפש למה". אבל פעלנו יחד.
עד מדינה
רק בשש השנים האחרונות מתוך 31 שנים בעיתון אני בעל טור אישי פה. שמורת שמאל קטנה. מגודרת היטב. כשהתחדדו המחנות. הקצין הפער, גברה ההסתה, כשהשמאל הפך לחיה נכחדת, נהדפתי להיות בעל טור פוליטי. אך השטח נשאר אהבתי הגדולה. אין כמו השטח לספר סיפור. זירת הפשע תמיד מדברת. צריך רק לדובב אותה. ואין כמו הקול שמשמיע הלוקיישן. המקום שבו הסתיים מסעה של נערה ברכב גנוב. כוורת הדבורים, מצלמת גדר המחנה, כפפות מז"פ. העדים. או אותו שבוע שארבתי ליד מחסום הקונטיינר עם הצלם שאול גולן. הצצה במלאכת הכיבוש. בדידותו של הצופה בשטח. מי יאמין לסיפור כה שונה מהסיפור שמספרים השלטון וחנפיו?
כך בתי כלא, בתי סופרים, משכנות אסון, כנסי מפלגות, שדות מרעה, בתי עלמין, דירות מסתור, דירה שבה שלח אח יד באחיו. פעמיים ירדתי בצוללות אל הקרקעית. בפעם השנייה אף בצוללת חדשה. בין כל הטילים ואביזרי הפלדה נחתי על האסלה בפרץ בחילה מטלטלות השיט, והנה שמעתי את הכתב הצבאי המתלווה נעמד עם צוותו מעבר לקיר הדק ומכריז למצלמה, "כאן, מאחורי מסך זה, נמצאת, על פי מקורות זרים, יכולת המכה השנייה של ישראל".
25 שנים הייתי גם "עד מדינה", כך קראתי לספר שהיה עדות הזמן ההוא שבו נעתי מטעם העיתון בשטחים הבוערים בעיקר בימי האינתיפאדות. משנות ה־80 ועד יציאת עזה. צפיתי בהשתלשלות אותה שליטה בעם זר שהביאה עלינו, כך אני חש, את העונש הנוכחי: שליטה רעה ובוזזת שלנו בעצמנו. בכפר מל"ל ראיינתי את אמו של אריק שרון במשק הצנוע שלה. דחפתי רגלי בפתח דירתה של אם חנוך לוין בתחנה המרכזית בתל־אביב. צפיתי באושרו הרגעי של החוזר מן השבי בדירת משפחתו ברמת־גן. יגון ושיברון לב, אושר ותהום של עצב שחור של אם שאיבדה את בנה במערבולת גלים בים. הרי לאן אנו נשלחים, הכותבים? אל המקום המנופץ. הילד שנעלם. אל הלב שנשבר. הדם. לעיתים רחוקות גם אל הדבש.
אין בעולם שאני מכיר, מלאכה נוגעת ללב, מספקת, מטלטלת, בוחשת בקיבתך, כמלאכת הכתב השבועי האוהב את מלאכתו. אין מספר סיפורים מאושר ככותב שיש לו פיסת קרקע - נייר - שאליה הוא מכנס כל שבוע את קוראיו ומספר להם סיפור חדש שעליו עמל: מיהו המשורר העיוור ארז ביטון ומניין שאב את שיריו או איך ראיתי את הקוסם עמיחי מלהטט עם דימויים מול עיניי. איך נראית ניו־אורלינס אחרי המבול או האי הפיליפיני אחרי שסופה הטיחה את כל בתיו אל הקרקע.
מילים נרדפות
בין כל המקומות, ראיתי גם בפעם הראשונה, אי שם בסוף שנות ה־80 את הגבר הצעיר, הנאה, האמריקאי־עדיין־מאוד־למראה, נתניהו, והוא מוקף הערצת חברי מרכז באיזה כנס גדול של המפלגה וכבר נעטפת קרירותו הניו־יורקית זיעה מצפיפות החסידים העטים, מהשאפתנות העצומה שלו ומהעמדת הפנים שבה הלך ושקע. זה האיש שבסופו של דבר יצמח להיות השליט הכי מאריך ימים של הארץ. שיילחם בתקשורת העצמאית בכל כוחו הרב, ושבו אני רואה בסופו של דבר, אף אם לא במישרין, את מי שהמיט גם את קץ כתיבתי לעיתון.
חברים, סקרנים וקוראים עוצרים אותי לשאול אם ליבי מר על הליכתי מן העיתון. אני עונה: רק על הדרך שבה זה קרה. אבל הנה, מעט אחריי, גם הכל־יכול־לכאורה ילך. עוד רגע, עוד שנה, יסתלק גם משתיק העיתונות, יותיר רק את חותמו הרע. כי אם יש דבר שאתה לומד מ־37 שנות עיתונות (מאז התחלתי בעיתון אחר), זו ארעיות הכוח, אשלייתו. ראיתי כי גם מי שמחזיק עצמו כחזק בשליטי המזה"ת ובידו כפתור יום הדין, נח בסופו של סיפור מחותל שנים במיטת בית חולים ואינו מסוגל אפילו ללחוץ יד. אם כן, לא מריר על הסוף. מסופק מכל השנים. כי אם לא הבנתי עד היום מכל מסעותיי מעפולה ועד וייטנאם, איזה בר־מזל הייתי, הרי שלא הבנתי כלום מכל מה שראיתי.
"אתה חייב לכתוב ספר על השנה האחרונה", אומרים לי הקוראים, כל מה שקרה מאז שהעלית את הפוסט בפייסבוק על השיירה שנעצרת או לא נעצרת בלילה, דרך תביעת ראש הממשלה, המשפט, עדותו של ראש הממשלה שלא רצה והגיע עם רעייתו בעל כורחו על פי החלטת השופט לאולם 6 ושם הושבע לומר אמת ונחקר על ידי פרקליטי ואף אמר כי הוא "משתדל" לכתוב אמת בפייס. וכל אותו מראה מדהים של המון מאבטחי רה"מ, שניצבו חמושים לאורך הקירות. שומריו שהם בה בעת גם עדיי הכבולים בשבועת שתיקתם. כל זה ועד החלטת שופט השלום להטיל עליי את העונש על לשון הרע. ומיד, בעקבות החלטתו, גם סיום עבודתי פה.
השנה האחרונה
ובכן באוגוסט הזה אני מוציא את ספרי "השנה האחרונה". אך הוא לא על 2017 של המשפט. הספר הוא על ישראל של 50 שנה קודם לכן. על אותה שנה נשכחת וסוערת המשתרעת בין מאי 1966 לבין מאי 1967, כשאני גולה בן 14 מארץ הילדים, מהגר אל מדינת המתבגרים האלימים, נערון מחוצ'קן בתיכון עירוני ה' של צמד המנהלים הפולנים הדוקטורים לנדא ומלצר, בארצו של לוי אשכול. "השנה האחרונה" כפי שהגדיר אותה פרופ' יורם בילו. כי 66'־67' הייתה האחרונה באותו מורטוריום בן 19 שנים חילוניות שהיה לנו מאז מלחמת העצמאות ועד ששת הימים, בלי המקומות הקדושים. כי מרגע ששמנו ידנו על מערת המכפלה וקבר יוסף, פרצו שדי הדת והקנאות מהמרתף האפל שבו נחו, ומאז אנו תחת שליטתם הגוברת.
בשלוש השנים האחרונות שכוללות גם את שנת המשפט המטלטלת, מצאתי מפלטי גם בעבר עת נדדתי בין עדי מחצית שנות ה־60. "העבר אדמת נכר הוא, הדברים נעשים בו לא כמו פה", כתב פעם ל"פ הארטלי. כה נכון. המסע אל העבר כמוהו כמסע לארץ אקזוטית. אפילו כשחזרתי לדירת דמי המפתח של הוריי ברחוב זלטופולסקי 5 ליד הים, שכיום מתגוררים בה כמה סטודנטים, נראה לי הכל מוכר ומעורר לב וגם כה זר ומוזר.
הלכתי לבתיהם של עדים אחרונים. מיפה ליפשיץ אחרונת דור הוריי וחוג הדג מלוח של ימי השישי שלהם, דרך רות ויעל דיין שעימן דיברתי על משה דיין שבשנת 66' עוד חקר את מלחמת וייטנאם כאורח צבא ארה"ב. גבר כבן 50 במשבר אמצע החיים שלו שחש כי הנה באו חייו אל קיצם ולא ידע איזו תהילה ממתינה לו מעבר לפינה. ישבתי שעות רבות עם מרים אשכול בדירתה, אלמנת האיש ששלט אז בארץ באחריות, בחמלה ובתבונה אזרחית. חיפשתי את עקבות מטכ"ל הפלמ"חניקים של יצחק רבין שהכין מלחמה שתסיים היטב, לתחושתם, את מלחמת 48' הלא־גמורה שלהם.
פגשתי בני כיתה, ילדים עזים שמיררו את חיי כחנון ממושקף, מורות, חברים ובהם גם אחיו של חברי הטוב דורון בלום, אותו נער חסון ונטול פחד שליבו העז היה מלא משאלת מוות, אולי בשל גורל משפחת אביו בשואה. בלום שעשה את כל שמסוכן ואסור היה לעשות וברגע מסוים, בגיל 23, נהרג בעת ששיחק באקדח. כן, גם כאלה שלא חזרו מארץ העבר.
במסע במכונת הזמן אל 1966 גיליתי את סימניה של ארץ אחרת שבה חשו הישראלים ברעידת אדמה קרבה וחיו בחרדה קבועה. העולים עוררו דאגה. המיתון עורר דאגה. הנוער עורר דאגה: אלימות הנוער, פרחחים, בני טובים. הנוער היה תעלומה: מה צומח במדינה בת ה־18? היינו הדור שכונה בארה"ב "דור הבייבי בום", ילידי השנים שאחרי מלחמת העולם השנייה. אותו בום עצום של לידות אצל אנשים כהוריי, ניצולים ובקרב אלו שכל משפחתם אבדה או שחזו בחורבן העצום ואצו למלא את החסר. הצלם ההונגרי רוברט קאפה יצא עם פרויקט ענק של צילום ילדי קץ המלחמה בשנה בה נולדתי, וקראם לראשונה דור ה־X, כינוי שיוצמד בעתיד גם לדור הבא. קאפה כתב על דור מסתורי שאין לנו מושג מה יבקע ממנו. בארץ רווחה טרוניה ולצידה מאמרי הגנה על הנוער, כאילו דובר בגוף חתרני. אחר כך באה המלחמה. והכל התהפך לעד. ועקבות המהפכה ברורים היטב גם כיום, כעבור 50 שנה.
נ.ב.
עוד ניפגש.
אבל הנה, מעט אחריי, גם הכל־יכול־לכאורה ילך. עוד רגע, עוד שנה, יסתלק גם משתיק העיתונות, יותיר רק את חותמו הרע. כי אם יש דבר שאתה לומד מ־37 שנות עיתונות, זו ארעיות הכוח, אשלייתו
