לפני ארבע שנים הגיע ברק אובמה לפרבר אמיד של סן־פרנסיסקו, לאירוע איסוף כספים, אחד מעשרות בהם השתתף לאורך שנות נשיאותו. מדינת קליפורניה, על שלל כוכבי הוליווד וענקי עמק הסיליקון, היא הכספומט של המפלגה הדמוקרטית. מועמדיה מכל הדרגים טסים שוב ושוב מוושינגטון כדי לשנורר קצת כסף לקמפיין הבא.
אובמה פתח באיזכורי החובה של פונקציונרים שונים. ביניהם, אפילו לא ראשונה בהיררכיה, התובעת הכללית של קליפורניה - קמלה האריס, אז אנונימית יחסית מחוץ למדינה הזהובה. "היא מבריקה, קשוחה ומסורה", אמר הנשיא, "והיא גם התובע הכללי שנראה הכי טוב באמריקה". נו נו נו, פרצה הסערה התורנית. הימים ימי הממשל הקודם שהסקנדלים הגדולים שלו נעו בין החלטת הנשיא להופיע בחליפת בז', להחלטה השערורייתית שלו לאכול המבורגר עם חרדל, דבר שגרם לפרשני "פוקס ניוז" - אותם פרשנים שטוענים היום שאין שום בעיה ביחסים הקרובים של טראמפ לרוסיה - להאשים את קודמו בהתנשאות. הערה סקסיסטית בוטה כזו מצד אובמה הפוליטקלי־קורקט לרוב הייתה מזון לרעבים בתקשורת האמריקאית. הנשיא חזר הביתה, חטף שטיפה ממישל ומהתקשורת, ומיהר להתנצל.
ארבע שנים אחרי, ושבעה חודשים אחרי שנכנסה לקונגרס בפעם הראשונה כסנאטורית, האנקדוטה הזו מסומנת כרגע בו הפכה קמלה האריס לשם מוכר מחוף לחוף. ופתאום, די משום מקום, גם לשם החם ביותר בבורסת ההימורים הדמוקרטית לקראת בחירות 2020. לא במקרה היא נסעה לאחרונה לחופי ההאמפטונ'ס בניו־יורק, מוקד העושר הגדול של הליווייתנים שמימנו את הקמפיין של הילארי קלינטון, ונפגשה עם שורת תורמים ובעלי השפעה במפלגה. עיני המפלגה הדמוקרטית, עדיין אדומות מהלם בחירות 2016, נשואות כעת לגברת מקליפורניה שמקפידה לומר שאין לה שום כוונה לרוץ לנשיאות - מה שרק אומר שהיא חושבת על זה בשיא הרצינות.
"יש באזז מאוד גדול סביב קמלה עכשיו", אומר ג'ונתן אלטר, פרשן פוליטי ב־MSNBC והיסטוריון נשיאות אמריקאית. "אנחנו לא יודעים עליה מספיק כדי למצב אותה כפייבוריטית. מה שבטוח זה שהיא צעירה ואטרקטיבית ויש לה סיפור טוב, אז היא מסמנת את כל המשבצות הנכונות במפלגה הדמוקרטית".
"גם המשפחה שלי כזו"
בליל ה־8 בנובמבר 2016, כשכל דמוקרט באמריקה הטביע את יגונו בוודקה טראמפ, הגיעה האריס למועדון ריקודים בלוס־אנג'לס. עבורה זה היה לילה גדול. היא ניצחה בקלות והפכה לסנאטורית מטעם מדינת קליפורניה הענקית והחשובה. אבל לאף אחד סביבה לא היה חשק לחגוג. מי שכן הגיע לשם ניגש להאריס, בירך אותה ומיד שאל: "מה עכשיו? מה עושים?" כשהאריס עלתה לשאת את נאום הניצחון שלה, היא ידעה שהיא צריכה לעזור לאנשים לשרוד את הלילה, אבל גם זיהתה הזדמנות. "אנחנו מוותרים או נלחמים?" שאלה את הקהל, "אני אומרת שאנחנו נלחמים!"
ומאז הגיעה לוושינגטון, היא אכן נלחמת. היא הייתה מסמר השימועים עתירי הרייטינג סביב התערבות רוסיה בבחירות, וגם הצביעה נגד אישור 18 מ־22 חברי הקבינט של טראמפ - צעד אופוזיציוני חריג ביותר במונחי הפוליטיקה האמריקאית, שבה לרוב נותנים לממשל היריב כמה חודשים של חסד. היא צוברת יותר ויותר כוח ברשתות החברתיות, וגם מבלה זמן רב עם אקטיביסטים שמפגינים מחוץ לקונגרס כל יום. המצלמות אוהבות אותה, והיא מקפידה להתראיין מעט מאוד, מה שמחסן אותה מלומר שטויות פומביות.
"קמלה פיקחית מאוד ויש לה אינסטינקטים פוליטיים פנטסטיים", אומר לי אסטרטג דמוקרטי שעבד בקמפיינים של אובמה וקלינטון. "היא ראתה פתח והיא קפצה אליו. זה מאוד דומה למה שקרה עם אובמה, שהגיע לקונגרס ב־2005. הדמוקרטים היו במצב זוועתי והוא היה כוכב צעיר ומלהיב שבא מבחוץ. גם הוא התעקש אז שהוא לא מתכוון לרוץ ב־2008".
אלטר מנגד חושב שצריך להאט קצת את רכבת ההשוואות לנשיא ההוא. "ב־2005 היה לי יותר קל לקרוא את היכולות של אובמה מאשר לקרוא את שלה עכשיו. הרושם הראשוני שלי הוא שהיא קצת אוברייטד כרגע, אבל מוקדם לדעת. הסנאטורית אליזבת וורן היא כנראה בעלת היתרון ההתחלתי אם תרוץ, אבל מצד שני השדה הדמוקרטי פתוח לגמרי".
מה עם ברני סנדרס?
"הוא הפוליטיקאי הכי פופולרי באמריקה עכשיו, אבל ב־2020 הוא יהיה בן 79. אני חושב שיהיה רצון לשינוי דורי, מה שנותן למישהי כמו האריס יתרון".
מאידך היא גם אישה וגם שחורה.
"אני לא אומר שזה לא אתגר מאוד־מאוד גדול".
הדבר שכנראה מעיד יותר מכל על הבאזז ההיסטרי סביב האריס כרגע, הן המתקפות הבלתי פוסקות עליה באחרונה מצד גולשים וכלי תקשורת ליברליים שנאמנים לסנדרס. כשמחנה של הפוליטיקאי הכי פופולרי בסביבה מסמן אותך, סימן שעשית משהו נכון.
אתגרים לא מפחידים את קמלה האריס, היא גדלה בלי פחד. אמא שלה, שימאלה גופלאן, בתו של דיפלומט הודי, הגיעה לארה"ב בגיל 19. השנה הייתה 1958 ושימאלה הלכה לאוניברסיטת ברקלי - מעוז ההיפים והשמאל בארה"ב עד היום - שם פגשה את דונלד האריס, סטודנט מג'מייקה. האב הפך מרצה לכלכלה באוניברסיטת סטנפורד, האמא חוקרת סרטן השד. התינוקת קמלה הייתה בעגלה כשההורים לקחו אותה לצעדות למען זכויות אזרח בשנות ה־60 הסוערות. הם התגרשו כשהיא ואחותה מאיה היו ילדות, והאמא שימאלה היא שעיצבה את דמותן. הן גדלו בשכונה שחורה בברקלי, שרו במקהלה בפטיסטית ונסעו עם אמן כל שנתיים לביקור בהודו. "לאמי היו שתי תינוקות שחורות והיא גידלה אותן להיות נשים שחורות גאות ובטוחות", אמרה פעם האריס.
אחרי שסיימה לימודי משפטים בסן־פרנסיסקו, קמלה החלה אט־אט לטפס בסולם מערכת המשפט של קליפורניה. אז גם מצאה עצמה מול השבר מולו עומד כמעט כל איש חוק שחור: בין הנאמנות לעבודתם, לבין הבנתם המעמיקה שמערכת הצדק האמריקאית נגועה בגזענות קשה. ההתנגשויות לא איחרו לבוא.
כשהאריס החלה ב־1990 לעבוד כסגן התובע המחוזי באוקלנד, הפשע האלים היה במגמת עלייה חדה בארה"ב בכלל, ובפרבר הבעייתי של סן־פרנסיסקו בפרט. הנשיא ביל קלינטון נקט בקו קשוח והעביר חוקים ששלחו אנשים, בעיקר גברים שחורים, לכלא כמעט על כל עבירה. האריס תמכה בקו הזה, למרות שהחברים בברקלי עשו לה פרצופים. אבל אמה, לוחמת זכויות אזרח כל חייה, הבינה אותה.
האריס שלחה אז הרבה אנשים לכלא, חלקם הגדול שחורים, ובמקביל הלכה כל יום לעבודה והתמודדה עם צד אפל לא פחות של מערכת המשפט האמריקאית. "פעם ישבתי במשרד ושמעתי איך פרקליטים מחוץ לדלת מתגודדים ואומרים שצריך לדרוש עונש חמור בתיק מסוים, רק בגלל האופן שבו 'הצעירים האלה' מתלבשים, הסביבה בה הם מסתובבים והמוזיקה לה הם מקשיבים", סיפרה ל"ניו יורק טיימס". "אני זוכרת שיצאתי החוצה ואמרתי, 'היי, יודעים מה? בני משפחה שלי מתלבשים ככה, ואני עדיין שומעת מוזיקה כזו''".
הגבול הדק הזה גם שם אותה במתח קבוע עם שוטרים בקליפורניה. באפריל 2004, ארבעה חודשים לאחר שנכנסה לתפקיד התובעת של סן־פרנסיסקו, נורה למוות שוטר בן 29. ארגון השוטרים בעיר תבע מהאריס לדרוש עונש מוות ליורה, והיא סירבה. יותר מאלפיים שוטרים במדים הגיעו להלוויה, ואיתם גם דיאן פיינשטיין, אחת הסנאטוריות החזקות בקונגרס וראשת העיר לשעבר, שעלתה על הדוכן ודרשה גם היא עונש מוות. אלפי השוטרים קמו והריעו. האריס ישבה חסרת הבעה בשורה הראשונה. כשחזרה למשרד, חיכה לה זר ורדים מאמא שלה, עם כרטיס עליו כתובה מילה אחת: "אומץ". שוטרי סן־פרנסיסקו מעולם לא סלחו להאריס, אבל החוסן שלה התחיל לצבור מעריצים. היום אגב קמלה משרתת בסנאט לצידה של אותה פיינשטיין, הסנאטורית הבכירה מקליפורניה.
על הדרך ניהלה בשנות ה־90' רומן תופס כותרות עם ווילי בראון, מי שהיה בהמשך ראש העיר השחור הראשון בסן־פרנסיסקו. היא הייתה בת 30 והוא בן 60. לפני שנתיים נישאה לדגלאס אמהוף, עורך דין ואב לשניים מנישואים קודמים. להאריס עצמה אין ילדים.
פוליטיקת הנפנוף בשיער
כשנבחרה לראשונה לתפקיד התובעת הכללית של קליפורניה ב־2010, בעיתונות הארצית כבר החלו להדביק לה את הכינוי המתבקש שמציב לה עד היום רף ציפיות בלתי אפשרי: "אובמה הנשית". הדרך שלה לקונגרס הייתה צפויה. ההצלחה שלה שם תוך חצי שנה, קצת פחות ברורה מאליה.
פרשת המעורבות של רוסיה בבחירות אולי מפרקת את ארה"ב לרסיסים, אבל עוד עשויה להפוך לדבר הטוב ביותר שקרה להאריס. היא הייתה הכוכבת הבלתי מעורערת בשימועים של ראש ה־FBI המפוטר ג'יימס קומי, ושל שר המשפטים ג'ף סשנס. זו הייתה ההזדמנות שלה להראות את כישוריה כתובעת ואת שליטתה בחוק, וגם הרגע בו אמריקה הבינה כמה הגברים הרפובליקנים שסביבה מבוהלים ממנה. בשני השימועים דבריה נקטעו בידי סנאטורים רפובליקנים, מה שכמובן לא קרה לאף סנאטור גברי. בשני המקרים היא הגיבה בתנועת ראש מבטלת ונפנוף בשיער. הרגע שנקלט בעדשות המצלמה הפך גם לגיף ויראלי שבו משתמשות נשים כשהן נתקלות בסקסיזם.
"קמלה היא גם אישה וגם שחורה", אומר לי האסטרטג הדמוקרטי. "זו קומבינציה שמוציאה אותם מדעתם. אובמה לפחות היה גבר. הם מילולית לא יודעים מה לעשות כשעומדת מולם אישה חזקה ועוד שחורה. זה היה מצחיק אם זה לא היה כל כך עצוב".
אחרי הסערה ברשתות החברתיות, האריס גם הבינה שעלתה כאן על משהו. מיד אחרי אחד השימועים, היא הזכירה ל־600 אלף העוקבים שלה בטוויטר השתקה קודמת של אליזבת וורן, וביקשה מהם תרומות לקרן שתתמוך בסנאטוריות דמוקרטיות לקראת בחירות האמצע ב־2018. זה נתן לה נקודות יח"צ וגם טיפוס נוסף בסולם הדרגות בתוך המפלגה.
יש לה חיבור מצוין עם אנשיו של אובמה והיא השתתפה בפודקאסטים של כמה מהם. בחודש מאי ישבה מול 2000 אוהדים נלהבים בלוס־אנג'לס במהלך הקלטת פודקאסט, וחזרה כמה פעמים על המילה 'פאק', בבואה לתאר את רפורמת הבריאות שטראמפ ניסה להעביר. בוושינגטון היו קצת צקצוקים, לא יאה ולא נאה, אבל אף אחד לא הופתע. האריס מאוד אוהבת להשתמש ב'פאק'.
בשנת 2020 תהיה האריס בת 55. יש עוד הרבה זמן ומי יודע אם בכלל יהיה חכם מצדה לרוץ אז. אבל הגיל אידיאלי, והרקע של תובעת קשוחה יכול לעזור לה להתגבר על מחסום הסקסיזם. עדיין, זה הר גבוה מאוד לטיפוס, גם כי המפלגה שלה צריכה לצאת מחתיכת בור. "הדמוקרטים במצב רע מאוד ברמה מקומית בהרבה מדינות", אומר אלטר, "אבל זה לא המצב הכי גרוע בהיסטוריה שלהם. ב־2016 הם קיבלו יותר קולות גם לבית הלבן וגם לקונגרס, והפסידו בגלל השיטה. אני חושב ש־2018 - בחירות האמצע לקונגרס - תהיה שנה גדולה עבורם".
למרות שהם נראים מאוד מפולגים עכשיו?
"גם זו קצת הגזמה, בסך הכל הם מסכימים על רוב הדברים. בימי ג'ורג' בוש ורייגן המצב היה יותר קשה. אם טראמפ היה פוליטיקאי חצי סביר, הוא היה יודע לקרב אליו סנטורים דמוקרטים, ובכך באמת מפלג את האופוזיציה. אבל הוא פאתטי גם בזה".
הייתה נשיאות דומה לזו?
"לא, ואני מאוד מודאג. מדובר באיש הכי מסוכן והכי לא כשיר שישב אי פעם בבית הלבן. אני אומר את זה באחריות, כמישהו שמעביר את חייו בחקר נשיאים. היו הרבה רעים, היו מושחתים, אבל קומבינציה כזו של רוע, שחיתות ואופי לא מוסרי, זה עוד לא ראינו".
השבוע טראמפ קירב את ארה"ב יותר מאי פעם למלחמה גרעינית, בחסות מחול איומים מטורף מול מנהיג מטורף לא פחות בצפון־קוריאה. זה אחרי חודש שבו הסתעפה החקירה על קשריו עם רוסיה וחוק הבריאות שלו נקבר. קמלה האריס הייתה אחת ממובילות ההתנגדות המפתיעה בעוצמתה של הדמוקרטים, ויכולה לסמן לעצמה עוד וי על ההימור שלקחה ביום הראשון שלה בקונגרס: למרר מדי יום את חייהם של טראמפ והרפובליקנים, ולהשיג לעצמה מדי יום עוד אוהדים דמוקרטים. ככה בונים מועמדות לנשיאות.
