בינואר 1958 הלך ראש הממשלה דוד בן־גוריון להצגה בהבימה. האירוע היה חריג: בן־גוריון לא גילה עניין בתיאטרון. בואו להצגה נועד להעביר מסר פוליטי. המחזה היה "זרוק אותו לכלבים" מאת יגאל מוסינזון. הגיבור היה איש תם דרך שנרדף על ידי עיתונאי צמא דם. ברקע היה הקמפיין שניהל השבועון "העולם הזה" נגד בן־גוריון ובנו עמוס, מבכירי הקצינים במשטרה.
ההופעה ההפגנתית של בן־גוריון באולם התיאטרון לא הוסיפה כבוד, לא לו ולא לעניין שלמענו הגיע. במשטרים דמוקרטיים השלטון שולט והאזרח מפגין, לא להפך. כך היה מקובל פעם, לפני שדונלד טראמפ נבחר לנשיא, לפני שארי הרו, העוזר הנאמן, ראש הסגל, חתם על הסכם עד מדינה.
בני הזוג נתניהו עמדו שלשום בפינת אולם מס' 1 בגני התערוכה, מוגנים על ידי וילונות שחורים ומאבטחי שב"כ. היה חם ולח. נתניהו לא הסיר את הז'קט, למרות שעשה את זה פעם, בהפגנתיות, מול קהל דומה. האולם הגדול המה אדם. בחלק הקדמי שלו הוקמה מחיצה עבה, בגובה החזה. היא נועדה לחצוץ בין המכובדים לקהל. אבל המכובדים באו לעבוד: הם הלכו מפעיל לפעיל, התחבקו ועשו סלפי. אחר כך הגיעו אל המחיצה וניסו לטפס עליה. ישראל כץ התלבט ו־ויתר. אורן חזן הצליח.
בני הזוג נתניהו ראו את ניר חפץ, היחצן שלהם, מתרוצץ לרגלי הבמה, נותן הוראות בימוי, מחבק עסקנים, מתכתב באינטנסיביות בנייד. חולצתו הלבנה הבריקה מזיעה. אני מנחש, רק מנחש, שהבזיקה במוחותיהם המחשבה, מתי הוא יבגוד. אם הרו בגד, כל אחד יכול. הם הסתכלו על השרים וחברי הכנסת שנלחמו על מקומות ישיבה ברחבת המכובדים. היו כאלה שנדחקו לשורה הראשונה, מול המצלמות, והיו שהעדיפו לשבת מאחור. הם הבינו מה אומר פרץ הצניעות הזה: הישבן איתם, אבל הראש חושב על היום שאחרי, היום שאחריו.
שרה ראתה את הנשים, את מירי רגב וחברות הכנסת. הן מקיפות אותה בתשומת לב, בחנופה, בתנחומים, והיא לא יודעת אם הן מעריצות אותה באמת, או שכמו שכנותיה של האלמנה ב"זורבה היווני", הן מבקשות לטפס עליה בדרך ליעד הבא.
השפה העליונה של נתניהו רטטה, כמו שקורה לו תמיד ברגעים מתוחים. פניו קדרו. אחר כך, כשהמצלמות התמקדו בו, הוא לבש חיוך.
תאונת עבודה
האירוע נועד לטלוויזיה. אולי אחד האירועים הפוליטיים האחרונים שהטלוויזיה מככבת בהם, לפני ההשתלטות העוינת של הרשתות החברתיות. בבוקר העבירו המצלמות בשידור חי, לא פחות, את המסע ההיסטורי של החייל (מיל') אלאור אזריה מהבית ברמלה לכלא 4, ובערב הן עברו לגני התערוכה. התקשורת היא לא אויב הימין: היא שפחתו החרופה. הימין הוא הגורם היחיד שיוצר כרגע חדשות, לטוב ולרע. התקשורת הולכת אחריהן. לבד מזה, היא משופעת בעיתונאים דתיים־לאומיים, יוצאי ההתנחלויות, שהימין הוא ביתם.
מי שמייחס לתקשורת אג'נדה, ייזכר לרגע באותם עיתונאים ששירתו בנאמנות את האינטרסים של נתניהו, חלקם על תקן של עלי תאנה, כאשר קיבלו את משכורתם מהחינמון, והתנפלו עליו בלהט מוסרי עמוק לאחר שפוטרו. עיתונאים הם רק עיתונאים, וחלקם גם זה לא.
הנאום שנשא נתניהו החזיר אותו לאחור, אל תחנות העבר, אל נאום המרפסת בכיכר ציון באוקטובר 1995, אל נאום "הם מפחדים" בגני התערוכה במאי 1999, אל מול התבוסה בבחירות. אותם נפנופי ידיים; אותן האשמות גורפות, שקריות, כלפי אויבים דמיוניים, דמוניים; אותה הסתה, אותה דמגוגיה; אותן מחוות גוף וחיוכים מאולצים; אותן מניפולציות; אותו משחק מסוכן, מופקר, באש.
בשני הנאומים שהזכרתי אפשר היה לחתוך את האוויר בסכין. הקהל בירושלים, ב־1995, היה מוכן להרוג את רבין, שתמונתו, במדי אס־אס, נישאה ברמה. הקהל בגני התערוכה, ב־1999, התמקד בנו, שני עיתונאים שבאו לסקר. ליוו אותנו בדרך החוצה במבטי שטנה, כמו שמלווים רוצח בדרך לגרדום.
זאת לא הייתה האווירה באולם שלשום. רוב הקהל היה קשור למערכת שבשליטת הליכוד – חברי מרכז, נבחרים ברשויות מקומיות, מינויים פוליטיים, קבלנים שחיים על חוזים עם הרשויות והמדינה. אנשים שבעים, מרוצים, בורגניים. דירות מרווחות; מכוניות חדשות; שתי נסיעות בשנה לחו"ל; הם לא ימהרו לעלות על הבריקדות.
"עם ישראל", אמר לי אחד מהם, וצדק. נתניהו נכנס למאבק נגד הפרקליטות כשמאחוריו בסיס רחב של תמיכה עממית. המצב הכלכלי טוב; המצב המדיני סביר; המצב הביטחוני נסבל. למה להחליף סוסים כשהדברים פחות או יותר בסדר, אומרים לעצמם ישראלים רבים. הם מסתכלים על צמרת הליכוד ומתקשים למצוא מועמד חלופי שילהיב אותם.
הם מתייחסים אל תיקי השחיתות לא כאל פשע שהדעת איננה סובלת, כמו שעולה מהכותרות, גם לא כאל מזימה מפלצתית של השמאל, כמו שטוען נתניהו. הם מתייחסים אליהם כאל תאונת עבודה. הם מתקשים לקשר את האיש שמדבר כל כך יפה, מנהמת ליבו, עם החשדות המיוחסים לו. הם מדחיקים.
סוס למען מלך
טובה צימוקי, הכתבת המשפטית של העיתון, לימדה אותי פרק מרתק בתהליך שעובר על החוקרים. בנקודה מסוימת, הסבירה, הפרקליט שמחליט בתיק מגיע אל נקודת אל־חזור. הוא חייב ללכת קדימה. ייתכן שמנדלבליט הגיע לנקודה הזאת בהתמודדות עם הזוג נתניהו.
אנסה להרחיב מעט. כשאני מסתכל לאחור, אל הגלגולים של תיקי אולמרט, אל תיקי העבר של אריה דרעי, של ליברמן, אולי אפילו תיק קצב, אני מבחין באותה תופעה. מגיע שלב שבו החוקר מפסיק לראות בנחקר אישיות ציבורית לגיטימית ומתחיל לראות בו עבריין. דינו של עבריין לעמוד לדין ולהיענש. כל גלגול אחר ייחשב לכישלון נורא, למכה אנושה לשלטון החוק.
חשבו על היועץ המשפטי מני מזוז ועל פרקליט המדינה משה לדור וההחלטות שקיבלו בתיקי אולמרט. הם לא היו מעזים להביא את טלנסקי לעדות מקדימה, עדות שנומקה בטיעונים מפוקפקים, אלמלא השתכנעו שאולמרט עבריין. חזקת החפות לא עמדה לו – לא אצלם.
נדמה לי שאני יכול לזהות את הנקודה הזאת: הרגע שבו מחליט היועץ המשפטי לממשלה לחתום הסכם עד מדינה. עד המדינה הוא עבריין שאת העבירות שלו ניתן להוכיח – אחרת לא היה מסכים להודות בעבירות ולהלשין על אחרים. במונחי שחמט, המדינה מוכנה להקריב סוס למען מלך.
השאלה מי הסוס במשחק הזה ומי המלך, פתוחה; קל יותר להכריע בה כשמדובר במשפחות פשע; קשה יותר כשמדובר באישי ציבור. ארי הרו הסתבך בפלילים. לא חשוב מה אומרים מקורביו – הוא הסכים במסגרת העסקה שחתם להודות שביצע עבירות פליליות. השאלה היא אם מה שהוא מביא בכנפיו עולה בחומרתו על מה שעשה בעצמו. אם לא, ספק אם מוצדק לפטור אותו ממאסר.
ברגע שמנדלבליט החליט לחתום על העסקה עם הרו, הוא נכנס למה ששרון נהג לקרוא "קוראלס" - מסלול שקשה מאוד לחזור ממנו. אם יסגור את תיקי נתניהו, תישאל השאלה, מדוע פטרת את הרו מעונש; הוא חייב ללכת עד הסוף.
פרשיות כאלה מתנהלות במקביל בשלושה מישורים, בקצבים שונים. החקירה מתנהלת לאט. כל נחקר מוסיף מידע שמחייב לזמן עוד נחקרים או לשוב ולחקור את מי שכבר נחקר. הפרקליטות יודעת שהיא מתמודדת עם יריב חזק מאוד, עטוף בעורכי דין ובכסף. אי־אפשר לעצור אותו, קשה מאוד להכתיב לו לוח זמנים. היא רוצה ללכת על בטוח – להרים כל אבן, לשאול כל אדם. החודשים הופכים לשנים.
המישור השני הוא המישור הפוליטי. יש לו קצב משלו. המערכת הפוליטית רוחשת פעילות. יש מי שחושש מבחירות ויש מי שאצה לו הדרך. מעמדו של ראש הממשלה נחלש. הוא פועל תחת לחץ. התפקוד שלו נפגע.
היו לכך שתי דוגמאות בזמן האחרון: ההחלטה של נתניהו להפיץ תמונות שלו כשהוא מחבק את המאבטח שירה והרג בירדן, וההחלטה הנמהרת להציב מגנומטרים בשערי הר הבית, החלטה שהנסיגה ממנה עלתה לנתניהו בקולות בימין. נתניהו אמור היה לדעת טוב יותר.
ראש ממשלה יכול לגייס נגד החקירות את המערכת הפוליטית ואת ציבור תומכיו. זה מה שנתניהו מנסה לעשות עכשיו. בנאום שלו שלשום הוא הטיח האשמות בתקשורת ובשמאל, אבל למעשה דיבר אל הקצינים בלהב 433, אל הפרקליטים ברחוב סלאח א־דין ואל הנחקרים שבדרך. הוא הבהיר להם שיהפכו לאויבי העם.
המישור השלישי הוא התקשורת. הקצב במסלול הזה מסחרר. הכותרות מרעישות ומבלבלות. הן מדברות על חשדות, אבל יוצרות רושם שהאשמה כבר הוכחה. דרך ארוכה מובילה עד לשם.
אין דרך להגיע לסינכרוניזציה בין שלושת המקצבים. התוצאה עלולה להיות קשה: חקירות שאין להן סוף, ראש ממשלה שמתקשה לתפקד, ותקשורת שזורה את כותרותיה לרוח. כמו שאמר צ'רצ'יל בנושא אחר, "זה לא הסוף, זאת לא תחילתו של הסוף, אבל ייתכן שזה הסוף של ההתחלה".
זמן אלול
זיו אלול, 41, היה בתחילת הקריירה הצבאית שלו חימושניק. כל מי ששירת בצה"ל מכיר את הסטריאוטיפ: חייל שחוק, מדוכא, בבגדי עבודה מגורזים וידיים שחורות משמן, צמוד למפתח שוודי. ב־20 ומשהו השנים שעברו מאז הוא שבר כל סטריאוטיפ אפשרי, גם את הסטריאוטיפ הזה.
אלול מונה לפני שלושה שבועות למנכ"ל פייבר, תאגיד גלובלי שמניותיו נסחרות בבורסה הגרמנית. הכנסות התאגיד יגיעו השנה ליותר מ־300 מיליון דולר; הצפי לשנה הבאה מדבר על 400 מיליון. תעשיית ההיי־טק הישראלית התברכה בלא מעט סיפורי הצלחה דומים לשלו, ובכל זאת, הסיפור שלו שונה.
הוריו עלו ממרוקו בתחילת שנות ה־60. הוא גדל בשכונת עולים בקריית־אתא. האב מהנדס; האם גננת. העדיפות הראשונה הייתה חינוך הילדים.
אלול הלך לקצונה. הוא שירת 11 שנים בחיל חימוש וממשיך במילואים, כמג"ד בחיל; אשתו משרתת בצבא עד היום כמפקדת המרפאה בבסיס בג'וליס.
פגשתי אותו בתחילת השבוע במשרדי אינראקטיב, החברה שהקים. המשרדים ממוקמים באזור התעשייה החדש בצפון פתח־תקווה, כמה מאות מטרים מהאצטדיון העירוני.
"בשבתות הייתי רץ על חוף הים עם עופר יהודאי, החבר שלי", סיפר אלול. "עופר היה סטודנט בטכניון. הוא התפרנס מעריכת סרטים לבר־מצוות. אמרנו, למה לא ננסה להקים עסק יחד. נפיק סרטי פרסומת למכשירי טלפון ניידים".
העסק קם, כסף גויס ממשקיעים, והחברות בין השניים התהדקה. החברה הפיקה סרטי פרסומת קצרים למשחקים בסלולר. "עבדנו בארץ ובשוק הבינלאומי. הרווחנו כסף, אבל העבודה הייתה ידנית. זאת הייתה בסך הכל חנות מכולת. החלטנו שאנחנו הופכים את החברה לפלטפורמה טכנולוגית".
יהודאי ואלול התדפקו על דלתות משקיעים בישראל, באמריקה ובאירופה. הדלתות לא נפתחו. בלית ברירה ויתרו על שכר ונפרדו משלושה מבין שבעת העובדים בחברה. "אשתי", אומר אלול, "הייתה למפרנסת יחידה.
"יכולנו לומר למשקיעים, מצטערים, נכשלנו. אתם תמחקו את ההשקעה שלכם ואנחנו נתחיל מחדש. אבל החלטנו להתעקש".
25 סנט
האלגוריתם שפיתחה החברה פונה למפרסמים בשוק הסלולרי. הוא יוצר מכרז שממקסם את הרווח של המפרסם בשני קצוות העסקה – מוצא את האפקטיביות הגבוהה ביותר למודעה במחיר הנמוך ביותר, בזמן אמת.
שני הגורמים הדומיננטיים בשוק הזה הם גוגל ופייסבוק. יחד הם לוקחים 75 סנט מכל דולר שמושקע בפרסום בסלולריים. אינראקטיב, החברה של יהודאי ואלול, מתחרה על 25 הסנטים הנותרים. "גוגל ופייסבוק עושות עבודה מדהימה", אומר אלול. "אבל הן דואגות קודם כל לאינטרסים שלהן. אנחנו דואגים אך ורק לאינטרסים של הלקוח".
בפלח השוק שבו פועלת אינראקטיב יש חמישה עד שבעה שחקנים. עד 2019 הם יתחרו ביניהם על שוק של 130 מיליארד דולר.
מהר מאוד הגיעו אלול ויהודאי להכרה שהם חייבים לגדול, אחרת חברת ענק תשמיד או תבלע אותם (זה מה שהטריד את Waze עד שנרכשה על ידי גוגל; זה מה שהטריד את מובילאיי עד שנרכשה על ידי אינטל).
ב־2015 התחילה אינראקטיב לעבוד עם חברת המדיה הגרמנית RNTS. הגרמנים גייסו 150 מיליון יורו לצורך רכישת חברות. הם גילו עניין בחברה מפתח־תקווה.
"הרווחיות שלנו קסמה להם", אומר אלול. "בהתחלה לא רצינו למכור. תציע להם מחיר שלא יסכימו לו, אמרתי לעופר. הוא הציע, והם אמרו, יש על מה לדבר".
ביולי 2016 הושלמה העסקה. החברה נמכרה תמורת 82 מיליון דולר. RNTS הגרמנית הפכה לפיבר, חברה גלובלית. 110 עובדים יש לחברה בישראל, 400 עובדים יש לתאגיד כולו, כמחצית מהם בברלין. רק עשרה אחוזים מהעובדים בברלין גרמנים.
עברו חודשים אחדים, ובעלי המניות של התאגיד התכנסו. הם החליטו למנות את זיו אלול למנכ"ל התאגיד.
למה דווקא אתה, שאלתי.
"הם אהבו את החברה", אמר אלול. "אנחנו סיפור הצלחה". עיניו האפורות ברקו.
המנכ"ל הקודם, גרמני, ישב בסן־פרנסיסקו. אלול החליט להמשיך לעבוד מפתח־תקווה ולפצות על הריחוק בטיסות. ההנהלה של החברה מפוזרת כרגע בין חמשת הסניפים. אין לה מטה.
סיפרתי לו על מאמר שקראתי השבוע על הפוליטיקה בגרמניה. "הגרמנים חוששים ממנהיג כריזמטי", נכתב בו. "הם יודעים מדוע". איך אתה מסתדר עם המנטליות הגרמנית, שאלתי.
"התרבות הגרמנית מאוד מסודרת, תהליכית", אמר אלול. "היא שונה מהגישה היצירתית שלנו. בישראל עושים ואחר כך מתכננים. בגרמניה מתמכרים לתכנון.
"למדתי שכאשר אתה מבקש להסביר משהו במייל, לא מספיק לכתוב שתי שורות כמו שכתבתי כאן. צריך להסביר בשמונה שורות מדוע פתחתי בתהליך ואיך הגעתי למסקנה".
הוא גא בדרך שעשה. "אתה לא חייב לגדול במדינת תל־אביב כדי להצליח", אמר. "מי שבא מהפריפריה מביא איתו את הרעב, את הלהט. כל מה שצריך הוא לתת כלים".
התרומה החברתית שלו היא בפתיחת דלתות החברה להכשרה טכנולוגית של צעירים, בשיתוף עמותת תפוח. התרומה השנייה היא במתן אופציות לכל מי שעובד בחברה, מאנשי המחקר והפיתוח עד הצוות הטכני ואנשי המכירות.
הוא חובש כיפה שחורה קטנה. "אל תראה אותי ככה", אמר. "זה לא בדיוק מה שאתה חושב".
הבטחתי לא לראות אותו ככה. "לפני שש שנים חזרתי בתשובה", אמר. "הבת שלי נולדה פג, במשקל 1.300 ק"ג. הגודל שלה היה כגודל כף היד שלי. כשנכנסתי לפגייה, ראיתי את ההורים קוראים תהילים ומתפללים לעזרה משמיים. אמרתי, אולי גם אני. ביקשתי וקיבלתי. זאת התחייבות. אחר כך התחזקתי.
"הכיפה שחורה כי בארצות־הברית אנשים לא מבינים מה זה כיפה סרוגה. זה הכל. אני לא חרדי".
