לאגדות קונספירטיביות כושר הישרדות מופלא. אין אפשרות להפריך אותן, כי המפריך עצמו נחשד מיד בהיותו שותף סמוי לקונספירציה. אין גם טעם לנסות לשכנע את המאמינים בהן; מותר רק לקוות שעם הזמן מספרם יתמעט. והעיקר: רצוי להימנע לגמרי מאמירות מהסוג "יש בזה משהו", כי אין בזה כלום.

לא, אין ליהודים סנהדרין של זקני ציון המתכנס בחשאי לחרוץ את גורל האנושות. לא, ג'ון קנדי לא נרצח על ידי אגף חשאי ב־CIA. לא, השב"כ לא רצח את יצחק רבין. לא, מטוס עם נשיא פולין המנוח לך קצ'ינסקי על סיפונו לא הופל ב־2010 בשמי רוסיה בפקודת פוטין. לא, לא הייתה מדיניות של טיהור אתני של פלסטינים ב־1948. לא, המוסד לא היה מעורב בפיגועי ה־11.9 בארה"ב. לא, אנטנות סלולריות לא מסרטנות. לא, זריקות חיסון לילדים לא גורמות לאוטיזם. לא, גוגל לא מרגלת אחרינו. לא, הזוג קלינטון לא מפעיל רשת פדופילים. לא, חייזרים לא נחתו על כדור הארץ ולא מתהלכים בינינו תחת מסווה. לא, חילוץ הבנקים באמריקה מהמשבר הפיננסי לא עלה מאות מיליארדי דולרים. ולא, התקשורת לא רודפת את נתניהו.

זו רק רשימה חלקית של קביעות נפוצות שאין בהן ממש. אתעכב על רק על שתי האחרונות, טריות יחסית, האחת כלכלית והשנייה תקשורתית. מערכת הבנקאות המערבית (לא הישראלית) הכניסה את עצמה לפני עשור למשבר בלתי צפוי. הוא העמיק והתקרב לממדי אסון בגלל אסדרה לא יעילה ופיקוח רופף על המגזר הפיננסי. הרגולטורים העדיפו תחרות על פני יציבות. בזה אחר זה נחשפו הבנקים הגלובליים – וגם המקומיים – להפסדי הון גדולים מאוד שאיימו למוטט אותם, ועימם את הכלכלות עצמן. נדרשה התערבות של המדינה, והיא אכן התערבה. טריליוני דולרים הוזרמו על ידי הממשלות לבלימת מפולת. החילוץ נשא אופי של הלאמה מלאה או חלקית של הבנקים ומוסדות פיננסיים אחרים בצרות.

בחלוף עשור מהמשבר ניגשים הכלכלנים לחשב את המחיר הסופי של ההתערבות והחילוץ. מהחישוב מתברר שהבנק הפדרלי המרכזי של ארה"ב ומשרד האוצר האמריקאי דווקא הרוויחו – כן, הרוויחו – מחילוץ הבנקים המסחריים: האחרונים החזירו למדינה את מלוא כספי הסיוע בתוספת ריביות שמנות והותירו לה רווח נאה. קנסות שהוטלו על המערכת הבנקאית הכניסו לקופת המדינה עוד 150 מיליארד דולר. האם עובדה זו תשפיע על הפופוליסטים האמריקאים, בכללם הנשיא טראמפ, להפסיק לטעון כי הסיוע לבנקים מוטט את המשק האמריקאי ולא הציל אותו? מסופקני.

ועתה לתקשורת. ראש הממשלה נתניהו חזר להפריח בנאומו בשבוע שעבר את אגדת "התקשורת רודפת את ביבי ורעייתו". האומנם? במשך שנים לא מעטות ה"תקשורת" בישראל סגדה לנתניהו, ליטפה אותו ואיתרגה אותו בגלל תמיכתו כראש הממשלה בחוק הריכוזיות, ברפורמות פופוליסטיות ובמרדף התקשורתי אחר "החונטה האליטיסטית־פיננסית־תרבותית" השולטת כביכול במדינה. אני זוכר ראיונות מתחנפים עם ביבי על פני חמישה־שישה עמודים ואירוח מפרגן בתקשורת האלקטרונית.

זאת ואף זאת: הגה לא נשמע מפי אותה "תקשורת רודפת ביבי" כאשר כלי התעמולה המושלם של משפחת נתניהו, החינמון בהפצה ההמונית, פתח במסע השמצות נגד "ידיעות אחרונות". באווירה של טירוף מערכות נמצאו באותה "תקשורת" מי שמחאו בידיהם בהנאה גלויה כשבחינמון הופיעו כותרות מהסוג "ממלכת הרשע של ‘ידיעות אחרונות’" – עיתון שהיה האובייקט בה' הידיעה להשתלחות נתניהו ועושי דברו. זאת בניגוד גמור לתקשורת האמריקאית, המתאחדת מול התקפות טראמפ על חלקיה.

לכן המעבר הנוכחי של ה"תקשורת" לעמדת אנטי־נתניהו נחרצת לא מעיד על אופייה אלא על קוצר ראייתה. אבל איני משלה את עצמי: האגדה הקונספירטיבית בדבר "התקשורת במסע ציד נגדי ונגד משפחתי", כדברי נתניהו, כבר תקועה עמוק בשיח הפופולרי בארץ וספק אם אפשר לשרש אותה. ובכל זאת כדאי לנסות. √