הנה תסבוכת שנוצרה מהמצב החדש: נניח לרגע שאזרח מצרי, איש עסקים, הרפתקן שכיסו מאפשר לו, או חולה הזקוק לטיפול רפואי בהול, מתעקש להגיע לישראל. אמיץ הלב לוקח על עצמו את העימות הלא נעים במשרד הפנים בקהיר, כשיבוא להוציא את אישור הנסיעה המיוחד (רק) לישראל, שם ינסו לשכנע אותו לא להסתבך. אותו אמיץ הלב יצטרך להתמודד גם עם הביקורת הארסית שישמיעו באוזניו חבריו, בני משפחתו ובמקום עבודתו כשיתגלה שהוא נוסע ל"ישות הציונית".

אחרי שעבר את כל המשוכות, אמיץ הלב נכנס להתמודדות עם המכשול הביורוקרטי: כבר תשעה חודשים השגרירות הישראלית בקהיר סגורה. בהיעדר דיפלומטים, אין מי שינפיק אשרות כניסה. מה יעשה מיודענו האמיץ? עד החודש שעבר הוא נאלץ לטוס לירדן (עניין של מאות דולרים), למלא טפסים, להגיש אותם ולהמתין. אם קיבל אשרה, יטוס שוב לירדן (עוד מאות דולרים), יזכה בחותמת על דרכונו וימשיך לנתב"ג. אם לא, מסע התלאות שעלה כמעט אלף דולר, הלך לעזאזל.

והנה עוד בעיה: בעקבות יציאתם החפוזה של הדיפלומטים הישראלים מעמאן, נותרו עשרות, אולי מאות, דרכונים תקועים בשגרירות. בינתיים התלונות עוברות מפה לאוזן. למי יש אומץ לחשוף שתיכנן לבקר ב"מדינת האויב"? בימים האחרונים, כשנראה שחזרת הצוות הישראלי לירדן מתרחקת והולכת, בעלי הדרכונים התקועים עובדים על הנפקת דרכון חלופי. אף אחד לא יכול להבטיח, לא מהצד הישראלי ולא מהצד הירדני, מתי ייפתחו מחדש משרדי השגרירות ומי יאייש אותם.

מפה לשם נלחשות המלצות להחליף את כל מצבת כוח האדם בשגרירות ישראל. מה שבטוח, לסגן הקב"ט, זיו מויאל, אין יותר מה לחפש שם. משפחתו של ד"ר חמארנה, האורתופד שהשכיר לו את דירת המגורים שבה התרחשה תקרית הירי, מסרבת לקבל משלחת תנחומים והתנצלות מישראל.

נכון, אין מבול תיירים ואין התנפלות של מבקרים משתי המדינות שאיתן חתמנו על הסכמי שלום. אבל יש טפטוף קבוע מתחת לרדאר. עשרות חולים, אנשי עסקים שממשיכים לטפח תוכניות להרחיב מסלולי יצוא ויבוא, ואפילו בעלי חלומות שרגליהם לא נטועות חזק על קרקע המציאות. לפרוטקציונרים מירדן וממצרים דואגים לאשרות כניסה ב"סידור מיוחד", והאחרים נשלחים לטורקיה או לבירות אירופיות אחרות. בכיוון ההפוך, ישראלים יכולים לפנות לקונסוליה המצרית בתל־אביב. חלקם יקבלו אשרות, חלקם יקבלו תירוצים. במסופי הגבול עם ירדן , למרות הברוגז, אפשר לרכוש אשרת כניסה חד־פעמית, וגם בשדה התעופה בעמאן.

כל זה בא לצעוק בקולי קולות שאיבדנו שתי נציגויות דיפלומטיות שהושגו במאמץ לא קטן. אפשר להתווכח מהיום עד מחר מה כוחה האמיתי של הנוכחות הישראלית, מה מידת השפעתה ומהם טווחי הנגישות של הדיפלומטים הישראלים למשרדי הממשלה ולרחוב. אפשר גם להתווכח מה חשוב יותר, התיאום הצבאי ושיתופי הפעולה האסטרטגיים, או דגל ישראל בלשכות השגרירים מתחת לתמונתו של הנשיא רובי ריבלין. מה שברור הוא שהמצב הזה, של שגרירות וירטואלית, נוח לרחוב המצרי והירדני. גם המנגנונים רגועים יותר. אף אחד לא יארגן הפגנות להעיף את הדיפלומטים הישראלים ולבטל את הסכמי השלום. אף אחד גם לא יאיץ בנו לפתוח מחדש, כי הכי קל להסתדר בלי סימני זיהוי ישראליים.

אבל אסור להרים ידיים ואסור להזניח. חייבים לשגר שליח למטה המודיעין בקהיר, לסגור את העניין הביטחוני שבגללו נסגרה השגרירות. עניין ירדן מסובך יותר: המלך עבדאללה קושר בין פתיחת השגרירות לבין העברת דו”ח החקירה הישראלי על תקרית הירי ומיצוי הדין עם המאבטח. ולא לשכוח שעד היום לא שמענו גרסה ישראלית משכנעת על מה שהתרחש בתוך הדירה והסתיים במותם של הדוקר בן ה־17 והרופא שנקלע לאירוע שלא בטובתו. √