שישי 18 באוגוסט 2017
ידיעות אחרונות
חדשות • 12.08.2017
אם לקנדי היה טוויטר
יואב פרומר

"כל מי שיחליט לערב את ארצות־הברית במלחמה יבשתית באסיה צריך לעבור בדיקה פסיכיאטרית". את האזהרה הזו שיגר הגנרל דאגלס מקארתור, מי שהיה המפקד המיתולוגי של הכוחות האמריקאיים במזרח הרחוק במלחמת עולם השנייה, ואולי חשוב יותר, גם בפרוץ מלחמת קוריאה כמה שנים לאחר מכן. הנשיא טראמפ אוהב גנרלים. מאוד. עד כדי כך שהקיף את עצמו בשלושה מהם והציב אותם בעמדות מפתח. הוא גם מתיימר להעריץ את מקארתור, אף שנראה בימים האחרונים שלא למד ממנו דבר.

 

עם כל ציוץ ספונטני שהוא משחרר נגד צפון־קוריאה — למשל "אנחנו מוכנים ומזומנים לפתרונות צבאיים" או "הארסנל הגרעיני שלנו חזק מאי פעם" — לוקח הנשיא צעד נוסף לקראת נקודת האל־חזור. על הקייזר הגרמני וילהלם השני, שנודע בשל אמירותיו הלוחמניות והבומבסטיות הדומות, כתב אבי הדיפלומטיה המודרנית, הנרי קיסינג'ר: "מאחורי הסלוגנים הסתתר ואקום אינטלקטואלי מוחלט". אותן הצהרות חלולות של הקייזר לבסוף סייעו להמיט את חורבן מלחמת העולם הראשונה על אירופה. ציוציו של טראמפ עלולים לגרום לתרחיש דומה באסיה. שכן דיפלומטיה, המבוססת על ערוצי תקשורת פורמליים וחשאיים הפועלים במקביל, מבקשת למעשה לאזן בין דרישות חיצוניות ופנימיות ולשחק משחק כפול ודו־פרצופי. וזה דורש תחכום, ערמומיות, טאקט, תבונה וסבלנות. או בקיצור: אותן התכונות שטראמפ הכי חסר. וזה מסוכן. אפילו מאוד.

 

בשיאו של משבר הטילים בקובה שיגר חרושצ'וב מברק לילי בהול ומבולבל לנשיא קנדי שבו הציע עסקה: ברית־המועצות תסיג את הטילים בתמורה להתחייבות אמריקאית לא לתקוף את האי. כמה שעות לאחר מכן הגיע ממנו מברק מפוכח יותר, עם דרישות חדשות לפירוק טילי ה"יופיטר" האמריקאיים בטורקיה. לקנדי הייתה הברקה: הוא התעלם מהמברק השני והשיב לראשון. וכך היה: הוא נתפס כמי שאילץ את הסובייטים לסגת מקובה, אף שבחדרי חדרים הבטיח לסגת מטורקיה — וקיים זאת בשקט כמה חודשים אחרי.

 

רק בזכות ערוצי הדיפלומטיה, הגלויים והנסתרים, הצליחו שני הצדדים לשמור על פאסון מול דעת הקהל הפנימית שלהם ולרדת מהעץ. אבל דיפלומטיית הטוויטר של טראמפ לא בנויה לפשרות שכאלו. להפך: הציוצים הלוחמניים והפזיזים פושטים כמו אש בשדה קוצים ברשתות החברתיות וקובעים עובדות בשטח — שמהן אין דרך חזרה. דיפלומטיה דורשת גמישות אופרטיבית ומרחבי תמרון שמאפשרים לבצע ויתורים ולסגור דילים הרחק מהעין הציבורית — במיוחד במשטרים דמוקרטיים, שבהם האויב העיקרי של מדיניות החוץ הוא בעצם מדיניות הפנים. במשבר הטילים, לפני 55 שנה, אמנות הדיפלומטיה הצילה את העולם. לו הייתה מתקיימת דרך טוויטר, כמו היום, ייתכן שהייתה מחריבה אותו.

 


פרסום ראשון: 12.08.17 , 23:36